על העיוורון

אני מאמין לאייל גולן שחושב את עצמו "האיש הכי מוסרי שיש בעולם" הרי למה שלא יאמין? מערכות המשפט מאמינים לו, מערכות אכיפת החוק מאמינים לו, הציבור כולו מאמין להוד רוממותו אדון המוסר, הרי לא מפסיקים לתת לו פרסים ופרסום. ומי מאמין לשקרניות הקטנות האלה, המוזרות, ההיסטריות, המעריצות, צלע מצלעותיו, אפילו שם אין להן, רק אותיות. שיגידו תודה בכלל שידו הכבדה והמלוכלכת של הגבר הישראלי הממוצע, שטרח לשים דאודורנט ובושם מסופר פארם, בכלל נוגעת בהן. הן הרי כאן בשבילו. אני מאמין לכל איש שחושב את עצמו האיש הכי מוסרי בעולם, הרי למה שלא יאמין? אתם מפחדים פחד מוות מהמעשים של עצמכם, עד שאין לכם אומץ להתבונן לתוך נפשכם פנימה ולהגיד, לא בטוח כאן, טעינו. כמו שאומרות מילות השיר: מי שמאמין לא מפחד. לא מפחד לאנוס, לשדל קטינות לזנות, להטריד מינית, ואז לטעון שעשו לו עוול בטלוויזיה. ואפילו לבקש חנינה.

ולמה שיפחד? תרבות האונס חוזרת על אותה רוטינה כל פעם, כמו מורה סכיזואידי ליוגה שמשנן את המנטרה באוזניי תלמידיו שוב ושוב – 'רק עוד שלושים שניות, רק עוד שלושים שניות' – מתלוננות משוגעת, מתלוננת משוגעת ואדם תמים חף משפע. כל הגברים תמימים, וכל הנשים – שקרניות. אבל אני מסרב לקבל את העובדה שכולם כל כך עיוורים, אלא בדיוק להפך. דווקא בכלל שהעיוורון כל כך גלוי – כולם רואים. הרי זה שקוף ומורגש כמו השמש המשכירה את דירתה באוגוסט, בבית קפה על הטיילת באילת, כשהמלצר אפילו לא יציע 'מגיע לך עם זה קפה חם בצד אולי, או מיץ קר, מה תעדיף?' כי זה כל כך מובן מאיליו שהזיעה על הפנים שמכינה פופקורן לעוברים ושבים, אינה משכירה את דירתה לשותפים, ובחיי, יש יותר מידי שותפים.

החברה, אנחנו, פשוט מפחדים פחד מוות על התחת של עצמנו. מפחדים עם דמעות ילדותיות בעיניים ובכעס על כך שאמא שוב נוזפת בנו לעמוד בפינה, ובצדק, בגלל שצבענו עם טוש על הקירות הלבנים. האצבע ששתקה עד היום, כי הייתה קפאה, או מכל סיבה לגיטימית אחרת, מתרוממת ופונה בחזרה אלינו, אל החברה, ואומרת באומץ ובתקיפות לכולנו, 'אתם אשמים! – לא אנחנו.' בשביל למצות את התהליך הזה נדרש חשבון נפש, וחשבון חברתי נוקב. אך יותר מהכול נדרשת הכרה באשמה ולא רק היכולת לראות אותה. גם מראה גופות נערמות בשדה הקרב לא שווה ערך להבנה שגופות אלה, היו פעם בני אדם, בני אדם כמוני. הרי אחרי שהן נערמו בקלות רבה כל כך, אפשר בשגגה לחשוב שמאז ומעולם היו פה, ורק אנחנו חלפנו לידם חיים, במקרה.

לכן גם אחרי שכבוד השופט מרשיע את האנס המחליא על תפקודו החברתי הלקוי ומעניק לו במתנה על הדרך – כמה חודשים של עבודות שירות. החברה כולה עדיין, ממשיכה לעמוד מאחוריו. כי היא רואה את השתקפות פנייה בבבותיו הלבנים. רק אחרי שתכיר בהשתקפות זאת ותיצור מרחב בטוח לכל אלפי-מיליוני-טריליוני תלונות לגיטימיות אלה, אפשר יהיה סוף סוף לפתוח דף מוסרי חדש.

בני ציפר ודומיו המפחדים פחד מוות מכל מילה, ומכל מעשה שיוצא מפיהם הפריבילגי, ובלי לשקול פעמיים, כי הרי מדובר בנשים, ובנשים אפשר לעשות כעולה על רוחך, מטיחים מילים קשות ומאשימות. שולחים את אותן אצבעות אשר ליטפו את צווארה של הנערה בת השבע-עשרה, שהביטה בהערצה באליל שלה ותהתה כיצד הערצה זו הובילה אותה לגיהינום. הרי רק לפני רגע היא היתה בהיכל התרבות, אולי טעתה בפניה? אולי היא – ולא השטן – האחראית. אך זאת, בניגוד לפעולת האינוס, הייתה הערצה טהורה ולגטימית, עם מרחק. והמרחק צומצם מבלי לשאול את הגורם האנושי הנוסף, האם היא מעוניינת בצמצום זה, כי המרחב הציבורי נותן את היד לצמצום הזה. וכשמנסות אותן נשים אמיצות, אחת מתוך אחת, לקחת אוויר ולנשום מרחק בטן – לא הריונית אחת מלאה – קדימה, ישר יעמדו הגברים הרואים, אשר אין לי ספק שבבירור רואים, את המציאות, ויצעקו בחוזקה, 'הלו! את לוקחת לי את כ ל המקום.'

שני גברים לעולם לא מפחדים לפנות זה לזה 'בטעות' במילים מטרידות. המילים יהיו לרוב, שקולות, ענייניות, גם כשהן הומוריסטיות הן יטיילו על גבול המרחב, ידפקו בדלת, וישאלו, 'אפשר להיכנס?' אם יסרב הגבר הנוסף, יתרחק הגבר הראשון וימשיך הלאה בחייו. אם תסרב אישה, לרוב, ידאג הראשון להעמיד אותה על "מקומה". ומקומה איננו קיים, זאת לפי כבוד השופט, מערכת המשפט, הנשיא, קציני צה"ל – ונכבדי החברה הישראלית כולה. המבהירה את זה מדי יום מחדש.

תתביישו.

מודעות פרסומת

עלייתה של הספרות הבינונית

בזמן האחרון עלתה לגדולתה תהילתה של הספרות הבינונית. גדולה שנמדדת במכירות ספרים בעזרת תמיכת המונים ופחות דרך דלתות ביורוקרטיה מקצועית של אנשי מילים כאלה ואחרים. 'ספרות הקהל' או ספרות ה'ככה-ככה', או הספרות ה'אל פלצנית', הספרות הקלישיאתית, שיוצאת כנגד טעמה 'הממוסד' של האקדמיה, במסווה של ספרות עממית. לדעתי יש לדון בנסיבות האפשריות שהביאו לכך.

  1. ישנן אופציות –  אנשים הפסיקו לקרוא ספרים. אז אין להם כלל במאגרי המידע המנטליים למה להשוות את הטקסטים המודרניים שלא באשמתם, או שכן באשמתם, שהם נתקלים בהם בעל כורחם, במדיות חברתיות כמו הפייסבוק למשל. לכן, אם פעם, ספרים, והמילה הכתובה היוו האופציה היחידה לקבל מידע כלשהו על העולם, על עצמך, על רגשות וכו' היום הדרכים לקבל את המידע עוברות באמצעות מדיות רבות ומגוונות, ואולי אפילו חוסכות באנרגיה מנטלית ו'חסכוניות' יותר. לקרוא זה קשה. לשבת מול טקסט גדוש, זה כמו להיכנס למעבה היער, ולרצות לראות את החורשה הפתוחה, את רקיע העולם, את הכחול הניצחי והאינסופי כשיש מולך מסך של גזעים, זה בלתי אפשרי. יש לעבור מסע, היטלטלות, עד ששדה הראיה יפתח מחדש. זה מאיים. שלא כמו במדיות ויזואליות שמגרות ומקלות על כלל החושים והחוויה האנושית את החושים הללו. בספרות עליך לתת את עצמך למילים. ולחשוב. אין איש שחושב בשבילך. גם לא הסופר או המשורר עצמו, אלא רק פרשנותך את אותן המילים הוא-הוא שמקיימת אותן.
  2. תהילת עולם – היכולת לפרסם מילים, כל סוג של מילים, במדיה החשופה לקהל רחב מאד, גרמה לכך שיש זילות בחיבור 'המטהר' של תחביר יומיומי שהופך להיות תחביר בעל רובדי משמעות מרובים. בפשטות, מילים שנבחרות בקפידה לעומת מילים שנבחרות כי כך הן עלו לראשונה לראש, במקרה. הופעת הדפוס במאה החמש עשרה לא רק גרמה לכך שטקסטים שהם לא רק בעלי חשיבות מדעית ודתית יודפסו, אלא נוצר פתח רחב לטקסטים ספרותיים ותרבותיים. אלה היו טקסטים שהם למטרת הטקסט בלבד (אם לוקחים את זה כהשוואה לטקסט מדעי גרידא). כך האינטרנט יצר מרחב, שבו לראשונה כל טקסט באשר הוא, פונה לקהל כלשהו. מופנה לקוראים. נוצרה מדיה חדשה ל'מילה הכתובה', הנגישות של כל טקסט באשר הוא טקסט הפך נגיש, בצורה כזאת או אחרת. אפשר גם לראות בתהילתו של המשורר, והשירה עצמה דוגמה להתנוונות המעמד התרבותי של הטקסט הכתוב. אם למשל נשווה את מעמדם של משוררי ספרד שראו באומנות השירה מלאכת מחשבת בעלת כללים פואטיים ברורים, מקצוע של ממש, שהיווה תחום ידע, משוררים איישו תפקיד חשוב בחצר המלוכה. לעומת תפיסה זו עומדת תפיסת המשורר והסופר המודרני, שעיסוקו נראה לציבור הרחב כמו עוד תחביב גחמני של אנשים שיכולים באמצעות עצמם לגעת בעצמם בלבד. ואין למשורר או לסופר, בטח אם אינו פריבילגי, מבוסס כלכלית ומקושר, יכולת לחיות מספרות בלבד. זה אינו מקצוע של מילים עוד. מעמד המילה עצמה נתערער שוב ושוב באמצעות המדיום החברתי; זילות המילה וזלזול במילה ממש.
  3. מציאות חדשה – כמיהת הקהל למשהו קליל, מהיר, ריאליסטי, שהוא כלל לא ריאלסטי (האם במקום כזה, משוררת כמו לאה גולדברג, היתה יכולה בכלל לזכות להכרה רחבה? האם היה מקום בלבם של האנשים להכיל סיפור יחידי וקטן ואחד לאורך זמן פואטי ממושך? או שנפשותיהם המתרוצצות של האנשים היו חולפות מעליה בלי להבחין בעומקה וחשיבותה הפואטית לספרות העברית). מין ניסיון נואש ושובה לב לקבל אמת אחת יחידה וברורה של רובדי הנפש שאין להם סוף, או תחתית או מסקנה סופית, ואין רק רובד אחד או אמת אחת ויחידה המתארת אותם. ועם זאת, רצון להתבונן בנפשם של אנשים אחרים, לרדד אותן, לדון בהן. ישנה אי הלימה או אף סתירה בעומק הרבדים הנפשיים לעומת הרידוד של המדיה. גילוי הרבדים הנפשיים האמיתיים שיש לאדם לעומת הרידוד של המדיה. ולכן קיימת התנערות מן הקושי של 'קילוף הבצל', המילה הלא ברורה, התחביר המיוחד, החריג, אהבת האומנות באשר היא אומנות. למשל, הרגל פשוט כמו פתיחת המילון, גם הוא למרות שהוא נגיש בצורתו המודרנית גם ברשת עצמה, מצטייר כמועקה לאדם הקורא. על אף 'הגילוי' שמוביל לידע וטיהור כלשהו, ישנה העדפה לתחביר יומיומי, פשוט, עם כמה שפחות רובדי משמעות, ורמיזות. הרבדים הפנימיים של נפש אדם, כמו אלה הבאים לידי ביטוי בספרות, הם מורכבים, ולעיתים (לעיתים רבות) הרבדים סותרים ומתנגשים זה בזה ויוצרים רעידת אדמה בלתי הפיכה בנשמת האדם. וזה מאיים.

 

לכן גם אם אמונה שיקרית זאת (לפיה, הטקסטים המתפרסמים במדיה החברתית וזוכים לפופולאריות הם אכן ספרות) רווחת בתפיסות המנטליות הקולקטיביות המודרנית, עליי להאמין, בעצם אני מוכרח להאמין בכל ליבי, שלא אבד הכלח על המילה הכתובה. אלה, למעשה, רק הפנים החשופות של הנפש האנושית הצעירה, שקיבלה הזדמנות לצעוק את צעקתה הילדותית שהמדיה הפופולרית, שהיתה תמיד, פופולרית, נותנת לה בפעם הראשונה אחרי שהממסד כפה את טעמו האישי בספרות. וגם אם בגחמנות היא צועקת, אינני מאמין שאיננו מסוגלים יותר לקרוא, או לצרוך ספרות כספרות או לאהוב אותה. היא איתנו הרי מאז קם האדם על רגליו וקרא בצרידות לקרני השמש 'אהבות קטנות וצהובות' ואחר קרא להן 'בוגדות ושקרניות' ושלישי קרא להן 'אימי המנוחה'. ולאהוב אנחנו מוכרחים. ואני, חוטא שוב ושוב ואמשיך לחטוא, ברצינות באמונה שלמה ותהומית, במחשבה שהספרות חשובה מדי לנפש האדם מכדי להעדר זמן רב מידי מלבבות האנשים, ושהיא, כמו הרוח, תישאר כאן, גם אם ישנה רגרסיה כלשהי. בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תלטף את הפנים החלקות, ותקמט אותן מעט יותר כל פעם. הרוח תשאיר את עקבותיה הברורים על פני האנשים. ובתוך העקבות אפשר, וראוי יהיה לצקת ממאגר המים הטוב ביותר. באמצעות ידיו הקטנות והצבעוניות של משורר כותב זה או אחר. שיודע ומכיר בחשיבותן של מילים. עד שכל המילים הנכונות והנכונות יותר יאמרו.

האם מציאות מודרנית זאת מאפשרת בכלל מרחב לספרות מורכבת? שכלתנית? פואטית? או שמציאות זו נידונה לכלות כל איש מילים, במצוקה רגשית אדירה, שיעז להעלות על בדל שפתיו, ובמחשבותיו, את המורכבות הבלתי נתפסת שבקיום, ובספרות.


 

התפלגות היפרגאומטרית

הטלפון בבית צלצל בחוזקה למרות שאף פעם לא נהגתי לענות לו וציפיתי שעד עכשיו יבין את הרמז ויפסיק להיות טלפון, אבל הוא התעקש להיות טלפון, וסירב לצאת לפנסיה, ואני לא היה לי נעים לנתק אותו מהשקע, בכל זאת לא רציתי שיצטנן. אז נתתי לו לצלצל למרות שהזעקות שלו לא הניחו לי. וגרמו לי לכאב ראש, אחרי שהוא המשיך לנדנד דקות ארוכות כבר התפנתה בתוכי דילמה אחרת. מצד אחד רציתי לענות למזדיין העקשן שמסרב לקלוט את הרמז. מצד שני, עשיתי את כל המאמץ הזה עד עכשיו אז פה להפסיק? אבל הטלפון צלצל. וכעת הצלצול החל להישמע כמו זעקת תינוק כשהבלון בידו התפוצץ באמצע אולם הרצאות. כשהטמבל הקטן ניסה לאכול אותו. אז לא יכולתי לשאת את זה יותר ועניתי.

'שלום, מדברים מהלוטו, אתה פנוי לדבר?' בטח שאני פנוי לדבר, כל עוד זה לא ועד הבית שמנסה להזכיר לי שאני צריך לשלם חמש מאות שקלים לשרברב בגלל שהזוג מקומה שלישית סתם את הביוב עם המגבונים הלחים מלאי החרא של התחת של התינוק השטני שלהם. 'כן', עניתי. 'תקשיב, אנחנו מתקשרים כי אתה חייב לנו חמש מאות מיליון שקל.' הקול הזר אמר 'מה זאת אומרת חמש מאות מיליון שקל? לא מילאתי לוטו כבר שנתיים!' אמרתי בכעס. 'בדיוק אדוני! לא מילאת שנתיים לוטו, זה נראה לך לגיטימי? יש פה אנשים שהעבודה שלהם תלויה בזה. אנו מצפים שתשלם את כל הסכום במידי, אנחנו מוכנים לפרוס את זה לתשלומים, כמובן.' אמר הקול בנימה מלאכית מלאכותית. 'תקשיב תקשיב' אמרתי בקול הנמוך ביותר שהצלחתי לגייס. הקול שאני עושה לבחורות בבר אחרי שאני אומר להן שמחר אני נוסע למילואים, והאמת, אין לי מושג אם אני אחזור, בננו כן, מתחילה מלחמה אוטוטו, יכול להיות שאת האחרונה שלי. 'לא נשמע לי הגיוני בשום כנה מידה שאני אשלם על משהו שבכלל לא רציתי, מצידי שתפשטו רגל, אתם וההימורים המזדיינים שלכם, גם ככה הכל מכור, אתם לא תראו ממני שקל! שקל! ואל תתקשרו אליי יותר' אמרתי ובאתי לנתק כשהקול הזר התחיל לצחקק לו 'אם לא תשלם נעקל לך את כל החפצים. יש לנו מיפוי כוח מלא, והאמת אנחנו מתקשרים רק בשביל הנימוס. יכולנו פשוט לקחת הכל.' מיד כשהקול סיים לגמגם את המילים האחרונות ניתקתי. ואז הטלפון המשיך לצלצל. בני זונות, בני זונות, מה זאת אומרת לקחת לי הכל? מה יש לי כבר לקחת? דירה וחצי עם שירותים סתומים בגלל מגבונים עם חרא. מה יש לקחת? מה יש לקחת? הטלפון דמם. התהלכתי בבית ופרצתי בצחוק, בטח מישהו ניסה לעבוד עליי. בדיוק ככה שודדים קשישים, עלק חמש מאות מיליון שקל. יופי שהוא לא ביקש פשוט הספקת גלידות בלתי מוגבלת. אם היה לי חמש מאות מיליון שקל לא הייתי גר במדינה המחורבנת הזאת. מחורבנת. תרתי משמע. כוסעמק אני לא יכול אפילו להשתין!

פעמון הדלת השמיעה פליטת חריקה מפתיעה. שהפתיעה גם אותו. כמו זמר אופרה זקן שלא האמין שמשהו אי פעם יצא מתוך הגרון החלוד שלו לראווה. 'תפתח את הדלת!' מישהו צעק ולפני שהחלטתי מה לעשות, בעיטה העיפה דלת מעץ שכאילו אמרה 'למה לעזאזל פשוט לא לבקש? לא הייתי מסרבת גם ככה.' ושני בריונים נכנסו לדירה עם טופס של הוצאה לפועל. 'תחתום פה!' אחד מהם אמר. 'מי אתם? על מה אני חותם?' שאלתי. 'אתה יודע בדיוק על מה אתה חותם ותפסיק להיתמם. אף אחד לא הכריח אותך לא למלא שנתיים טפסי לוטו. הבחירה היתה שלך, עכשיו תחתום' הוא אמר ונעשה חסר סבלנות. 'אבל אני לא רציתי בכלל לזכות בלוטו! שילך להזדיין הלוטו, אני לא מאמין בגורל. גורל זה לחלשים' אמרתי בפאתוס. 'תקשיב לא באנו להתווכח' הוא אמר בחוסר סבלנות 'הממשלה החליטה פה אחד, זוהי דמוקרטיה, אתה רק בן אדם מושתן שחושב שהוא יכול לא לקנות יותר טפסי לוטו ולגרום לפיטורים של מאות אנשים, מאות, והאמת שאתה לא יכול, כי מקום הפרנסה שלהם חשוב יותר, ההכנסות עוברות ישר לממשלה, אז תחתום או שפשוט תיכנס לכלא כבר הלילה' הבריון אמר ודחף לי את העט לתוך היד. הסתכלתי על הטופס, ואז על הפנים של הבריון שבבירור לא עניין אותו אם אני חותם על הטופס או לא, הוא רק רצה לישון כי הרגע הוא אכל פיצה. ומהגרעפס שהוא תקע עליי, גם לא כשרה, לא כשרה בכלל, בטח עם פפרוני. אז לקחתי את העט ורשמתי בשורת החתימה 'לך להזדיין' ובשביל הבריון זה הספיק. אבל הבחור השני ששתק עד עכשיו אמר לו שכנראה לא יקבלו את זה במחשבים שמה. ושהוא יביא טופס חדש, ושאני אחתום עליו 'כמו שצריך'. לא אהבתי את ההחלטה הבריונית הזאת וידעתי שאני הולך לקבל מכות. אבל בחיים לא יהיה לי חמש מאות מיליון שקל. אז עדיף שאקבל מכות משני אלה. מה זה כבר משנה ממי אני אקבל אותם. אז צעקתי 'לכו להזדיין יפאשיסיטים' ואז הטלפון של אחד הבריונים צלצל והוא אמר לי 'אתה סופר במקרה?' ואמרתי לו 'כן' ואז הוא דיבר לטלפון 'כן כן הוא סופר' וניתק. 'טוב תקשיב' הוא התחיל להגיד 'תכתוב סיפור על הלוטו, בפייסבוק, אתה יודע, על כמה שזה טוב שיש לוטו ונוותר לך על כל החמש מאות מיליון השקל, יש לנו אישור מהממשלה' הוא אמר ואני התחלתי לצחוק. 'ימטומטם' אמרתי, 'אתה כבר בתוך הסיפור'.

המשפט

מיכל הדלק היה ריק. והוא היה חסר סבלנות כי הוא מיהר לבית הקפה להספיק את העסקית של עד השעה חמש בצהריים. זאת עם המלצרית הפלרטטנית, שגורמת לו להרגיש אהוב. הוא ראה את המתדלקת מתמהמהת עם המשאבה, אז הוא יצא מהאוטו וצעק לה 'מה נראה לך שאת עושה? בחיים היא לא תתמלא ככה!..' הוא חטף מהיד של המתדלקת את המשאבה ודחף אותה עמוק ובכוחניות עד שנשמעה חריקת זעקה מתחלדת. הוא ליטף לה את השחור המכסיף, וטפח פעמיים על גבה, הוא נהיה חסר סבלנות ובעט בה. בכל אחד מהגלגלים בעט, ובעט שוב. הוא כיווץ את ידו וניסה לסחוט את המשאבת דלק כמו הילד הקטן עם שקית השוקו שראה בדיוק עובר מולו. אמא של הילד כיסתה את עיניו, ואמרה לבחור 'איך אתה לא מתבייש?' הבחור חייך והמשיך לדחוף את הפיה עד לסוף לוע המכונית. 'ילדה טובה' הוא לחש.

בחור אחר שבדיוק תדלק את האופנוע שלו אמר 'ואלה, יודעת לקבל שלך' והסתובב לנהג אחר וקרץ לו 'תראה כבר חמש דקות שהיא מקבלת! איזה יופי! איזה יופי!..' הבחור הרגיש גאווה. הוא טפח פעמיים נוספות על ראשה, ונהגים נוספים החלו מתאספים סביבו ומריעים בקולי קולות 'איזה יופי! תן לה עוד, עוד!' כיפת התדלוק התעקמה ונשברה בתוך גופה העולה על גדותיו, וקולות צפירה רמות החלו נשמעות. הבחור על האופנוע התעצבן וצעק 'יאללה תסתום לה את הפה! איך היא מעיזה' והבחור שהתבייש בקולות הצורמים שבוקעים ממושא הערצתם של הסובבים, לחץ בחוזקה יתרה על המפתח ושבר את הקצה במפסק. פיית התדלוק פסקה את רגליה בחוסר נוחות והיא השמיעה גניחה חלודה נוספת וקורעת לב. והצפירה הפסיקה. היא החלה מתנפחת ומתנועעת לקול ההמון המריעה. היא השתנקה מהדלק, והבחור כבר שכח את הרעב שאחז בו, ונתן לסובבים אותו ללחוץ על הפיה שהאדימה מחום גופם.

המתדלקת לחשה 'זהו, זה מלא, אתה יכול להמשיך' והסובבים אותו אמרו 'מה פתאום להמשיך? תמלא את המושבים! את כל המושבים!' הבחור הוציא את הפיה מאחוריה המלאות, ואחרים הלכו ודחפו כדי לצלם את מושבי העור הולכים ומתמלאים בבנזין ובריח זיעה. שוטרים שעברו במקום הופתעו לגלות את ההתגודדות, אז הם ירדו לראות מה העניין. כשהם התקרבו מספיק אחד מהם לחש לשני, 'זה נראה לא טוב בכלל' והשני אמר 'על מה אתה מדבר. מה אכפת לך בכלל? זה לא הרכב שלך!'

המכונית הייתה מלאה, ושיכורה מאוקטן תשעים וחמש. עם זאת היא סירבה להתגלגל בחזרה לכביש. היא נכנעה לטפיחות העדינות על ראשה בניגוד לאלימות שהפעילו על פתחי גופה. היא קרסה ונאלצו לגרור את גופתה לבית הגרוטאות של העירייה. הבחור שילם קנס של שלוש מאות שקלים, שעליהם מצוירים שלל אנשי רוח שאיש אינו זוכר, שכר טרחה. כל הסובבים חזרו לביתם עליזים ומבועתים בו זמנית. הבחור שהתדלוק הייתה משימת חייו עכשיו, לא הבין למה הוא התעקש. הוא גילה סימני עצבות עד שהבחור על האופנוע אמר 'לא נורא, עכשיו תקנה אופנוע, הן יודעות בדיוק מה א ת ה צריך".

בעקבות הסרטונים שהתפרסמו ברשת, יצרנית הרכב מיהרה לפרסם מכתב גינוי חריף. והבטיחו לחקור את נסיבות האירוע עד תום. המכונית נשלחה לבדיקות מעבדה. במעבדה המכונית החלה מתייפחת חרישית טיפות דלק גסות. חוקר המעבדה הקשיב בסבלנות לטיעונים הרבים ופסק חד משמעית שאין היא אחראית על הנזק ויש מיד להעמיד לדין את הבחור שבבירור נקט סימני אלימות חריפים ואינם מוסריים.

הבחור ניסה לטעון לחפותו והאשים את צבע הברק הנוצץ של המכונית שהסיח את דעתו. השופט סירב לקבל את הטענה ופסק: 'עלינו תמיד – ללא כל צל של ספק, לבחור להאמין לנפגעות' ושלח את הבחור לשנות מאסר רבות. המכונית יצאה בקריאה נרגשת וקורעת לב, על כמה שהיא שמחה שסוף-סוף קולה נשמע, ומערכת המשפט לא פקפקה אף לא לרגע אחד בחפותה, ושהבינה ששתיקתה נבעה מכך שהיא מכונית אינדיבידואלית, ותגובתה אינה צפויה מראש, והצדק נעשה.

כמה שעות אחרי ההודעה הנרגשת בתקשורת, כבר נעמדה המכונית למחירה. בחורה בהירת שיער העבירה את ידה בנעימות על ההגה, והחליטה שאת המכונית הזאת היא רוצה. המכונית נרתעה מהבחורה אדומת הלחיים, וכשהיא התיישבה מאחורי גלגל ההגה, בחולצה שחושפת שדיים צעירים וזקורים ובטן נפוחה. מיד צפרה המכונית צפירה ארוכה, שאילצה את הבחורה לצאת ממנה. המכונית סירבה בכל תוקף שאותה בחורה, תהיה בעליה. היא קראה לבעל המקום בצעקות ואמרה, שאותה קונים רק בחורות ששומרות על עצמן ולא זונות. כשהבחורה ניסתה לעלות על ההגה מחדש. והציגה את המזומנים לבעל המקום, היא נעלה את הדלתות בכוחניות. בעל המקום ליטף ברכות את הבטן ההריונית ואמר 'לא קר לך?' הבחורה באה לפתוח את מכסה המנוע ולכוון את הנתיכים במכונית מחדש, אבל זו, בעקשנות, האיצה בדוושתה, ועלתה על בטנה ההריונית עד שמחצה אותה למוות. בעל המקום עוד הספיק למלמל 'זאת בחירה שלה' בזמן שידו נחה על בטנה. שוטרים שהגיעו לזירת הרצח, האשימו את הבחורה ברשלנות ביזוי גופה החושפני, ודעתנות יתר. מצלמות המקום הראו בבירור שהבחורה לא הביעה שום התנגדות לדריסתה. המכונית נקנתה שבועיים לאחר מכן ע"י אספן מכוניות ידוע. ובעל המקום זכה לפרסום תקשורתי רב. עד היום, סיפורה האמיץ של המכונית הוא דוגמה ומופת לעתיד אנושי יותר.

ברית מילה

פעם כל היהודים היו דתיים. היום יש הרבה חילונים וצבא אחד גדול וחזק. וגם כמה דתיים שחשוב להם מאד שהכול יהיה כשר. כי אחרת הקיבה תתבלבל ותחשוב את עצמה בטעות לקיבה של גוי, ותתחיל לשלשל, חס וחלילה לא עלינו , קקי לבן, כי החלבי יצבע את הכל בצבע דהוי-אשכנזי-פריבילגי בהיר. וזה מצחיק, כי לפעמים אני מדמיין את הצבא החילוני-יהודי החזק שלנו הולך לאחד המבצעים הסופר-חשובים-תקופת-בחירות שלו. ואיזה אחד, עם שם ממש ארץ ישראלי אמיתי כמו משה, או יעקב, שההורים דפקו לילדים שלהם כי הם הורים כאפות, וסבא וסבתא היו ממש מופתעים, כי בכלל הם חשבו שלנכדים יקראו 'ים' או 'שון', וההורים הפוסט-מודרניסטים החליטו לחזור למקורות כדי שחס-וחלילה זכר סבא רבא לא יישכח, וגם הבן יהיה איזה מנקה שטיחים איכותי או מוכר את הפלאפלים הכי טעימים בצפון דימונה. או אפילו סתם איזה שם ארץ-ישראלי גנרי כמו 'איתי'. ואיתי היה ילד זין, ולא מקשיב למורות בבית ספר, ומאחר כל הזמן, והמורות היו אומרות שחכה-חכה תגיע לצבא ותראה מה זה לאחר, אתה תסבול, אתה לא מאמין אפילו איך תסבול. ואז איתי הגיע לצבא ונשאר ילד זין גם למפקדים שלו ולא שם דיסקית בנעליים שחס וחלילה אם יתפוצץ לו כל הגוף, שהוא עבד בשבילו ממש קשה בחדר כושר ואפילו שתה גוגל-מוגל, שזה משקה בטעם של ביצים מזיעות, יוכלו לדעת האם אפשר בכלל לתרום את האיברים שעוד נשארו לו או סתם לקבור את מה שנשאר לו מהרגליים מתחת לאדמה. רוב החיילים לא שמים דיסקית ברגליים, אלא אם כן יש מסדר. אבל איתי גם לא ענד דיסקית על הצוואר שלו. ובכלל הוא כל כך זין שהוא היה מאחר לשמירות בחצי שעה ומאיים על החייל הקודם שהוא יפוצץ אותו מכות רצח אם הוא יהיה צהוב וילשין עליו. החייל הקודם, הוא איזה איגור, או בוריס, שכל כך היה חשוב להם לשמור על מדינת ישראל, שהם טסו מאה וחמישים שעות סביב העולם בטיסה ארוכה ומשעממת, ובכלל, הם עשו מין טקס פרידה מנופח, ואמרו להורים שלא אכפת להם מהאקדמיה, שקודם כל הם צריכים ללכת ולירות בבני אדם, אחרת איך הם ידעו איך להיות 'גברים אמיתיים' בעולם הזה. אז הם לא ילשינו, כי יותר משהם צהובים, הם אחים על אמת. ובגלל שלאיתי היו הורים סופר-קולים פוסט מודרניסטים, הם החליטו בהחלטה משותפת, שאין להם שום רצון להכאיב לילד הקטן שלהם שלא לצורך, ולכן לא עשו לו ברית מילה. אז כשאיתי ובוריס יצאו למבצע והתפוצצו מטיל כתף שנורה עליהם, כל מה שנשאר מהם היה רק פלג הגוף התחתון. אפילו הבגדים נשרפו. הפלוגה המסייעת שהגיעה עשרים דקות יותר מאוחר לחלץ אותם לא ידעה בכלל מי זה החיילים העירומים האלה, כי הזין שלהם לא היה מהול, ולך עכשיו תתאים את הזין לצבא בלי ברית מילה. אז אני קראתי בקשר למפקד שלי שימצא איזה דרך אחרת לגלות אם הם משלנו או משלהם, והמפקד לא ידע מה לעשות בהתחלה עד שהוא החליט שניקח את הגופות, כי אסור להשאיר גופות בשטח, ומקסימום אם לא יתמזל מזלנו, נחזיר אותם תמורת שטחים. ואז הפרמדיק הצפון תל-אביבי הגיע ואמר איזה זין קטן יש לגופות האלה, אז הבאתי לו סתירה מצלצלת וקראתי לו אידיוט כי לא צוחקים על זין קטן, זה לא מנומס וערכי. כשחזרנו עם הגופות לבסיס, שון, הסמב"צית מיד זיהתה את הזין של איתי, כי היא מצצה לו פעם כשהוא סגר שבת. נראה לי שהיא הייתה מאוהבת בו, והתחילה לבכות. אבל כולם שמחו. כי עכשיו ידעו בוודאות שזה חייל משלנו, ולא משלהם, ואפשר לקבור אותו ולא להשאיר את הגופה במחסן של הגופות. ואז הרב בבסיס מיד התחיל לקרוא קדיש, ואמר שאיזה מזל שאלוהי ישראל שומר על בנינו ושלח לנו את שון המוצצת שתזהה את הגופה, אחרת, לעולם לא היינו מבדילים בין החיילים שלנו לשלהם.

 

 

בפעם המאה

אני שומר את כל הדברים שהכאיבו לי, את כולם. אני שומר כריות של לב עם השם שלי תפור עליהן לצד שם שהפך להיות זר לי. אני שומר מילים על גבי מילים של אהבה שנשלחו רחוק בכתב יד מגמגם ולח ללב של אחרת, בדרך כלל הם היו חוזרים אליי ריקים במעטפה חצי פתוחה ועם חיוך מגחך של "זה לא הזמן הנכון, תחכה לשלכת הבאה". ואני שומר עלבונות והשפלות בבטן בנקודה ממשית, בצד השמאלי של הגוף, וכל חורף (או כשאני ממש מתעייף) אני משתמש בחומר הזה כחומר בעירה של ממש.

את העלבון הקשה ביותר קיבלתי מצד מערכת חינוך אטומה, בבית ספר תיכון, שלא היה אכפת לו בכלל מה אני מכיל בתוכי, את הזומבי שהייתי בגיל שש עשרה בגלל דברים שהרסו אותי, ויצרו אותי. ואת האכזבה הבלתי נתפסת של ההורים שאי אפשר היה למחוק מהפנים שלהם ומהלב שלהם, אבל מהלב שלהם זה היה הרבה יותר גרוע. כי הלב שלהם לא ידע מה אני עובר. ואילו בעוד עור הפנים ישיל את כל האטומים שמכסים אותו, ויתכסו באטומים חדשים שלא התאכזבו ממני, ולא הכירו אותי בכלל עד אז ובשבילם אני יכול להיות גם האדם הנפלא ביותר ביקום, ואילו מתוך הלב האטומים לא ינשרו, כי הם הפכו לרעיון ולתחושה. ותחושות, כמו שלמדתי בהמשך החיים, נאחזות בכל הכוח חזק. בשביל מערכת החינוך הייתי רק ציון ריק בשביל מערכת רקובה שהתייחסה אליי בתור מספר סימבולי לסטטיסטיקה חסרת משמעות שצריך להעביר בסוף שנת לימודים. הרי העמודים בעיתון יתקשו לעקל אנשים ממוצעים ורגילים בבתי הספר, "קיימים רק אנשים גאונים במחזותינו" יתגאו אחרי שהנשירו בחרפה את כל שבורי הלב.

אז מאה – הציון שאף פעם לא קיבלתי (עד לאוניברסיטה); מספר ימי הלימוד הממוצע במערכת החינוך דאז בגלל ריבוי השביתות והחגים (שזה אומר שכל יום מישהו דאג לשלוח לי מכתב, מעניין שאין לי מאה מכתבים); מספר הימים שספרתי לאחור עד לשחרור; האדם שהייתי בשביל המנהלים ותתי מנהלים ומחנכות, שני אפסים ואחד, בלי פרצוף, בלי נשמה; הפעמים שלחשתי את השם שלה עד שהוא הפסיק להיות השם שלה והפך להיות סתם צליל; מספר הימים שחשבתי שעוד רגע ואני מצליח לקום מהדיכאון; מספר הימים שלקח לי לחזור להאמין בעצמי שאני מסוגל, שהם אלה העיוורים.

זה לא סוד – שמערכת החינוך לא חפה מטעויות, מגזענות, מדעות קדמות ומרצון למשטר את כל התלמידים להיראות כמו תמונות ראי זה של זה. אבל איך זה שדווקא שם נמצאים אנשים שלא מנסים לאהוב בני אדם, איך זה ייתכן? זה לא סוד שמערכת החינוך מקובעת וממשטרת שיח שלא רלוונטי לעידן של היום שיותר מתמיד דורש חשיבה מחוץ לקופסה, מחוץ למפעלי הטילים ויצור הנשק. מחוץ לגדרות הברזל והריגת החי, יש יותר מתמיד לתת השראה ומרחב כדי להציל את העולם מלקרוס לתוך כאוס של בדידות. החרפה שהרגשתי יכלה להיות הרבה יותר קטנה אם למישהו היה אכפת מהאדם שאני. אך דווקא עובדה זו היא שממשיכה לדרבן אותי לשמור את כל מה שהכאיב לי, ולהמשיך לא להתיישר עם קו אחיד ומגמתי. להטיל ספק בהכל, להישאר בהופעה המרושלת שלי, ולהמשיך לרוץ עד שיהיה נדמה שרק בכח רגליי כדור הארץ ממשיך להסתובב תחתיי, ולכן אסור עליי לעצור יותר גם כשהרוח הנגדית הולכת ומתחזקת ככל שאני מתקדם. חיי אדם תלויים בזה. אני תלוי בזה.

אז חוסר תפקודו* (מורה זועמת יקרה, שימי לב להגהה להבא, אני עוד לא משחק בתאטרון) של פבל – בפעם המאה (כמובן) , הביאה אותי להוציא שני אלבומים, עוד רגע לסיים תואר ראשון באוניברסיטה ולהתקדם לתואר שני שאני מלא תשוקה לגביו, כמו שאני מלא תשוקה לגבי הכל. ובכלל זה לא משנה שום דבר, כי צמח בי לב,

מי צריך יותר מזה?


 

שוב / פבל "פטריוט" מובשוביץ'

שוב החושך כיסה את שמש הבוקר
מלטף ברכות את פצעי החלל
לוחש: לא בוכים על חלב שנשפך על האושר
מכסה צווארה בצעיף מעורפל

וחנוק הגרון שבוהה על החושך
קשת צבעים ברחמו של ענן
מזכיר לאדם ההולך שוב בקושי
הגשם יכה על ראשה ועליו


דיאלוג של רגע

תמונת מצב / פבל 'פטריוט' מובשוביץ'

חייל : "הפעם אחי אני אומר לך כשזה נגמר אני מזמין אותך לבירה."
חייל 2: "איזה בירה יא שקרן, אמרת לי את זה עוד בעופרת יצוקה אין לך מילה אתה. בגללך אני אמות לפני שאני אשתכר."
חייל: "מה זה? אתה לא מתבייש להאשים אותי בזה שאתה קמצן ושת'מחכה שאני אזמין אותך לבירה בשביל להיפגש?"
חייל 2: "בסדר בסדר, אז הפעם הבירה עליי, אפילו שהבני זונות בממשלה עשו אותה כל כך יקרה."
חייל: "זה בגללך, כי אתה קמצן, תלמד לקח."
חייל 2: "וואלה התגעגעתי אלייך עד שראיתי אותך עכשיו, אתה יודע." החיילים פורצים בצחוק
חייל: "שמע אחי אני הולך לכבדה משהו לא מהעולם הזה, אין לי מושג מה לעזאזל הם הכניסו למנות קרב האלה אבל עדיף לי לאכול את האוכל של חמותי."
חייל 2: "יאללה זריז משעמם פה רצח." החייל הלך לשירותים בזמן שהחייל השני מתבונן בנוף המדברי. חיילים זרוקים סביבו בתנוחות יוגה משונות, כשהוא נשכב על הקיטבג שלו לראשונה מאז שהוא הגיע לפני יומיים, נח לרגע עד שנשמעת הזעקה
חייל: "זובי שאני יוצא! אני אמות עם החרא שלי!"
חייל 2: "בוא כבר יא אידיוט תצא!"
חייל: "זובי יוצא!"
חייל 2: "נו תצא כבר יא מפגר זה לא משחק! " קול הפיצוץ החריש לרגע את האוזניים, האבק התפזר לו לאיטו סביבם. החייל יצא מהשירותים במבט מבוהל וחיבק את החייל השני החייל ראה את הפנים הכועסות של החייל השני ואמר "בונא אחי. לא צריך כדורים נגד עצירות, תן לי פיצוץ אחד כזה פותח לי את הסתימה לשבוע." שניהם צחקו למרות שהחייל בליבו הבין שזה היה יכול לעלות לו בחייו, הניף את ידו בסלחנות עצורה וטפח על הכתף של חברו.
חייל: "או…תראו מי זה הגיע!!"
חייל 3: "שמעתי שהפיצוץ תפס אותך מחרבן"
חייל: "בונא יא זונות רכלניות איך זה הגיע אלייך כל כך מהר? אבל וואלה אתה יודע הם מחכים שאני אוריד את הנשק הם מפחדים ממני…"
חייל 3: "מי מפחד ממך יא מסכן, שמעתי שרקדת בחתונה שלך טנגו, נראה לך הם מתרגשים מחייל שרוקד טנגו"
חייל: "מאיפה להם לדעת את זה?"
חייל 3: "תאמין לי שהם יודעים הכל"
חייל 4: "אתם באים להניח תפילין אחים שלי?"
חייל 2: "איזה תפילין אין אלוהים אתה גנוב, נראה לך שאלוהים נמצא פה?"
חייל 4: "בטח שהוא נמצא פה, מה זאת אומרת, אתה יהודי , הוא תמיד נמצא פה"
חייל 2: "שטויות במיץ, רוצה הוכחה שאלוהים לא קיים?"
חייל 4: "נו…"
חייל 2: "הגרמנים, ימך שימם, עשו לנו את החרא הכי גדול עד היום נכון?" החייל מביט בו מחכה שימשיך.
חייל 2: "אז איך תגיד שיש אלוהים כשהבני זונות האלה ניצחו את ברזיל שבע אחת? למה הוא נתן להם את הגמר למה?" החיילים פרצו בצחוק וכמה מהם קמו להניח תפילין בצד, בינתיים אחד מהם מסתכל על תמונות בפלאפון
חייל: "מי זאת? הבת שלך? ואוו! איך היא גדלה."
חייל 5: "כן היא ממש גדולה עכשיו, השנה היא מתחילה ללכת לגן. ואישתי בהיריון עם עוד אחד."
חייל: "בונא! עכשיו אני מבין למה קוראים למבצע 'צוק איתן!' יא שובב תשכיב אותו לישון קצת."
חייל 3: "תאמין לי אם היינו מפסיקים עם הכיבוש היית יכול להסתכל על התמונות האלה בלי להעצב"
חייל 6: "עוד פעם התחלת עם הכיבוש? מי כובש יא מסכן אנחנו מתחננים פה לכיבוש וכל מה שנותנים לנו פה זה חופשה לא רצונית במדבר"
חייל 3: " תקשיב, לפני שאתה מתהפך עליי. הרי נראה לך באמת שאין שם אנשים שרוצים לישון בשקט, ולא לארוז עכשיו תיק קטן עם כל החיים שלהם עליהם. החמאס מחזיק אותם כבני ערובה איך אתה לא רואה את זה, וכל מה שנשאר להם זה למות, או למות עם החמאס, או למות ולהפוך לגיבורים בעיניי החמאס."
חייל 6: "שיחזיק אותם כמה שהוא רוצה זאת לא בעיה שלי"
חייל 3: "אז בעיה של מי זה? אנחנו אלה שהולכים לירות בהם. דרכם, לידם. איך שלא תקרא לזה."
חייל 5: "תשמע יש משהו במה שהוא אומר."
חייל 6: "אז מה אתה מציע שנעשה עם כל הטילים האלה שזורקים על הילדים שלנו?"
חייל 3: "בוא נתחיל מזה שזה לא 'הם' ו'אנחנו' אלא 'כולנו', כולנו במצב חרא, במדינה הקטנה הזאת שאני יורק בה ואני מגיע לסוף המדינה, אבל וואלה אתה לא יכול לשכוח שאלפיים שנה היו פה אנשים. לא מצפה שתלטף אותם, אבל אל תצפה שילד שעוזב את הבית שלו יזכור את הכרזות שהצילו את החיים שלו ולא את הפנים הבוכות של אמא שלו כשהיא משאירה מאחורה את החיים שלהם."
חייל 6: "מה אני אשם שהם לא רוצים מדינה, היתה להם הזדמנות, אתה יודע מה? הייתי אפילו שמח אם הייתה להם מדינה, ככה היה לי מקום לנסוע אליו לחופשה מידיי פעם בלי כל האירופאים הפלצנים האלה עם הלובר שמובר שלהם. קצת קזינו, קצת חומוס אבל אין מה לעשות הם רוצחים בדם קר לא ילמדו אחרת."
חייל 3: "אז בוא נמחק אותם, למה אנחנו פשוט לא מוחקים אותם? אחת ולתמיד, נשמיד את כולם כמו מקקים, כמו ששורפים ספרים, נעלים אותם אחת ולתמיד בלי שיהיה זכר. או שפשוט נעשה שלום, נוותר על הכל, כל מה שהם רוצים שלהם, ואז או שנחזור להילחם או שנחזור לשתות בירה. למה שזה לא יקרה?"
חייל 6: "כי ראש הממשלה אפס."
חייל 3: "אז אנחנו אשמים?"
חייל 6: "לא זאת הממשלה שלנו זונה."
חייל 3: "תחשוב על זה"
חייל 6: "על מה?"
חייל: "בונא ייבשתם לי את המצב רוח המיובש אחושרמוטה."
חייל 2: "לא נורא, ככה אני רואה את התחת המכוער שלכם כל כמה חודשים"
מפקד: "יאללה חלאס עם הקייטנה! אנחנו פה במצב רציני! באו, מתנדבים הביאו לנו ארטיקים , לכו תתפנקו יא לוזרים."
חייל : "בונא הצבא הכי טוב בעולם וארטיק לימון איך זה מסתדר?"
חייל 2: "יאללה סתום יא מפונק חופש גדול פה".


הזקן ליד הגשר / ארנסט המינגווי

(תרגום: פבל 'פטריוט' מובשוביץ')

איש זקן בעל משקפיים ממוסגרות פלדה ובגדים ספוגים באבק ישב בצד הדרך. היה שם גשר צף לאורך הנהר ועגלות, משאיות, ואיש, אישה וילדים חצו אותו. הפרדים שמשכו עגלות התנדנדו במעלה הגדה התלולה על הגשר לצד החיילים שעזרו בדוחפם כנגד החישור בגלגלים. המשאיות המשיכו במעלה הדרך מתרחקים מהכול והאיכרים הלכו בכבדות לצידן בתוך אבק בגובה הקרסוליים. אבל האיש הזקן ישב שם ללא נוע. הוא היה יותר מידי עייף להמשיך.
זה היה התפקיד שלי לחצות את הגשר, להשקיף אל מעבר קצותיו ולגלות עד לאיזו נקודה האויב התקדם. עשיתי זאת וחזרתי לאורכו של הגשר. לא היו כל כך הרבה עגלות ומעט מאוד אנשים צעדו ברגל, אבל האיש הזקן עדיין היה כאן.
"מאיפה אתה מגיע?" שאלתי אותו.
"מסאן קרלוס" הוא אומר, וחייך.
הוא חייך כי זאת היתה עיר הולדתו וזה גרם לו עונג להזכיר אותה.
"אני טיפלתי בחיות", הוא מסביר.
"אה" אמרתי, לא בדיוק הבנתי.
"כן," הוא אמר, "אני נשארתי, אתה מבין, לטפל בחיות. הייתי האחרון לעזוב את סאן קרלוס."
הוא לא נראה כמו רעה צאן ואני הסתכלתי על בגדיו המאובקים והשחורים ופניו האפורים והמאובקים ומשקפיו ממוסגרות הפלדה ואמרתי, "איזה מין חיות הן היו?"
"מסוגים שונים", הוא אמר, ונדנד את ראשו. "נאלצתי לעזוב אותם". צפיתי בגשר שנמצא באיברו דלתא הנראית אפריקאית ותהיתי כמה זמן ייקח עד שנראה את האויב, והקשבתי בה בעת לרעש הראשון שיסמן את האירוע המסתורי הזה שנקרא היתקלות, והאיש הזקן עדיין ישב פה.
"איזה חיות הן היו?" שאלתי.
"היו בסך הכל שלושה סוגי בעלי חיים," הוא הסביר. "היו שני עזים וחתול והיו גם ארבעה זוגות של יונים."
"ואתה נאלצת לעזוב אותם?" שאלתי.
"כן. בגלל הארטילריה. הקפטן אמר לי לעזוב בגלל הארטילריה."
"ואין לך משפחה?" שאלתי, מתבונן הרחק לסוף הגשר כשמספר עגלות ממהרות לרדת במורד הגדה.
"לא", הוא אמר, "רק את החיות יש לי. החתול, כמובן, יהיה בסדר גמור. חתול יכול לדאוג לעצמו, אבל אני לא יכול להעלות בדעתי מה יעלה בגורל השאר."
"באיזה צד אתה?" שאלתי
"אין לי צד", הוא אמר. "אני בן שבעים ושש. הלכתי שנים עשר קילומטר ואני לא חושב שאני יכול להמשיך יותר."
"זה לא מקום טוב לעצור", אמרתי. "אם אתה יכול, יש משאיות בהמשך איפה שהדרך מצטלבת לטורסה."
"אני אנוח לרגע", הוא אמר, "ואז אמשיך. לאן המשאיות מגיעות?"

"לכיוון ברצלונה", אמרתי לו.
"אני לא מכיר אף אחד בכיוון הזה," הוא אמר, "אבל תודה רבה, באמת תודה רבה לך."
הוא הביט בי בעייפות חסר הבעה, ואז אמר, רצה לשתף את דאגתו עם מישהו, "החתול יהיה בסדר, אני בטוח, לא צריך להיות מודאג לגבי החתול. אבל האחרים. מה אתה חושב לגבי האחרים?"
"הם כנראה יעברו את זה בשלום"
"אתה באמת חושב ככה?"
"למה לא" אמרתי, מביט בקצה הגדה, כבר אין שם עגלות.
"אבל מה הם יעשו בזמן הארטילריה שאני התבקשתי לעזוב בגללה?"
"השארת את כלוב היונים פתוח?" שאלתי.
"כן."
"אז הם יעופו."
"כן, הם יעופו בלי ספק. אבל האחרים. מוטב שלא לחשוב על האחרים," הוא אמר.
"אם נחת מספיק אני אלך," דחקתי בו. "תקום ותנסה ללכת."
"תודה לך," הוא אמר וקם על רגליו, התנדנד מצד לצד ואז התיישב במהופך באבק.
"אני טיפלתי בחיות," הוא דיבר במהומהם, אבל כבר לא איתי. "אני רק טיפלתי בחיות".
לא היה מה לעשות לגביו. זה היה יום ראשון של הפסחא והפשיסטים התקדמו לעבר איברו. זה היה יום קודר עם תקרת עננים נמוכה כך שהמטוסים לא יכלו לטוס. זה והעובדה שהחתולים יודעים איך לדאוג לעצמם הם המזל הכי טוב שהזקן יזכה לו איי פעם.


 

רץ אל סופי

"בנקודה מסוימת בחיינו, כשההכרח דוחק בנו ולכן אנו זקוקים למשהו הדומה למסקנה ברורה, מי שנוקש על דלת ביתנו ברוב המקרים הוא שליח הנושא עמו בשורה רעה." – הארוקי מורקמי

*

קמתי בעצבנות, הרגשתי שפספסתי את זה. הבטתי בשעון, ארבע ארבעים וחמש בבוקר. הכל בסדר. יש לי עוד רבע שעה לישון. משעין את הראש חזרה אל הכרית, מתחיל לתכנן את מסלול הריצה בראשי. האדרנלין שזורם בי ישאיר אותי דרוך עד לצליל השעון. את הטייץ והחולצה המנדפת השארתי על הכיסא שלצד מיטתי עוד אתמול. כשהשעון מעורר יתעורר זה יהיה רשמית, יום שבת, טרום בוקר. אני יודע שהיא בדיוק חוזרת מהפאב. היא תמיד הייתה נוהגת לחזור שיכורה בשעות האלה ולגעור בי שאני עייף כל כך ולא רוצה לזיין אותה כאן ועכשיו, ורק רוצה להתמוטט על המיטה במקום לחיות את החיים לדבריה. המחשבה הזאת העלתה בי כעס. הזיכרונות האלה תמיד תוקפים אותי בערבי שישי, לכן אני גם נרדם רק אחרי שהירח כבר נמצא באמצע השמיים. מציץ בחזרה אל הספרות הזוהרות האלה, עוד עשר דקות. אני מחליט להעריך את המסלול ומתיישב במיטתי במהירות. לא הייתי אדם שמתקשה לקום בשעות מוקדמות, להפך, העובדה שעוד חשוך בחוץ קרצה לי. לסקור את כל העולם לבדי. מוריד את התחתונים, עומד רגע חשוף, לפני שאני לובש את הטייץ. שותה בדיוק שלוש כוסות מים, זה כל מה שאני צריך בשביל הריצה שלי היום. יודע שיכול להיות שזה לא יספיק לי, וארגיש יבש כל כך עד ששאריות של מלח יופיעו על פניי, אבל לא אכפת לי. כי לא תכננתי לחזור. אף מספר לא חייג אליי במהלך השעות הספורות שעצמתי את עיניי, ומראה הנעליים כבר התחיל לגרות אותי. שרכתי את השרוכים בעדינות וככל שהידקתי אותם לרגליי רק רציתי להימלט מהבית הזה. המראות שלה עוד רודפים אותו. מחפש את שעון הגרמין שלי, ולא מצליח לזכור איפה שמתי אותו אחרי הריצה של אתמול. בינתיים אני מכין את הפלייליסט שילווה אותי היום, אני מרגיש שהבוקר אני צריך משהו חדש שיוציא ממני את העצב שתקף אותי מהמחשבות שמישהו מנשק את השפתיים שלה שרק לפניי רגע עוד היו רטובות מהאהבה שלי. פלייליסט שרק אמינם היה יכול למלא, הבמה שלך ידידי. מהדק את הנגן לרצועת היד בצד שמאל בזמן שאני מוצא את הגרמין מתחת לשולחן. כנראה נפילתו נבלמה על ידי תיק הצד שהיה מונח תחת השולחן. מהדק את הרצועה לחור החמישי. ארבע חמישים ושמונה. ניגש אל שעון המעורר שלי ומכבה אותו, מלטף אותו בעדינות ולוחש לו שזה בסדר. גם הבוקר אני לא אצטרך את עזרתו כדי לקום. ניגש למטבח, לוקח שלוש שקיות ג'ל, ומכניס לתוך הכיס היחידי שיש עליי, אחרי שעה של ריצה זה מקור האנרגיה היחידי שיכנס אליי לגוף, יודע שבלעדיהם לא הייתי מצליח למשוך את זה כל כך הרבה. יוצא מהבית, זה בוקר קריר, אבל יודע שעוד רגע ולא ארגיש גם את הקרירות הזאת, לכן אני מתענג רגע על הרעד שעובר בי, ארבע חמישים ותשע. לוחץ לחיצה ארוכה על הכפתור שיסנכרן את הלוויין הראשון שהגרמין יתקל בו. זה ייקח בערך שלושים שניות. מספיק כדי לראות את הרכב שלה עובר לנגד עיניי ולראות אותה ישובה ליד בחור שאני לא מכיר. היא לא שמה לב שאני עומד שם, היא לא מכירה אותי יותר. אני מצליח לתפוס במבטי את התשוקה שעוברת שם, לא מעניין אותי בכלל שלא דיברנו כבר חצי שנה. אני מתחיל להרגיש חנוק והלב שפועם בתוכי במהירות רק מעורר בי תחושה חזקה לצאת לדרך, נו גראמין תתאפס כבר, נו לעזאזל למה אתה לא מתאפס כבר. תתאפס יא חתיכת מזדיין, תתאפס! ובדיוק לפניי שאני עומד להתפוצץ, שני צפצופים קלים שמעוררים אותי מודיעים לי שאפשר לצאת לדרך. חמש אפס אפס. לוחץ פליי על הנגן, קצב סאב ארבע, אני מתחיל בספרינט. עד שאחזור הביתה, כבר לא ארגיש בתוכי דבר. חוץ מעקצוץ זיכרון קטן, לרצות לצאת לשם מחדש. עוד כמה חודשים ואצא לשם. עד אז אני בונה את הבן אדם שיצא לשם. זה הדבר היחיד שהוא רק שלי עכשיו. נשחק ביחד עם הנעליים שעליי.

שמונה עשרה זוגות נעליים נשחקו מאז שזה נגמר. כולן שמורות בארון מדיפים ריח של ניצחון קטן בכל פעם שאני מביט בדרך שעברתי. ארבע בבוקר, אני פותח בעדינות את הקופסא החדשה, זוג נעליים שקניתי אתמול ואני משתוקק כבר להרגיש אותם על עורי. שלוש שנים שאני מחכה לרגע הזה. תיק גב קטן עם כמה ליטרים של מים, ושקיות ג'לים בתוך פאוצ'ים קטנים מקדימה. נגן מפוצץ בשירים מתקופות שונות. טייץ קצר וגופייה מנדפת, כובע ופנס. שעון הגרמין שלי כבר טעון לחלוטין. אני לא יודע כמה שעות אני עומד לרוץ היום. אבל אתמול אחריי ארוחת הבוקר קיבלתי הודעה לטלפון: "אני מתחתנת, אשמח שנדבר" היה כתוב שם. בת זונה. למה לעזאזל היא טרחה להגיד לי את זה? כבר הספקתי לשכוח איך הלב שלי היה מתהפך בכל פעם שהייתי חושב עליה. שלושה זוגות אחרונים של נעליים בכלל לא חשבתי עליה קונקרטית, רק מין בבואה של מרירות שעוטפת אותי מאותו רגע לפני שלוש שנים כשלא היה לה את האומץ להגיד לי שזה לא זה בעיניה כבר. לא הייתי בן אדם מאוד חברותי לפניה, ומאז שהתחלתי לרוץ כבר לא הייתי צריך אף אחד יותר. מצאתי את עצמי טובע בתוך כאב שחסם ממני את הרצון להכיר מישהו חדש. הריצה הפכה אותי לעל אנושי, כזה שיכול לנצח את הכאב של עצמו למרות שהוא לא באמת עובר, רק מוסווה לכמה שעות. ואני יודע שזאת הייתה אשליה, וגם לא הייתי בן אדם ספורטיבי לפניה. אבל עכשיו כשהרגליים שלי בוערות לצאת לדרך-ולדעת שהיא מתחנת ולא איתי- גרמה לי לשכוח לשתות את כוס המים הקבועה שלי לפני היציאה לדרך הבוקר. היובש בפה לא הטריד אותי כמו הפחד שתפס אותי לפתע כשידעתי שאין לי יותר בשביל מה לחזור. יום שבת, ארבע וחמישה בבוקר, מגביר את הווליום בנגן שמחובר לידי השמאלית שיכסה את שכבת המחשבות המעיקה. אולי הכאב הזה הוא מה שגרם לי להתמכר לריצה מינימליסטית. לא הרבה אוהבים להרגיש את כל הגוף שלהם צורח ומוציא שלפוחיות לבנות של לחץ על רגליים שמוכנות להמשיך. אבל ככה אני אוהב אות זה. כמה שיותר אני. לא צריך לעטוף את האני שלי בשום דבר אחר, זה מה שיש. מעולם לא נפצעתי. לא פיזית. היו רגעים שלא יכולתי להחזיק את עצמי יותר ובכיתי, בכיתי בלי סוף בקילומטרים הארוכים כשאתה כבר מתרוקן לגמרי מעצמך וכל דבר בך רוצה לבכות. לא כי הוא לא מסוגל להמשיך, אלא כי אז, האמת שבך מוכרחה להיראות, אין לה יותר תאי שומן להיאחז בהם. לא הייתי בנוי כמו רץ, לא הייתי גבוה, ורגליי היו קצרות, אבל זה בכלל לא משנה עד כמה מהר אתה רץ, אלא רק כמה רחוק היית מסוגל להגיע. עדיין חשוך בחוץ, ואין בי שום רצון לשקוע בחלומות מחדש. דבר לא מחכה לי שם. מסנכרן את הגרמין עם הלוויינים, עוד שלושים שניות ואצא לדרך. שני צפצופים ואני מתחיל לרוץ. בלי לשים לב אני עדיין מחזיק את הטלפון שלי, נפתחה ההודעה שלה מחדש, אני מטיח את הטלפון על הבטון בכל כוחי, "לכי להזדיין" אני צועק, ומגביר את הקצב מעט יותר. סאב ארבע חמישים, יודע שאני צריך להאט כדי להחזיק מעמד אבל אין בי שום רצון לתת למחשבות שלי לרוץ כרגע, לוגם מהמים שעל גבי. מקווה שהדרך תוביל אותי למקום טוב יותר. את הבקרים שלי בשנים האחרונות הייתי מתחיל עם פרוסת שוקולד דקה עם בננות חתוכות מעליה ומעט מיץ תפוזים. כשגרנו יחד היא היתה אומרת לי שמיץ התפוזים היה הדבר הזה שהסריח לי את הפה כל כך שהיא נגעלה לנשק אותי עד שהייתי מצחצח שיניים מחדש. היא הייתה מקמטת את פרצופה יודעת שלא אוכל לסרב למגע שפתיה ואכנע ללחץ הרומנטי שלה. אחריה, מיץ התפוזים בבוקר הוא הדבר המתוק ביותר שנוגע בשפתיים שלי.
הגרמין מצפצף צפצוף צווחני שמוציא אותי מהחלום בהקיץ מודיע לי שאני מהיר בשלושים שניות מהקצב שאני אמור להיות בו כדי לסיים את הריצה שלי בחיים. אני נותן לעצמי לטבוע בחושך ובקרירות של הבוקר ואני מצליח להאט, לפניי שדמעה זולגת לי מהעין מציירת שביל ריצה סופי, מהריסים השחורים שלי אל תוך בית החזה שהסדיר כבר את נשימתו, לוחש לעצמי, אני יכול לעשות את זה גם בלעדיה.
בק"מ העשרים בדרך כלל היה מגיע המשבר הראשון. רגע של חוסר ריכוז והדופק עולה מעל הממוצע. גם אם היית עדיין מרוכז , ברגע הזה שהיית מוציא את שקית הג'ל ובולע אותו עם מעט מים לא הייתה ברירה אלא להתמסר לעלייה המידית בדופק בגלל התנועות העודפות. ברגע המשבר אתה מתנתק מכל המחשבות שהיו יכולות להיות לך ומתמסר לתחושת הבלבול, אלה הרגעים שהייתי מרגיש חיי מחדש. הייתי מכבה את המוזיקה לא נותן לגוף שלי להתעלם מחוסר האוריינטציה הזה. המשבר הראשון תמיד עובר אחרי דקות בודדות, לא לוקח לו יותר מידיי זמן, לגוף, להבין שאין האטה בקצב והוא חוזר להלום בתוף החזה בקצב סדיר. זה תמיד היה מחזיר אותי לפגישות הראשונות שלנו. תמיד הרגשתי שאם אהפוך את הרגעים האלה לבלתי נשכחים אין סיכוי שיום אחד היא תצליח להתעלם מהם כאילו שלא היו כלל.
הייתי משאיר לה פתקים קטנים אחרי כל דייט שלא היו אומרים שום דבר בנפרד, למשל המילה "אני" ואז המילה "אולי" ורק אם היא מחזיקה איתי כמה חודשים היא באמת תגלה את המשפט הסופי "אולי כבר אז ידעתי שאת ואני זה לנצח". נאיבי מצידי אני יודע, אבל אי אפשר לזלזל בשום אופן בריצות הקצרות. הן אלא שבונות את היכולות לרוץ במשך שעות לאחר מכן. הריצות האלה שנדמה לכן שהן כל כך קטנות עליך עד שאתה מזלזל בארוחת הצהריים ואוכל פחות ממה שהיית אוכל אם הייתי יודע שלמחרת אתה מתכוון לרוץ כדי לשכוח אותה. אבל דווקא הריצות האלה יכולות להפתיע אותך, ולהפיל אותך על הריצפה בגלל הנאיביות שלך. וכמו הדופק שהיה שוקט כשהייתי ממשיך לרוץ בעקשנות באותו הקצב, גם היא המשיכה בדרכה שכחה שרק לפניי רגע הדופק שלנו הלם בקצב מסחרר, בשנינו, מנסה להראות לה שאסור להתעלם ממה שמתרחש, מנסה לרמוז לה שתקשיב לו. אבל היא התעלמה.
אני זוכר כשרק התחלתי לרוץ, אחרי השיחה האחרונה שלנו. התיישבתי לידה ושאלתי אותה מה השתנה ביננו, היא הביטה בי בפנים חמוצות, כמעט לא הורידה את העיניים ממני, במין נבזיות פיקחית ואמרה לי, שהיא לא יודעת. לא מספרת לי שרק לפניי רגע היא נישקה בחור אחר ונתנה לי לגלות את זה רק אחרי שהיא כביכול לא ידעה למה היא הפסיקה לאהוב אותי. זונה. נעלתי נעליים מגושמות וכבדות ופשוט ברחתי מהבית והתחלתי לרוץ, בצורה מגושמת ועילגת. האוויר מילא לי את בית החזה ורגע לפני שנחנקתי לחלוטין, עצרתי בצד הדרך והתחלתי להקיא. לא עברו עשר דקות מאז שהתחלתי לרוץ והקאתי הכל. הקיא הזה אני זוכר, שחרר לחצים אדירים, וביחד עם מי המלח שזלגו מעיניי יצרו תערובת של חוסר שליטה גופנית שהסוותה לרגע את מה שקרה, ושחררה אותי לחופשי, עד שהכאב עלה מחדש והייתי צריך לרוץ מרחק רב יותר כדי להגיע לאותו אפקט. מאותו הרגע גיליתי שיש קסם מסוים בריצה שאי אפשר לתאר אותו במילים. ולמה צריך בכלל לתאר הכל במילים? למה אנשים פשוט לא מסוגלים להרגיש. הסתכלתי על השעון אני בקילומטר העשרים וחמישה. לוקח שלוק מהמים. ותיק הגב נעשה קל בצורה משמעותית. עוד חמישה קילומטרים אקח ג'ל, לעת עתה אינני זקוק לו. המשבר הראשון כבר מאחוריי, אני סוטה מהמסלול שמאלה, נכנס לתוך קרחת יער חדשה לי. תמיד קינאתי ברצי השטח שיש להם את המרחבים הפתוחים של הטבע לעצמם, לחזור להיות מי שהם באמת. הפעם רציתי שהריצה הזאת תהיה רחוקה ככל שאפשר מהמראות שהייתי רגיל אליהם. האטתי את הקצב מעט, התחלתי לשאוף את האוויר הממכר של הטבע. מבט זריז לאחור, עוד מזהה את שדרת הפאבים שהיינו הולכים אליה בפגישות הראשונות שלנו. עוד לא התרחקתי מספיק. אבל אין לי ספק, שאני בדרך הנכונה.
הסקורפיונס התחילו להתנגן לי באוזניות, גיטרה חשמלית במיקס עם ציפורי שיר ופריחה שעומדת לבצבץ כל רגע. המוזיקה הייתה היחידה שמלווה אותי בריצות האלה מכוונת את הדופק שלי למקצב הנכון. אם אהיה קשוב מספיק אוכל לשמוע הכל, בום בום, בום בום, בום בום. הטחת הרגליים על האדמה עם מעט הנעליים שיש עליי, אני מרגיש. אני מביט על השעון אני בקילומטר השלושים, הגיע הרגע להוציא עוד שקית ג'יל ולמלא את הגוף במאה חמישים גרם פחמימות שמחזיקות לי את הרגליים, אני מכניס את היד לתוך כיסיי התיק מקדימה ומגלה שהכול בפנים הפך להיות עיסה גדולה של נוזל לא נוזלי. לעזאזל. כל השקיות נקרעו לי, אני מוציא אותן לתא נפרד מגרד עם האצבע את הנוזל שנשאר מרוח, מנסה לאגור כמה שיותר, ממלא מתוך כיסיי התיק בעזרת הפקק של הבקבוק את שאריות הג'ל, מצליח לאגור כשקית אחת לתוך הגוף. לוקח לגימה מהבקבוק כדי להעביר את הטעם. הבטן משמיעה רעשים של סיפוק, השרירים והלוחמה הפסיכולוגית מתחילים להירגע לאט לאט. הייתי כבר רגיל ללוחמה הפסיכולוגית של השרירים. את כל הרצים זה תוקף באופן דומה. השרירים שולחים סימן למוח שהם מתחילים להתעייף, ואז מבט מהיר על השעון, אם אכן החישוב וההרגשה מסונכרנים אחד לאחד אז רץ מנושא כבר יודע האם הוא באמת צריך לאגור פחמימות מחדש או שזה רק תעלול של הגוף. מצחיק אותי שאומרים לי שזה לא בריא לרוץ כל כך הרבה, מצטטים מחקר שהם קראו בעיתון יומי, כאילו מה היום כן בריא, "לאהוב זה בריא"? אני שואל אותם בחזרה במרירות. "לאהוב" הם אומרים לי גאים בעצמם "המצב שלך היה הרבה יותר גרוע בלי לאהוב", "אתם כמו נרקומנים", אני משיב, "אתם לא יודעים אם המצב שלכם היה טוב יותר או לא בלעדיו, אתם תחת השפעת סם כרגע, חסרים משהו, ומתגעגעים לזה, אני רץ, אתם מבינים, כי אני לא צריך לחכות לזה. כשרגליי צמודות, אני אנושי, אני מדמם כמו שאתם מדממים, ואוהב כמו שבני אדם רק מסוגלים לאהוב. כשיש רווח בין רגליי, בחצי מאית השנייה ההיא כששני כפות רגליי מרחפות באוויר, אני שונה, הכאב שלי שונה, אני מצליח להחיל את העולם הזה עד לסוף קצות אצבעותיי. ברווח שיוצרות רגליי, אני מצליח לאהוב מחדש את מי שאני היום, וכשרגליי נסגרות, אני חוזר להיות איש כואב, פתטי, ועלוב שלא מסוגל להפסיק לאהוב אותה".
כשחגגנו שנתיים ביחד, לקחתי אותה לצימר רחוק. בהפתעה, היא לא הייתה נראית מתרגשת במיוחד. הכנתי לה ארוחה רומנטית ואפילו כתבתי לה מכתב ארוך שיספר עד כמה היא חשובה לי. היא עיקמה את פרצופה במשך כל הזמן הזה, לא אהבה לצאת לטיולים רחוקים במיוחד, לפחות לא איתי. בהתחלה חשבתי שהיא מתבאסת כי היא הכינה לי משהו משל עצמה, אבל אז היא סיפרה לי שהיא חוששת שאני אוהב אותה יותר מידיי. "יותר מידיי?" שאלתי אותה תמוה, "מה זה לעזאזל אוהב אותך יותר מידיי? ולמה היה חשוב לך להגיד לי את זה עכשיו?" אמרתי "לא יודעת, זה פשוט נראה כאילו אתה ממש מתאמץ, וחוץ מזה לא קניתי לך שום דבר הרי אמרנו שלא נקנה אחד לשני דברים לאירועים האלה. רק לימי הולדת" היא התיישבה על המיטה באמצע החדר ולא הביטה בי, מתחילה לזפזפ בטלוויזיה "מה הקשר? לא ביקשתי ממך שום דבר בתמורה, אני עשיתי את זה כי אני אוהב אותך, ואכפת לי, לא כי ציפתי שתעשי לי משהו בתמורה, אולי תכבי את הטלוויזיה המחורבנת הזאת ותדברי איתי" לקחתי את השלט בלי לחכות לתשובה. "בסדר אתה לא צריך להתעצבן, אתה צודק, בוא נכנס לתוך הג'קוזי" היא הורידה את הבגדים ונכנסה למים החמים, הסתכלה עליי, לא באמת הבינה אם אני עדיין המום ממה שהיא אמרה, או פשוט מאוכזב. כנראה הרגשתי את שני הדברים בו זמנית. "תקשיב בוא תיכנס, המים ממש חמים, אני מחכה לך מאמי". אם הייתי מספיק מנוסה כבר אז, הייתי יכול לדעת שהשרירים לא משקרים לי. שמשהו פה רקוב מהיסוד. נכנסתי לתוך הג'קוזי , היא הגישה לי כוס יין ואמרה "דיי. תודה רבה על המתנה המתוקה הזאת, בוא נרים כוסית לחיי זה שאתה מתוק, איזה יין זה? אהא מרלו, טוב לא נורא גם זה יהיה בסדר." הכוסות פרטו אחת על השניה בצליל שובר לב והטיפות ייבשו לי את הגרון כך שהייתי חייב לשתות משהו. לא נשארו לי עוד הרבה מים, מעט פחות מחצי ליטר אחרונים. לוגם לגימה אחת עדינה שתוריד את שקית הג'ל ומטפטף כמה טיפות על ידיי ומשפשף את הפנים. מחזיר את הבקבוק לתיק. אם הייתי מנוסה כבר אז, הייתי רואה בבירור שהשרירים שלי לא משקרים לי, ושהייתי זקוק לפחמימות. בלי ספק הייתי זקוק לפחמימות. לא נשארו לי מספיק מים כדי להמשיך לעוד הרבה זמן, התרחקתי יותר מידיי גם ככה. זיכרון הג'קוזי עורר בי בחילה קלה לחשוב שזאת האישה שהייתי מאוהב בה, כמה שיכור מאהבה הייתי כדי להתפשר על בחורה שטחית כל כך. לא נורא. למדתי את הלקח שלי, מילמלתי לעצמי. השירים בנגן התחילו להכאיב לי באוזניים, זמזמו בי כאב חד. אז כיביתי אותו והורדתי את האוזניות ,בינתיים, והתחלתי לנשום את הטבע. הרגשתי טוב יותר. אז הגברתי את המהירות, אבל באופן מחושב מספיק כדי לדעת שעוד מעט אצטרך כבר להסתובב.
האוויר מילא לי את הריאות והרגשתי שאני מתחיל להתנפח מאוויר נקי יותר. הגוף שלי עוד לא כואב ומנופץ לרסיסים קטנים. אני בשיא שלי, יודע שזה שיא דמיוני שכן בכל רגע המשבר הבא יכול לבוא לעטוף את כל כולי ואני אשכח את הרגע הזה שהרגשתי כל כך טוב. אני מביט על השעון, חצות היום, שישים קילומטר, מעולם לא חציתי את קו החמישים והייתי גאה בעצמי כל כך, שהצלחתי לעבור את זה רק עם משבר קל, אני מרגיש טוב יותר, הגיע הזמן להסתובב. אני מחליט לשים את האוזניות מחדש כשלפתע אני שומע רעשים של זרדים נשברים מלפניי, אני סקרן לראות איזה חיה מסתתרת שם. מראה הזנב המתנודד מצד לצד של השועלים היה מראה מוכר שאהבתי להתבונן בו. ככל שהתקרבתי למקור הרעש התחלתי לשמוע גם מלמולים ושריקות מוזרות. המלמולים התגברו ולרגע היה נדמה לי שאולי מסתתרת שם להקה שלמה של זאבים מייללים, והריגוש הזה הפעים אותי. ואז הם יצאו מהשיחים. שני רצים מפריחים נשיקות באוויר ומדברים על משהו שנשמע לי כמו חתונה מתקרבת. הוא שם את ידו על גבה בעדינות כאילו הוא תומך בה שלא תיפול. וכשהוא מוריד אותה מגבה, היא מוציאה מהתיק מצלמה קטנה ומצלמת את שניהם רצים. הם מחייכים אחד לשנייה, ומפריחים שוב נשיקה קלה. כשהם חולפים לידיי אני עוד שומע "אני אוהבת לרוץ איתך" או לפחות הייתי בטוח שזה מה שאני שומע.
היא אף פעם לא אהבה לעשות איתי שום דבר. תמיד טענה שהעובדה שאנחנו לא אוהבים לעשות את אותם הדברים היא זאת שמוכיחה כמה שאנחנו ראויים אחד לשנייה. בכל פעם שהייתי מנסה להזמין אותה להצטרף לפעילות הגופנית שלי היא הייתה מקמטת את פנייה בזלזול וממשיכה לאכול את החטיפים שלה בסלון בזמן שהיא זורקת הערה כמו "לך, לך תתאמן, אני אחכה לך פה על הספה." היא מעולם לא הבינה שזה הרבה מעבר לאימון עצמו. כאב ראש קל התחיל לתקוף אותי לעזאזל. שותה מעט מהמים שנותרו לי, צליל סף הבקבוק מתחיל להיות דומיננטי באוזניי. "בוקר טוב לך!" הם חולפים לנגד עיניי במתיקות שמחרידה לי את השרירים, חשמל עובר בניהם. אני מרגיש את קצות האצבעות שלי נמקים, ואני מועד קלות. אך! זה כאב , "כוסעמק!" אני מרגיש את הכאב מחלחל לאיטו מתוך צינורות אוזניי עד ללב ליבו של שריר ירך ימין שלי. השריר נתפס. הכאב החד הזה משחרר אותי ממחשבות לרגע, ואז אני פשוט נעלם לתוך המרחק. ממשיך להתמסר אליו. לא חוזר עכשיו.
הלהט של החום החל לפזר את אותותיו על היער שצילו היווה רק הזיה למקום מוצל עכשיו. המעלות נערמו להן אחת על השנייה, כאילו שהן מנסות לבנות מגדל, מכבידות על הדרך. החזה החל להתנפח ועד שהיה מתכווץ מחדש תחושה של קיא נערמה ושקי העיניים שלי נעשו כבדות יותר ויותר. עד שכבר לא החזקתי את העיניים, פשוט נתתי להן לשכב שם, לוגם ממעט המים שנשארו , והחום שלהם חודר את כל האיברים הפנימיים שבי מצליחים לעטוף את כל תוכי בחמימות לא נעימה, אני מחזיר את האוזניות לתוך האוזניים. מסתכל על השעון זה כבר קילומטר תשעים ותשעה. אני פולט אנחת רווחה עמוקה והבטן שלי לא עומדת בזה ומתחילה לכעוס עליי, לתקוף אותי מבפנים. ואז מתנגן still lovling you של הסקורפיונס ואני נחרד לגלות שלא מחקתי אותו מהנגן. הייתי בטוח שעשיתי את זה, איך לא עשיתי את זה? אבל לעזאזל אני זוכר שעשיתי את זה , והתמונה שלה עולה לנגד עיניי בגדול, ואני חלש מידיי להחליף שיר, ואז אני טובע בתוך החום של עצמי , זה השיר שחשבתי שיוביל אותנו לחופה. אחרי השנה הרביעית שלנו ביחד, הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי אותה למה שלא נתחתן פשוט? היא הביטה בי במבט מזועזע "אני צריכה לספר לך משהו" ואני שאולי הייתי מאוהב מידיי לחשוב שמשהו כזה יכול ליקרות, הרגשתי איך הלב שלי תוקף אותי בפתאומיות ומפיל אותי על האדמה, שם את ידו על גרוני ומלטף לאט את הוריד הראשי כך שאני נחנק אבל לא מהר מספיק כדי למות. הרגל שלי נתקעה בסלע קטן שעיקם אותה, המאמץ שלי להתיישר גבל בכך שאני אאבד אנרגיות מועטות שעוד נשארו לי "מה קרה?" שאלתי כשהיא מביטה בי בעיניים שנדמו לי כמו עיניים שמרגישות אשמה "אני חושבת שאני לא אוהבת אותך" ואני מנסה לקחת עוד שלוק מהמים שעל גבי ולא נשארה אפילו טיפה אחת. מרגיש כאילו שהריאות שלי מכרסמות בתוכי את דרכן החוצה ,עדיין ללא הצלחה והמסור הזה חודר עמוק ועמוק יותר לתוכי, "תקשיב, אני מרגישה שאנחנו רבים כל הזמן, אז לא יכולתי להמשיך עם זה, אני מקווה שאתה מבין אותי, לא יכולתי להמשיך עם זה, הרגשתי חנוקה, אז הרשתי לעצמי להיות עם מישהו אחר, רק כדי לדעת איך זה מרגיש, רק כדי לדעת אם נשאר בי משהו בשבילך, ואני חושבת שלא נשאר בי כלום" והשרירים ברגליים החלו לבעור כאילו שאני בתוך הכבשן של הגיהנום עצמו, ומקלפים ממני את העור בחתיכות קטנות בעזרת סכין, הדמעות שהחלו לזלוג מתוך עיניי שרפו את פניי כאילו שהן עשויות חומצה רעילה. "איך העזת לעשות לי את זה? איך העזת לעשות לי את זה עכשיו אחרי כל מה שעברנו ביחד?" צעקתי כשזרקתי את הכיסא לצד השני של החדר "אני מצטערת" , כאילו שאני צריך את ההתנצלות שלך זונה. הלב שלי החל לפעום לפי קצב ההברות, תרגע, תרגע אני צועק לעצמי, זה עבר, עבר! מביט על השעון מחדש, אני בקילומטר המאה ועשר, והלב מתחיל לחזור לתפקודו התקין. כמה טיפש הייתי, כמה טיפש. אני נושף, צמא כל כך, וחוסר הנעימות בכפות הרגליים החל להיות נוכח , מרגיש את עצמי דורך על שלפוחיות שהחלו לבצבץ מהגוף שלי, כמה מהר הוא מוציא שלפוחיות האפס הזה, כמה מהר הוא נכנע לה, "אני לא רוצה לשמוע ממך יותר" והשרירים בידיים כל כך רופפים עד שאני בקושי מצליח להחזיק אותן לצידי מבלי שהם ימשכו את כל משקל גופי כלפי מטה. הדמעות כבר הגיעו חצי דרך לתוך החולצה והתערבבו עם הזיעה שלי עד שלא ידעתי מה מסריח יותר, הצחנה תקפה אותי, והרגליים שהחלו לגרור את הגוף שלי התמלאו בזעם מחדש, החלו להכות את עצמם ולהתנגש אחת בשנייה כאילו שאני רק רץ מתחיל. מכה, ועוד מכה, ועוד מכה, ואני צריך להפסיק את זה, חייב להפסיק להכות את עצמי, תתרכז, לעזאזל תתרכז , זאת הריצה של החיים שלי עכשיו, את זה כבר ידעתי עכשיו, לא תכננתי לרוץ כל כך הרבה והינה אני כבר אחרי מאה קילומטרים, אני חייב להיות גאה בזה, חייב להיות גאה בזה, היא לעולם לא הייתה מצליחה לעמוד בקצב שלי. לעולם לא.
תתרכז גוף בבקשה תתרכז, תן לי כוח להמשיך, תן לי כוח בבקשה, אני מתחנן, תן לי לעבור את הריצה הזאת ואני אהיה בן אדם יותר טוב לעצמי, אני יודע שאני מתעלל בך גוף, אבל אתה חייב להיות חזק בשבילי עכשיו, אתה חייב לי את זה אחרי שבגדת בי כשהיא הלכה, אתה חייב לי את זה , אתה מבין, אתה חייב לי את זה. "אל תחפשי אותי יותר" מלמלתי לפני שנבלעתי בתוכי, וכשהרגליים מלאות השלפוחיות פוגעות באדמה הבוצית פשוט קורסות אחת לפניי השנייה במכות קטנות ואיטיות, מובילות גוף מת על דרך לא ברורה, אתה מרגיש כל מכה בהילוך איטי, תחושת הקלילות כבר לא תחזור ואתה רק מקווה שהמשקל הנסוג שלך יאפשר לך להמשיך, תציל אותי גוף, בבקשה תציל אותי. מוח כל כך חלש, כמה פתטי אתה מוח, תעלים את הכאב הזה, תעלים אותו כבר, והשקיעה הביאה איתה רוח קרה לרגע אחד כששאבה אותי לתוכה, וליטפה את שיערי , נתנה לי ליפול לרגע על הקור הקטיפתי שלה. לשכב עלייה במערומיי ולזון ממנה. ארובות העיניים שכבר היו כבדות כל כך עד שבקושי הייתי ממצמץ, נפקחו לרגע כשבתוך השקט של הכאב שלי התחלתי לשמוע בעוברי את סף שדרת העצים אל תוך כביש המחבר עיר כפרית, זוג רגליים ממרחק, השיער השחור שלה קיפץ מצד לצד והיה נדמה לי שהיא עושה את דרכה לכיווני אבל היתה עוד רחוקה מידיי מכדי שחושיי יצליחו לזהות אותה. ההתרגשות לקראת אדם חדש מילאה לי את החזה ומבט קצר על השעון שלא אמר לי דבר רק שאני רחוק, רחוק מאוד, והשמש השוקעת, כשעד שהרמתי את עיניי הכבדות מחדש עבר כל כך הרבה זמן, כשבעודני רץ לנשק את סף היער, כבר הגעתי אליו ואני רואה.
מוריד לרגע את העיניים לאדמה, טיפש , מה אתה מוריד את העיניים על האדמה, תביט, תביט בה! עוד רגע היא כבר לא תהיה פה, תנצור את זה, תביט בה טיפש, והאנושיות שבי גברה על הרצון למלא את החלל של הסקרנות ואני שומע שהיא עומדת לחלוף לצידי עוד רגע, נו כבר תסתכל עליה, נו כבר, נו!, ואז אני מרים את ראשי רק לרגע אחד לפני שהיא חולפת על פניי, ועיניה נושקות לעיניי ואני שוכח הכל. אני הייתי עירום לחלוטין והיא הייתה ערה מספיק כדי ללבוש את גופי. וכשהבטתי בפנייה היה נדמה לי ברגע השבור ההוא שהיא מחייכת והלב שלי התחיל לדבר איתי מחדש ולפניי שהספקתי להחזיר לה חיוך היא כבר חלפה אל תוך היער, והשלהוב הזה מתפשט בתוך גופי, הרגליים ננעצו באדמה וזרם של דם מהיר עד עילפון, חלף עד לקודקוד ראשי, מתפרס בתוכי כמו זיכרון שלא יכולת לדעת מה הפעיל אותו. ואז אני עומד.
כשהצלחתי להביט לאחור היא כבר לא היתה שם. אבל כבר ידעתי, שהגיע הזמן לחזור הביתה. אבל אני שקוע בנקודה הזאת. וכל תחושת הכובד חולפת ממני. מתחיל לחשב את הדרך המהירה ביותר הביתה, לברזייה הקרובה ביותר. והצעד הראשון מעורר אותי מחדש מביט על השעון זהו הקילומטר המאה וחמישים, אני אהיה בסדר.
היער נפתח לנגד עיניי לראשונה, וצבעו המחשיך התחיל לאיים עליי, אבל הרגשתי נחוש מאי פעם לחזור הביתה. כל הזמן הזה רצתי בשביל לחזור הביתה, סוף סוף אני יכול לעשות את זה. המחשבה הזאת ניחמה אותי בקילומטרים הראשונים שהשתרכו לאטם מאחוריי מרגיש כל אחד ואחד מהם לראשונה בחיי, והפזיזות שבה רצתי אותם נראתה לי מיותרת עכשיו, אבל מה זה חשוב עכשיו, אני כבר באמצע הדרך, וככל שהיער החשיך יותר ויותר היה נדמה לי שאני רץ כבר שנים, שנים שאני כבר מניח את הרגליים בפזיזות אחת לפניי השנייה ולא מצליח לראות את מה שקורה מסביבי, מוציא פנס ראש קטן ומאיר לעצמי את הדרך הביתה. אני חזק, אני מנסה לשכנע אות עצמי, אני חזק. אני אגיע הביתה. אם זה תלוי בי, וברגליים שלי, אני אגיע הביתה, רגליים שלי, אל תאכזבו אותי , והמחשבות החלו להתנקז לתוכי אחת אחרי השנייה כבר לא זוכר בכלל מה כל כך אהבתי בה. זה טירוף , טירוף הוא זה שהביא אותי אליה, כמו הטירוף שהביא אותי לסוף היער הזה, אבל החיוך. החיוך של הרצה ההיא, הוא זה שהחזיר אותי בחזרה, האם היא בכלל אמיתית? או רק טשטוש שנגרם מההתייבשות שלי, לא. היא אמיתית, אין לי ספק שהיא אמיתית, היא מחזירה אותי הביתה, לא משנה מי היא, אני אראה אותה כשהיא תסתובב הביתה, ואבקש ממנה מים, וככה אני אדבר איתה, וכשאדבר איתה, היא תגלה לי מי היא. אני בטוח בזה.
המראות של הסביבה הפכו מטשטשים מחדש, חלש כל כך, אבל משכנע את עצמי שאלה הם רק תעתועי היום, עברתי מסע קשה אבל אני חזק מספיק כדי להצליח. רק תחזיר אותי הביתה גוף, תחזיר אותי הביתה, אני אהיה טוב אליך, אני מבטיח, אני אהיה טוב אליך. מבט חטוף על השעון זה כבר אמצע הלילה אני יודע את זה הירח מאיר עליי מאמצע השמיים ואני בקילומטר המאה תשעים ותשעה, עוד קצת. רק עוד קצת. הפנים שלי מלאים במלח שהתייבש מהשעות הקרירות של הערב, והפה החל לבלוע כל טיפת רוק שהגוף עוד מייצר. למה עשיתי את זה , לעזאזל, למה בכלל עשיתי את זה, ולפתע הבנתי שגם הנגן שלי הפסיק להשמיע שירים, כמה זמן אני כבר לא שומע אותו? אני לא יודע, לא מצליח להיזכר מתי הפסקתי לשמוע אותו, והידיעה שהוא כבר לא שם החרידה אותי.
זה רק אני ואתן רגליים שלי, בבקשה תביאו אותי הביתה. החול שעטף אותי מהצעדים הכבדים כבר היה מרוח על כל חלק גופי התחתון, אל תעשה לי את זה עכשיו מוח, בבקשה אל תעשה לי את זה עכשיו אני עוד מעט מגיע, רק עוד מעט. זורק את התיק שעטף אותי לצד, מוריד את השעון ומעיף אותו לעזאזל, משיל את החולצה וכל דבר שיכול היה להכביד עליי. תחזיק אותי רק עוד קצת, בוא נעשה עסק מה אתה אומר גוף, בוא נעשה עסק. אתה תחזיר אותי הביתה, ואני אפסיק לענות אותך, איך זה בתור עסקה גוף? אתה מוכן לקבל את ההצעה שלי? תשקול את זה לפחות. אני יודע שעיניתי אותך, אני יודע שניסיתי להשתמש בך כשפן ניסוי בניסיון להעלים את החלק שלא יכולתי לגעת בו, איך אפשר לגעת בנשמה? אי אפשר גוף אתה מבין אי אפשר, הייתי חייב לענות אותך כדי להגיע לשכבות העמוקות שבי, ואתה יודע מה? ניצחת, ניצחת אותי, אבל אנחנו ביחד בזה, אז תחזיק אותי ואני אחזיק אותך, מבטיח. אתה רוקנת אותי ואני רוקנתי אותך, והדבר היחיד שנשאר לנו זה רק אתה ואני גוף. אל תוותר עליי עכשיו. והיה נדמה לי שהוא לוחש לי "אז תעצור, בבקשה תעצור" ואני ששנים לא יכולתי לסבול שהוא שולט בי, כבר נמצא בשליטה מלאה עליו, ויכול לשחרר. מניח את מי שהייתי בצעדים האלה שקוע כאן באמצע היער שנהיה לי בית. רק אתה גוף יכול להבין כמה אני אוהב אותך, תחזיק בשבילי מעמד, אני לא צריך לרוץ יותר, הבנתי את זה. ואז יד שמאל החלה לאבד תחושה, הורדתי אותה, מחזיק אותה לצד גופי. רץ כאיש קשור, צעד איטי ועוד צעד איטי, וכשאני מביט לרגע למעלה אני כבר רואה ממרחק רב, את אורות העיר, והם מסיבים בי עונג, ותחושת ריחוף קלה משתלטת עליי בזמן שאני מועד.
כאב חד תופס אותי והלב שלי שלא עומד בעומס הזה יותר. מוטח על האדמה, הלחי נחה על אחד מהעקבות שהשאירו נעליי. ובזמן שגופי רועד על האדמה כמו דג שמשו אותו מהמים למקום לא מוכר, אני חושב רק על זה, שעוד רגע היא תבוא להציל אותי, הבחורה שחייכה אליי תבוא להציל אותי, תיתן לי מעט מים, תגיד לי את שמה, תזעיק עזרה, העיר לא רחוקה מפה, אני יכולתי לראות את האור ממרחק. הם כבר ימצאו אותי. ימצאו. יצילו. לרוץ. עוד קצת. לעצור. זהו. אין לי ברירה. עצרתי. אני חיי. לרגע אחד. נקישה בדלת.
נושם
נושף
נושם
נושף
נושם
נושף.


כשלימדתי את אחותי איך לעוף

בכל פעם שהחורף מתפרץ אל תוך הלב של אמא ומבשיל מתוך האדמה מרקים כתומים, אני נזכר, איך לפני מספר שנים, נשארתי עם אחותי הקטנה שקיבתה עשויה זהב טהור, וכמעט שום דבר זר אינו נכנס לתוכו, פרט כמובן לתפריט בלתי מתחלף של אורז, תפוחי אדמה וטונה מקופסאות שימורים רבות, דומות לעצמן עד שיממון – מביטה לעבר סיר מרק כתום שדומה היה בנפשה של בת החמש כנראה למיץ ביצות ובוץ מלא בפטריות ובתנינים. ריחו שהתפשט בחלל המטבח חדר לאפה כריח עובש ספוג במים שהוזלפו הישר ממרום עצים ירוקים וטריים כמו צבע שהתערבב ביחד עם ענני גשם שחלפו באזור במקרה לפני כמה שעות וזכרן דהה לבן ועמום בכחול הרחוק. היא סירבה לאכול את מיץ הביצות הזה, בכל תוקף. אני שנשארתי להשגיח עליה הבטתי בה, עומדת עקשנית וצעירה, שמעתי את סירובה החד משמעי, ואז אמרתי ברכות שהמרק הכתום הזה, לא סתם מקבל את צבעו הזהוב כפרווה של אריה מסורק בכתמי שמש טבע, אלא הוא נולד מהטבע, ולמעשה, אדרבה, רק אל תגלי לאף-אחד-בעולם-כולו, צבעו כתום בגלל ששמתי בו אבקת פיות. אם תאכלי לפחות צלחת מרק אחת, יש סיכוי כזה, עם כי לא גדול במיוחד, אבל הוא ישנו, שבלילה, כשתרפי את הגוף, ותתחילי להירדם, בלי לשים לב, תוכלי אפילו לעוף. אחותי, שנשבתה בקסם, מיד אכלה את כל צלחת המרק ואפילו ביקשה ממני עוד. אני הייתי צריך להזדרז לרסן את נפשה ההרפתקנית, שיותר מידי ממרק-אבקת-פיות הזה לא טוב בכלל לבטן, ופיות, כמו כל דבר, צריך לאכול במידה. אני לא בטוח כמה לילות עברו עליה עם שברון לב על כך שהגוף לא ניתק מאחיזת כוח המשיכה. אבל אני זוכר את המבט מלא התקווה שלה, כשאמרתי לה, לא משנה מה יקרה, לעולם אל תפסיקי להאמין שאת יכולה לעוף. היא אוחזת בכף שגדולה ממד ידיה הדהויות עם עיני אגוז לוז בוהקות ואני מוסיף, את מבטיחה לי?

היא הבטיחה. מדי פעם אני עוד שואל אותה בחשש, אם היא זוכרת להמשיך להאמין שהיא עוד יכולה לעוף? היא כבר לא מתפתה לחלום את אותם החלומות, והמרקים הכתומים כבר מזמן לא חודרים לתוך גופה הקטן והמצומק. אבל כשהיא לא מסתכלת, אני רואה שהיא אוחזת בספרים חזק יותר משהיא אוחזת בידי אנשים, ולא מרפה, כאילו, שפוחדת שעוד רק-רגע-אחד משהו יגיע מתחתיה ויאסוף אותה גבוה לאוויר, ומשם הדרך להביט למטה ולראות שאת מרחפת מעל העולם כולו קצרה כל כך עד אימה, עד שאין ברירה, אלא לבטוח שאת עוד יכולה לשוב לקרקע. אז היא מעלה את עיניה מעל הדפים הנצבעים במוחה בעדינות ושואלת אותי, "מה?" ואני עונה, "כלום" ומחייך חיוך נבוך, כי אני מזהה את עצמי בתוכה וממשיך להגות במהירות עוד מספר הברות, "רק בדקתי שאת בסדר." מתעקש לוודא שהיא יודעת שגם אם הגוף מסרב לעלות גבוה לשמיים, ומשקלו נהיה כבד ועמוס יותר מיום ליום, עמוס במחשבות, עמוס רגשות, עמוס בחשבונות ובטפסים ובצעקות שהשאירו בגרון מחוות גני זרים אדומים, ונראה שעל הגוף נערמים מיום ליום עוד ועוד משקולות בלתי נראים עד כי לרגע אחד היא בטח תשכח, את מרק-אבקת-פיות הזה. לכן אני אדאג להשיב אותה לצידי שוב, ואלחש לה בעדינות שהמציאות היא בתוכה, ושכדי לעוף, צריך אך ורק להפסיק לאחוז בקרקע חזק. למעשה, אין שום מרק בעולם שיכול ללמד אותך להפסיק להחזיק בקרקע חזק אלא רק את עצמך.

היא תגלגל את עיניה בכוונה של בסדר-פבל-מה-שתגיד, ואני אמשיך עם חיוך חצי ציני וחצי כואב לקוות שהיא לעולם, אבל לעולם לא תפסיק להאמין שכל מה שצריך בשביל להינתק מהקרקע אחת ולתמיד, הוא פשוט להפסיק להיאחז בה, לקפוץ קפיצה גבוה, ולא לחזור. כן, זה אומר שאת תצטרכי להיפרד מכל מה שאת מכירה, כן, יש מחיר לחלומות, אבל את תהי אישה-מעופפת ולא אדם חולם. אלא אם כן, כל מה שאת רוצה להיות זה אדם חולם, וזאת זכותך, יש מקומות יפים מאד לחולמים. כאילו, מנסה במילים שלי אליה לשכנע את עצמי שהאוויר החם על פניי מגיע מכיוון השמיים, ולא מתחתית הר געש ממעבה האדמה. אבל אני כבר באוויר, וזה מה שרציתי, לא?

וכאילו אף אדם שבעולם לא חשש שברגע שינתק מהקרקע ויתחיל להלך על העננים, לא יוכל לעולם לחזור יותר. ומה יש שם, בעננים, שכל כך חשוב לראות אם לא את הבדידות בכבודה ובעצמה לוגמת בעיניה הסקרניות את האדם המטורף שהצליח בימי חייו להוליך שולל את חוקי הכבידה כדי לפגוש אותה, זקנה ויפה כפי שנולדה, ומה לו לאדם הזה, לתת לבדידות שהיא כבר קיבלה גם כך שוב ושוב מאנשים זרים? האם מנשמות אנשים מעופפים היא מורכבת? האם בעצם לא את הבדידות האדם פוגש במעופו אלא את עצמו? ככל שאעוף גבוה יותר, כך גם פחות מספר האנשים שיוכלו להצטרף. לא כי אינם יכולים, אלא כי הוויתור לא מהווה חלק מהטירוף שבהם. הטירוף שבהם נעוץ באדמה. פעם, כמו שאת שמעת ממני פעמים רבות, ניסיתי אני לתפוס בידי אישה שרצתה לעוף, והרמתי אותה לגובה העולם. מיד צרחה נשמעה מליבה כי לא זיהתה יותר את העולם וגם לא את מי שאוחז בידה, העולם היה מלא ברוחות חזקות ואדירות והעננים סחררו את ליבה בלבן בוהק שהחשיך את עיניה. היא חשבה פעמים רבות שהיא רוצה לעוף אבל לא חשבה על הקור והרוחות, והציפורים הצווחות. אז, במקום לבקש בעדינות לשוב לקרקע, היא נעצה את שיניה בבשר הכנפיים של הזר שרק לפני רגע ביקשה ממנו לעלות לשמיים, ושניהם הוטחו באלימות לקרקע. זה שיודע לעוף וזאת שרצתה לעוף. לי, המעופף, לא נשארה ברירה אלא להלך על קרקעית העולם עד שאתחזק ואצליח להמריא מחדש. לה, הקרקע הייתה כמזרן דק ומלא בנוצות רבות, שבלם את נפילתה החזקה, והוליכה אל עבר קרקע מוצקה עוד יותר משהייתה.

אולי לעוף, אחותי הקטנה, זה לא מה שצריך להדאיג אותך. ואני מניח את ידי בעדינות על גבה המקשיבה והזקופה, קולה עוד רפה ועף קליל באוויר החדר, עוד לא נצבע יגון, יודע שהיא כבר מזמן כבר עפה גבוה, שלא באשמתה, כנראה אהבה אחזה בליבה כבר חודשים ארוכים. כמה אנחנו דומים, אני ואת, אני חושב לעצמי ולא מוציא הגה. כמה קל לנו להתאהב, כמה קל לנו לעוף גבוה לשמיים, אולי יום לא רחוק מהיום, אצליח למצוא בשביל שנינו, מרק ראוי, עם אבקת פיות, שיצליח להחזיר אותנו אל הקרקע הבטוחה, שם, רגלנו יתייצבו זה לצד זו, ושרירנו יוכלו לשוב ולהתחזק. עד אז, שמרי על עצמך. כאבי את חייך, ואל תדאגי, אני מחכה לך בשמיים.

*

העולם מחולק לשני אנשים!

שמחולקים גם הם לשניים,

וגם חלקיהם המחולקים מתחלקים זה בזו פעם אחר פעם,

עד אין סוף

בלתי אפשרי

לדעת,

גם אם סכום הספרות מתחלק בשלוש,

(אם פתאום אחד יהפוך בשגגה לאחר)

אם תישאר שארית

לא נדע לעולם

של מי.


אובך

חבטה אחת לא הספיקה לה כדי שכל החול שנאגר בין אצבעותיה, ענפים דקים וארוכים מאד שנמתחו עד למעמקי קרקעית האדמה ועלו ישירות עד לצינורות ליבה יתפרקו לחתיכות קטנות של אובך זהוב. אז היא המשיכה לחבוט שוב ושוב, חבטה בים, חבטה ברקיע, חבטה בכל כוכב שהיה בהישג ידיה החזקות, עד שמן הצבע השחור נתלשו אפורים קופסאות קופסאות, אותן אחזה בידיה ומן הקופסה הראשונה צץ ספר תפילה (רומן) שכתב בן אדם, שאת אותיותיו כבש אבק עקשן וזקן כמעט כמוה, אבק שיצר את העולם, יש שאומרים שאותו אבק הוא הקיא של האהבה עצמה. אלוהים הביטה בספר בעיניה הרכות אחרי שנים ארוכות מאד שלא נקרא, ונשבה עליו רוח חזקה ואדירה שהולידה דף בתולי. מאז העולם נהיה צהוב ודהוי, קופסת חול שממנה נוצרת האנושות והאדמה, ואילו הספרים, לבנים.

בימי אובך אפשר לראות את פניה של האלוהים נגלות בבירור באותיות הממורקות של כתבי האדם הסוגר את עצמו בתוכו. ואילו העולם לוקח את שמיכת החול מעליו ופורס אותו כצעיף על צווארה של האלה כדי להראות לאדם – מהאבק שבשמיים הגעתם, לכן הוא נאחז בספרים ובלב. הבט, אלה כל קרוביך המתים שהפכו בעינייך להד אחד דהוי, ואתה ממהר להסיר אותם מעליך כמחלה, לשפשף חזק את התאים המתים שיצטרפו להצטופף מת לצד חי. השמיים אטומים וצמיגיים, והרוח מנסה להדוף את זכרם מהנוף החום בהיר של האנשים החיים. להחזיר את הכחול הרגיל. אך מאחורי הכחול ישנו האבק ואילו מאחורי האבק ישנו עוד אבק, ומאחורי האבק הנוסף, מסתתר במעמקי ארגז החול, אבק שחור וסמיך בולע כוכבים, כי האנשים שהלכו עליהם אהבו מאד, ובמותם, האהבה הפכה אבק, וכיסתה חלקים גדולים ביקום בשחור חזק. כל החלקים החשוכים ביקום, בעצם, הם החלקים שהאהבה מיצתה את דינה איתם, הטילה את מרותה, ולכן, הפכו כל היצורים החיים לאחד עמוק, שחור וכהה. אפילו האור החזק ביותר, היהיר ביותר, שורף ממלכות ומחריב ערים לא יכול אלא לטבוע בו.

ואנחנו, צל לאותה שושלת מפוארת של אוהבים, אולי כורים במו לבנו את סופנו. אולי, בכל פעם שאני נזכר בך, האבק שיוצא מתוך מוחי מטעין את האוויר בצהוב חזק שקשה לנשום אותו, הצהוב עוטף את העולם כמו שאת עטפת אותי, צהוב נבול ובהיר כמו פניהם של מלאכים. צהוב שצובע את הגוף מבחוץ ומבפנים, ממלא את הריאות בהבל פה כתום. הליכתי אשר בטח, מזכירה בדבר מה את הליכתו של האדם שהלך לצידך כשידו שלובה בידך נעטפת אבק וזוהמה, ואנחנו מטיחים את ידנו באלפי חלקיקים חומים כאילו ששילוב ידנו הוא המעשה הראוי ביותר להיעשות על פני העולם, ודאי הליכה זו ממיתה בצעדיי החומים עוד פיסת חשיכה. אולי ביהירות אני ממהר להתאהב ולהביא על העולם עוד ועוד אבק. אני נשכב על החול ומצליח לאהוב אותך בלי שתהי נוכחת, אני רק הזיה בתוך מוחי. כמו זיקית, האבק צובע אותי בצבעיו וכל אחת שיוצאת דרך הענן מזכירה לי אותך – זו בהליכה, זו בחמלה, האבק נספג בתוכי ועובר דרך קנה הנשימה שלי עד שהצלילים כולם נרדמים. האובך מפסיק את פעולת החושים ונדמה שהקול לא מצליח לעבור יותר בענן המאובק הזה, האימה אוחזת בשקט. כשהלכת, חלקים מגופנו יחדיו ודאי טיפסו על הקירות ומהקירות קפצו קפיצה נועזת ונאחזו גם בקורות של הבניין הגבוה, ומקומה שמינית ודאי היה להם קל ביותר לטפס על גבה של הרוח הלילית ולהגיע גם לצווארם של העננים, להיצמד אליהם כמו שנצמדת אליי בלילות סוערים ומלאי מפלצות ולהאיר את החשיכה שמסרבת להתגלות לעיניי אדם. ודאי מהעננים הם קפצו הישר לחלל השחור ונאבקו באוהבים אחרים כמונו, שזכרם התעופף לחלל המאובק. ודאי שהאבק עצמו ניפץ את החלל לאלף ואחת חתיכות שזכרם כבה בתוך עצמו שחור ועייף. ודאי אם יתמזל מזלנו, ולו לשעה אחת האהבה תצליח לחמוק מעיניי ולהיספג בבני אדם ולא בקירות המקיפים אותם. לעיתים נדמה לי שהבתים קורסים לא מתשישות, לא מרעידות אדמה אלא מלב שבור שספוג בהם, לוחשים לאנשים הנמצאים בניהם, חדלו לאהוב. אז, גם האובך הכבד בשמיים יצליח לשקוע לאט על קרקע צבעונית, והעולם יחדל מלהיות צהוב, וישוב להיות שחור.

הינה הביטו, מבעד לחומת האבק ישנם בני אדם שיוצרים אותו, ומבעד לאותם בני אדם, בעומק המעמקים, שוכנת גם את. לשווא אנחנו ממלאים את כיסי המתים במטבעות יקרים ומחכים לקוצר בגלימתו השחורה שיעביר אותם בנהר הנשמות בריאים ושלמים. האבק נמצא גם בתוך המים הסוערים של הגיהינום. במקום זה, עלינו לצייד את המתים בחשיכה, אולי, אם יפסיק להאיר האדם את עצמו ואת זולתו, יישאר מספיק אור כדי שהיקום לא יקרוס לתוך תוכו, הרי גם הוא, לא יצליח לעמוד בעומס הרגשי. ייטול מעצמו את האחריות ויתאהב וכשהיקום יתאהב לא נוכל לעשות דבר פרט לרחף באבק הסמיך.

אי אפשר להאשים אותו, כל כך קל להתאהב בך. ומה יש לאהבה להפוך אחרי מותה פרט לאבק, האבק שיוצר אותי ואותך, האבק שעטף את ידנו כשאחזתי בידייך, אותו אבק שיצר את הארץ שעליה אהבנו, אותו אבק שניפץ את כל העולמות כדי להפוך אדמה למוצקה מספיק שבני אדם יאהבו מעלייה ולא יטבעו בחול. כשהאהבה מתה, נולד האדם, בצלמה.

*

במותי לא אנוח על משכבי בשלום.
למעשה את כל חיי אני מקדיש לאסוף כוחות ובדידות,
אני מתכוון להיאחז באדמה סביבי ולרעוד בעקשנות,
שוב ושוב לרעוד, כמנסה לסבן ממני את החיים
להימלט מהרחם
להדוף מעליי את הרוח
כשמלאכים יעירו את המתים ואת האהבה
יטעו לחשוב שאני עולם.