ארטיום, אלוהים

מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

man-794514

מה זה? מה קרה לך בראש? הוא שאל ופרץ בצחוק משונה. מבלי לחכות לתשובה הוא ניגש אליו, בלי שידע בדיוק למה, ושלח את האמה מבשר אגודלו הקפוץ היישר אל תוך המצח שלו. טאק! – נשמע צליל פגיעה כמעט עצי.

איי! פלט איגור, שפשף בחוזקה את המצח ורץ בקפיצות אל ארטיום, שהיה קטן ממנו בכמה שנים, מוכן להסתער עליו אחוז עיוועים. אני אראה לך מה־זה, אידיוט! צעק ורץ. שניהם הסתחררו סביב ספה מרופטת, חומה ומלאת חורים, שכיסוי עדין וישן הונח על חזיתה. חכה־חכה אני תופס אותך! צעק איגור, חכה־חכה! המשיך כבר בכעס ממש. עיניו נמלאו דמעות מעוצמת המכה, ואפסיותו של ארטיום רק הגבירה אצלו את הצורך בנקמה. אך בסיבוב השלישי או הרביעי ארטיום הבליח בצעקה יבבנית, נו־מה איתך אחי? עזוב אותך, תסתכל במראה. איגור שלח מבט הססני למראה מאורכת וסדוקה בגובה חצי אדם בוגר, שהייתה דבוקה בדלת הזזה שידיתה פלסטיק, ועוד אמר, חכה־חכה מטומטם, אך כשמבטו נתקל בגופו הגרום, ובגופייה הישנה עם כתמי השוקולד מרוחים עליה, הבלויה, שתאמה למידותיו מלפני חצי־שנה, מיד פרץ בצחוק צוהל וכמו שכח מיד את עלבונו כפי שקורה פעמים רבות אצל ילדים. נו תראה אחי איזה חתיכת אידיוט, חתיכת אידיוט, חזר, מה עשה המנוול הזה בראש שלי! נו אימא עוד תשתגע לגמרי כשהיא תראה את זה.

לא נורא אחי, אמר ארטיום והתיישב על הספה באפיסת כוחות כנזכר במשהו, מבטו חג בדירה בקדרות. בחדר היתה כוננית רחבה ומלאת ספרים, וטלוויזיה ישנה שקלטה בקושי שלושה ערוצים. בפינה עמד ארון־עץ ענקי שבתוכו בגדים, משחקי־חשיבה וערכות מגן; בקושי הספיק לבגדים של אחד מהם, ככה שתמיד הייתה ספה, או כורסה, שעליה זרוקים בגדים נוספים שקיבלו מעולים מבוססים יותר. החדר היה חנוק ואורכו חמישה צעדים בסך־הכל.

אימא תסלח כי היום יש את הדבר הזה, אמר ארטיום והסתכל באחיו באי־אמון. ובכלל קיבינימט אתך, הוא קם בעצבים ונפל על כתפו של איגור והחל להתייפח. מה עשה לך בראש, מה עשה, אוי אלוהים, איך הוא העז לעשות את זה? את בטנו פילח ברק והוא השתנק.

איי, אחי, איי, מה עשו לך. תגיד, (הזדעק ארטיום וגבותיו קפצו בסערה, זז לאחור, כאילו תפס משהו), אתה מאמין בעולם הבא?

נו־מה, התחלת להזות? אמר איגור ונזהר לא לפגוע ברגשות אחיו ואז כמו שכח המשיך, ובכלל מה זה הקשקוש הזה עולם־הבא קיבינימט, בקושי את העולם הזה אני סובל.

ארטיום נכמש במקומו והתעגל על הספה, החל להיזכר בקדחתנות בכל דברי אחיו ולְחָיָיו האדימו, שפתו הדקיקה רטטה כשפתח שוב. אבל אחי, אמר בזהירות, אתה מאמין באלוהים? נו תגיד לי כבר. הוא חיכה כאילו ציפה לתשובה הגיונית שתבהיר אחת ולתמיד.

קשקוש! אמר איגור וזעק בקול צווחני לא לו, מה פתאום אלוהים, עולם־הבא, תכף תשאל אותי על רוחות־רפאים, הזדקף איגור ושם את ידו על מצחו של אחיו, נו, הנה, בוודאי, כמו עלה על הפתרון, אתה קודח מחום.

נו אז מה אחי! הכריז ארטיום בקול מבוהל והמשיך לבכות על כתף אחיו, אז קודח מחום, טוב לי להיות קודח ולדבר איתך, אחי, טוב לי. אוי רק תראה מה הוא עשה לך בראש. אני דווקא כן מאמין בעולם הבא, מאמין בלב שלם. כי שמעתי את אימא אומרת שרק הטובים מגיעים לשם, והרשעים – נולדים. הרי אתה יודע ש…

נו בסדר, קטע אותו איגור בבהילות, אז תאמין. אתה גם האמנת שהכסף היה צריך להיות שלנו! אתה זוכר, אז?… חזרנו מבית־הספר, ואתה סיפרת לי על ההיא, נו, איך קראו לה, לילי?.. ארטיום הסמיק כולו והחל להתעצבן ולבכות בו־בזמן ונראה צעיר מגילו. נו אז סיפרת לי על ההיא ואיך אמרת לה: לילי חבל לך על הזמן איך שאני ארביץ לך, חבל לך על הזמן! רק על העיניים היפות האלה אני ארביץ לך, נו כמו טיפש התאדמת שם, ובגלל מה? בגלל שהיא אמרה לך שאתה נמוך ממנה, חֶה חֶה! איזה אומץ היה לך ככה לצעוק לה; נו אני כבר אתפוס ואחטיף לך! ואז היה את השולחן הזה, החום, באמצע הרחוב, שולחן משרדי כמעט חדש לחלוטין, ושנינו חשבנו איך זה שמישהו זורק ככה שולחן במצב מעולה כל כך, ואתה התעצבנת עליי כי דיברתי על לילי ובעטת בי, אבל פספסת, ופגעת בשולחן הזה, ופתאום התחיל לרדת גשם של כסף. זוכר? דופן כפולה! נו מי האידיוט שבונה שולחן עם תא סמוי ואז שוכח את מה ששם בו, חֶה חֶה!

בטח זוכר, אמר ארטיום לאט, מבולבל כולו וצמרור חלף בגבו, אספנו את הכסף והלכנו לאימא, היו שם לפחות, מה? שלושת אלפים דולרים, לא?… הבטן שקשקה לי מרוב אושר! סוף־סוף אפשר יהיה לאכול כהוגן, לא עוד סִילוֹטְקָה עם לחם! חָה חָה, צחק כמי שכפאו שד ונזכר ברעָב.

בטח־בטח זוכר, הוסיף אחרי שתיקה של דקה שלמה, אבל מה איתך אחי? מה נזכרת בזה עכשיו? אתה רעב? שאל ארטיום שדיבר בקיטוע בין התייפחות אחת לאחרת, אחוז קדחת, כמו התנפח משהו עצום בחזו ומחשבה מפחידה חלפה ברוחו.

נו משהו כזה, אמר איגור, ולא ענה על שאלת אחיו, ואז אימא הוציאה את החגורה ובאה להרביץ לך אחי, חֶה חֶה, אתה זוכר איך פחדת כמו עכבר קטן ברחת אל החדר והסתגרת וצעקת נו־מה קורה לך אמא? מה קורה לך? והיא צעקה לך, מאיפה הכסף? טפו! מטומטם! גנב קטן בבית שלי, תראה את אח שלך, היא אמרה לי אז, תראה את אח שלך הגנב־הקטן הזה, ואני כל הזמן הזה מחזיק את הבטן, ככה בידיים, ככה, מחזיק ועומד להתפרץ! והיא מסתכלת עליי ואומרת לי, נו־מה גם אתה דביל קטן? מה אתה צוחק? לחדר! לחדר! ואז אני אמרתי לאימא על השולחן ההוא, והיא אמרה נו־מה גם אתה גנב קטן איגור? מה איתך? הרי אתה ילד טוב, ועד שהיא לא ראתה בעיניים שלה איך פירקנו אותו בבעיטות היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, חֶה חֶה, כמה האדימה אחרי שגילינו לה.

שניהם צחקו. ארטיום שקע בהרהורים עמוקים. הוא הביט בשבע עיניים בפניו החיוורות והרזות של אחיו ומלמל לעצמו, נו־מה הוא עשה לך בראש, מה הוא עשה לך, והחזיק את הבכי בתוכו במבט מלא אהבה וכאב של עוני.

נו ואז אימא, אתה זוכר, הלכה לשוטר ההוא ואמרה לו הכל, והשוטר ההוא, גמד דביל כמעט כמוך אה אחי? חֶה חֶה, איתר את מי שזרק את השולחן ואמר לו על השלושת אלפים דולר, והטיפש ההוא בא בריצה כמו ארנבת מבוהלת, שאל, "איפה הכסף?…" ולקח את השטרות מהיד שלך, – ואימא אמרה "נו, אדון, ולא תשאיר להם משהו?"  – והאיש ההוא בקושי חייך בנימוס וכבר ברח בריצה. ואתה אחי רק שמחת שלא הביאו לך עם החגורה בפנים, חֶה חֶה!

איי מה זה, אתה בוכה שוב? שאל איגור, נו־מה איתך אחי, נו־מה פתאום אתה מתייפח ככה. ארטיום שתק ובהה בפינת החדר. נו איך אתה חושב קוראים לאלוהים של המנוול הזה, המשיך איגור ושם את ידו על רגל אחיו, הרי גם למנוול הזה יש אלוהים, לא אחי?…

נו, איך, שאל ארטיום בתמימות ובהה באחיו הגדול והחיוור בעיניים נפוחות ואדומות ממחלה.

א־ר־ט־י־ו־ם איוונוביץ'!

חה! שניהם פצחו בנחירת צחוק חולנית. נו אחי, אתה רואה מה, אתה היית אלוהים של האיש הזה והוא אפילו תודה לא אמר לך, ואתה, שאתה אלוהים (אל תשכח את זה ארטיום!) סלחת לו כמו גדול! כמה אהבתי אותך ברגע הזה אפילו שהיית רעב, אוי תאמין לי אחי אני יודע כמה היית רעב, ואימא אפילו בכתה על השלושת אלפים דולר האלה, ושהיא קראה לך גנב. כל העיניים יצאו ממנה מרוב בכי. אבל אחי, נו־מה, אתה שוב בוכה לי פה בגלל שטויות, אתה הרי אלוהים. נו, אתה אלוהים (אל תשכח!), ואני…

שתוק! אמר ארטיום, בעט בו ברגלו והחל רועד כולו. דיי כבר, אמר מבעד לדמעות. תפסיק לקשקש!

אוי אחי, החום שלך, כנראה עלה? אתה רועד כולך, דיי תירגע, תשכב פה.

ארטיום נתקף תזזית אימה וחלף בו רעד. הוא עצם את עיניו לרגע ואז פקח שוב. השתגעתי לגמרי? שאל את עצמו וראה את אחיו נעמד מעליו והולך לפינה. מה זה? לאן הוא הולך? חשב, וכמו זז משהו מתחת לשמיכה הדקה שעטפה אותו, איי! מה זה? מקק? אוי, איכס! נפלטה לו צעקה איומה, מה זה? עוד מקק? הם מטפסים עליי, מטפסים עליי! ארטיום שקשק ובעט ברגליו בכל כוחו, וכשהרים מעליו את השמיכה הדקה לא ראה דבר. נו, לקפקא הייתי סולח, אמר בקול עליז, ואז לפתע צעק שוב: אח! בגב! בגב! נשמעה דפיקה בדלת. הוא התעורר.

החדר היה ריק וקפוא, אימה גדולה השתלטה על האח־הקטן. הדפיקות נעשו תכופות וחזקות יותר. הוא ניגש בקושי אל המנעול וסובב את המפתח ביד לחה וכבדה. אימו נכנסה במשקפיים שחורים ענקיים שכיסו חצי מפניה הנפוחות, נו־מה איתך ארטיום, אמרתי לך להוציא את המפתח בשביל שאוכל להיכנס, והוסיפה לדבר לטלפון –  "כן, כן, זה היום בשש", היא אמרה למישהו, "כן, סידרתי הכל עם המפקד מהצבא, נו פְרַפורְשִׁיק אחד, איך בעברית? סגן־משנה? זה בשש, כן. ואחרי זה אנחנו נשב פה בבית. עם הכסף? נו־מה, עם הכסף נסתדר איכשהו אחרי זה, אחרי זה." –  היא הביטה בארטיום ואמרה: אוי, אתה קודח כולך מחום! לא־נורא, תישאר פה בבית? כן? נו־לא נורא, תישאר זה בסדר, הוא יבין, וגם, נו, זה לא מקום בשבילך, אתה רגיש כל כך, נו גם מחר נעלה לקבר שלו מתוק שלי. אני אכין לך תרמוס מלא בתה עכשיו, תשתה?

ארטיום רעד בכל חלקי גופו, החדר נותר ריק מאנשים ועיניו היו מלאות געגועים וצער עמוק על עצמו, אגל שקוף נצנץ על לחיו. מה התעלפתי? נו־מה זה הדבר הזה, באמת ראיתי אותו? הוא התיישב על הספה הקרועה שישב עליה עם אחיו רק לפני כמה דקות ואמר לאמו, דיברתי איתו, הוא מאוד אוהב אותך, אימא, מאוד אוהב אותך. ומה, אמרת משהו על כסף? או שנדמה לי? אל תדאגי, זוכרת את השולחן ההוא עם הכסף? נו אז נמצא כסף, נמצא, אני אלוהים, הוא אמר לי, ולמה שלא אוכל למצוא עוד שולחן כזה, והפעם תתני לי להשאיר? תתני לי להשאיר? חזר כמעט בכעס. נו, שטויות. אוֹכל טיפה פחות אל תדאגי אימא, וכמו המשיך לדבר עם עצמו בזמן שעיניו האדומות התקשו להיפקח. נו אני בא אתך כמובן אימא, חכי לי, אפרד ממנו, אפרד ממנו, אתן לו סתירה כהוגן עד שיתעורר, חָה חָה, צחק בבהלה, נו אני מדבר שטויות. את ההכנות האחרונות עשית? אוי מסכן שלי, מתוק שלי, החל ארטיום לבכות שוב, נו אמא, את מאמינה ברוחות־רפאים? או אולי באלוהים של המנוול הזה? נו־מה איתך אימא, מתי יוצאים? הבית התייתם מקולות וארטיום החל להתרכז במשהו, בבטנו לחץ מכבש ומעך את גופו המצומק והחיוור. הרעב געש בתוכו, כאב חד החריד את עצמותיו. הוא לבש את המדים שלו, ואמר, הנה אימא, אני אביא את מה שצריך, אני אביא, כמו איגור החמוד שלנו! ופרץ בבכי גדול בזמן שנפל על הספה שבקושי נותר עליה ריפוד.

נו־מה אחי, אתה שוב בוכה? שאל איגור שעמד בפינת החדר, נו, קצת גדול עליך אתה לא חושב? חֶה חֶה, הוסיף והתקרב בצעד חרישי, כמו לא להפחיד, לחבק את אחיו הקטן, שהתנפל עליו במבט אוהב.


פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

מודעות פרסומת

אב הבית

מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

mati-3149167

בשעת הזריחה המייסרת, עת לידת יום, מת אביו של בוריס אלכסייביץ' בן השבע. כשיצא מהבית להביא חלב לאמו ושני אחיו עוד היה האב חי. האח הבכור נהג לצאת מדי יום יחף מדירת שני החדרים ולרדת שלושה גרמי מדרגות. אז היה עובר דרך חצר מאורכת ופונה ימינה לרחוב המוביל למרכז השכונה. כל הדרך אל החנות לא ארכה יותר מחצי קילומטר אבל ההליכה ייגעה את רגלי הבן החשופות. הילד היה נכנס אל המכולת וניגש אל מדפי החלב, לוקח שקית ומגיש מטבע צהוב לקשיש שעומד מאחורי הקופה על הדלפק הגבוה כגובה הר. לעתים היה צריך בוריס לכחכח בגרונו כדי שישימו לב אל הגוף הילדי הכמעט בלתי נראה, מה שגרם לו להאדים ממבוכה. את העודף היה סופר ביד פתוחה לפני שהיה שב על עקבותיו. "הפעם עבד עליי המנוול!" חשב בוריס לעצמו, "הראש הזה בכלל לא אמור להביט בי ככה. מטבע מזויף," סיכם לעצמו בצער.

רוח שרבית ליטפה את הילד כשערות מטאטא קשיחות, מעידה על החום שעתיד להתקיף את הרחוב. כשטיפס על המדרגות העולות הביתה עוד טרטרה אותו דאגתו על שרומה. דרך הסף שמע את אמו מתייפחת בצעקותיה את שם אביו. "אוי אלכסיי שלי, מה נשאר לי בלעדיך?…"

בזאת הזעקה בדיוק נכנס בוריס והניח את המטבעות שבידו על מסעד הכיסא. "מה קרה אימא?…" שאל הילד ורץ לקראתה, רגלי האב בצבצו על גבול המרפסת שבקצה החדר, והוא נתקף תזזית אימה, חשרת בדידות הקיפה אותו כשראה את הגופה הדוממת של אביו.

"רק אנחנו נשארנו," אמרה האם.

הילד התקרב, הניח את ראשו על כתף אמו ורעד כמו הקיץ משינה טרופה, מביט בעיניי אביו הכחולות החיות. עורו החיוור הצהיב בינתיים לנגד אור הזריחה, ולחייו הרזות נספגו תחת עצמות הגולגולת.

"בוא, עזור לי בוריס," אמרה האם והסירה מעל גופת האב את החולצה ואת המכנסיים, מהם יהיה אפשר ליצור בגדים מתאימים יותר לילדיה החיים. הילד עשה כמוה והבין שבקרוב אלה יהיו הבגדים שלו ממש. "עכשיו אתה הגבר בבית, הבנת?…" אמרה האם בעיניים נפוחות בכי.

"כן אימא!" אמר בוריס והחל לחשוב איך יוכל להוכיח לאם שהוא מבין בדיוק מה זה אומר להיות גבר. כמעט מיד עלה במוחו הרעיון ללכת לעבוד במכולת אצל הזקן. את המטבע המזויף כבר שכח. בכסף שיחסוך יוכל לקנות כל יום חלב ולחם לאחים, זאת אומרת, לילדים הקטנים שלו, שישבו בפינה ובכו. "לכו לחדר!" פקד עליהם האח־הבכור. יוליה בת השלוש וּוובה בן השנתיים זחלו לחדר בוכים מצער. "תשחקי איתו קצת יוליה," אמר בוריס, "אני ואימא נטפל בעניין הזה כאן." בוריס הניח את ידו על גב האם ואמר, "צריך להודיע," נישק למצחה ולא הביט במנוח יותר לעולם.

"אצליח להרוויח מעט," חשב בוריס, "אבל לי יש רק שלושה פיות להאכיל, ואני אוכַל רק מהשאריות, אז נצליח איכשהו. אלך אל הזקן ואתחיל לעבוד אצלו כבר עכשיו."

בוריס נעל את נעליי אביו – הנעליים שלו היו כבר קטנות עליו במידה – וקשר אותן בחוזקה באמצעות השרוכים של נעליו הישנות. הידק את הסוליות על רגליו ממש עד שהרגיש את בשרן. בהתחלה דידה את דרכו במסדרון אבל לאחר כמה רגעים כבר התרגלו הקיסמים להתרומם עד מעל הגובה שהיו נדרשות להיענות לו עד כה. האֵם עוד הספיקה להשמיע איזה מן סוג של גניחה, אך מהר מאוד השתתקה. ממש עוד מעט שָׁדיה כבר לא יפיקו את החלב הדרוש לוובה הקטן כדי להתקיים. יוליה כבר מסרבת לאכול מהחזה ובוריס פחד שתכף יתחיל לחקות אותה גם התינוק.

בהיכנסו למכולת, לא הבחין הזקן בילד אבל שמע את דפיקות הנעליים הגדולות המגושמות. כשהביט בילד פרץ בצחוק. "חָה! מה אתה עושה עם הנעליים האלה בוריס?… ליצן קטן נחמד – רוקד עם כל אחד…" הילד השתנק מעצבנות ואמר, "זה מה יש! אני רוצה להתחיל לעבוד אצלך." הזקן הביט בילדון בתמיהה ואמר שוב כמו לא הבחין במה שנאמר, "עם הנעליים האלה אתה תיפול ליצנצ'יק! לא תצליח לעבוד! תבוא מחר בנעליים שלך, ואם תרצה… תעבוד. לשלם אני לא אשלם, אבל תיקח לך את שקית החלב ואת הלחם אם צריך. מה אתה אומר?… אימא שלך חייבת לי הרבה כסף תכף אבדוק לי פה כמה… ואבא שלך השתיין בטח ישמח ללחם בחינם."

"תשלם לי ועוד איך…" אמר בוריס בלב פגוע, זיעה קשה נקרשה על לחיו, "ואם לא תשלם ותדבר על אבא שלי עוד פעם אחת, אשרוף לך את החנות!" אמר אב המשפחה החדש וברח לכיוון הבית.

"ילד חצוף!" קרא אחריו הקשיש.

כשנכנס בוריס חזרה לביתו, כבר עמדו מעל גוף האב המת זוג גברים לובשי שחורים שהתקשו לדבר עם האם בעברית ואפודה כתומה על בגדיהם.

"גברת, את מבינה אותי?

"ג־ב־ר־ת, תעודה מזהה יש? 

"ג ב רת?"

"מה אתם רוצים?" שאל הבן בעברית קולחת כדרכם של הצברים ושלח פרצוף תקיף לעברם. הפרצוף דמה לפני המת, והאם שהביטה בחשש בפניו הילדיות שהזקינו מהר כל־כך פרצה בבכי עינויים. אחד הגברים – הצעיר מבניהם – שהיה נמוך ושיער הפאות החלק שלו היה שחור כפחם, קימץ את עיניו במבט משונה ואמר: "צריך לקבור את אבא. יש משפחה בארץ?"

"לא," השיב הבן בעצב אחרי שתירגם את השאלה לאמו. "אין משפחה, רק אנחנו."

יוליה יצאה מהחדר עם וובה בידיה והחלה לבכות כששמעה את צמד הזרים מדברים עם אחיה. הילדה הניחה את התינוק על הרצפה בפינת החדרון והיא עצמה ניגשה לאימהּ וחיבקה את רגלה בבכי מתיילד. "מספיק עם הבכי יוליה!" אמר בוריס לאחותו כשראה אותה נשכבת לאורך המרצפות, "את אבא צריך לקבור אבל אנחנו חיים! ותכף וובה יתחיל לבכות בגללך ואת כבר מזמן לא תינוקות," אמר הבכור והסתכל על אחיו הישן.

בוריס פנה שוב לבחור הדתי בקול מאופק ורוחש טובה, "תיקחו את אבא ותקברו. אנחנו נמשיך לחיות."

הבחור ירד על ברכיו לגובהו של בוריס הניח את ידו על כתפו והתקרב אליו בחיבה, "תגיד, אתה יודע לקרוא?"

"לא…" ענה בוריס, "אלמד לקרוא רק השנה."

על שולחן המשפחה עמד בקבוק מים חצי ריק והבגדים שהסירה האם מבעלה המנוח. לידו הוצב שולחן ספרים גדוש ובמקרר היה רק את העיקר: לחם, חלב, ביצים ודגים משומרים, יותר מזה לא היה. הדתי רשם בעברית על פתק את כתובת בית הקברות ונתן אותו לאב המשפחה החדש, "תשמור את זה! תלמד לקרוא ושם תמצא את אבא כשתתגעגע." הכתובת הפנתה אל חלקות הקבר של חסרי הדת.

בוריס אחז בידו השדופה בדף הלבן, צבע היד והדף כמעט תאמו אחד לאחד, וחיוך דק מדק הופיע והקליש עוד בטרם נמסר לעיניי הדתי. הדתי עמד והביט בעיניו האפורות־כהות של הילד, ושאל בקול עדין כמעט מתנדף מעצמו, "איך קראו לאבא?…"

"אלכסיי" אמר בוריס אלכסייביץ', ולי – בוריס. וובה הקטן התעורר כקסם מששמע את שם האב, ומיד החל לבכות כשגילו עיניו את האנשים הזרים והלב הקטנטן שלו נחרד בבהלה – עוד לא התרגל לכזאת כמות של צער בחייו כמו האח הגדול. יוליה אלכסייבנה רצתה לנחם את האח אך פרצה גם היא בבכי קולני. אימם הביטה בעיניים אבודות בגופת האב, וחיכתה שבוריס יגמור את השיחה.

הבחור הדתי הביט בחברו בחוסר־אונים בזמן שזה רכס את גופת אלכסיי בתוך השק השחור. המבט אמר שהגיע זמנם ללכת. היה אפשר לראות בבירור את תווי הגוף החיים של הגופה, לדמיין איך רק לפני רגע נעו לכאן ולכאן אותן רגליים חזקות.

"רק עוד רגע," אמר הבחור הדתי במבט לחברו.

"בוריס, חמוד שלי," אמר הדתי בקול אבהי, "אני אקרא בשקט ואתה תחזור אחריי בקול, בסדר?"

"ב ס דר…" אמר בוריס ונראה כאילו שעוד רגע ייחל  גם הוא לפרוץ בבכי.

הבחור הדתי שוב התקרב אל הילד ומחנק צרב בחזו. הוא הניח את ידו האחת על שכמו הרזה, ואת ידו השנייה על קודקודו, ולחש באוזנו את שאמור הילד לחזור עליו. בוריס השיב אחרי כל מילה ומילה של הדתי כהד, בהטעמה יתירה, ופרץ בבכי ראשון: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא…."


פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

לא סיפור שואה ישראלי

מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

press-2333329

יום קיץ מצחין של חודש אוגוסט זרח ברעננות מתועבת. רגשה חולנית חלפה באוויר העומד של שעות הבוקר והבטיחה מיני הבטחות שיופרו בדקות החום הקרובות. כדור האש החל לטפס לו בנחת, נוטף בפני ההולכים זיעת בוקר מרגיזה. המוני אנשים מכוסים בבדים דקיקים, כמעט בלתי נראים, החלו רצים לכל עברי העיר, להספיק את אחד האוטובוסים הממוזגים שיוצאים לכיוון תל־אביב. קיריל סמיונוביץ' עקב במבטו אחר האנשים היושבים־נמעכים זה כנגד זה, שולחים מבטים עלובים אל הרחוב, ונסע באופניו למערכת העיתון.

קיריל היה זקן אך גופו היה חסון ואתלטי. רגליו השריריות דחפו בקלות את הפדלים בעליות, ובירידות נחו הרגליים, מתרפקות על נמלולי ההפוגה. במערכת העיתון הוא היה שוטף כשני קילומטרים של רצפה ביום, ואם נשאר זמן, גם כותב על המחשבים של העיתונאים דוברי הרוסית מכתבים לקרובים שעוד נשארו בקצה השני של יבשת אסיה. בעיתון הוא עבד שלושה עשורים אך בפועל היה עליו בכל שנה, ביום הראשון של חודש אוגוסט, להתפטר כדי לא לקבל קביעות – ואז להיות מועסק מחדש. "עניין של כמה ניירות," אמרה לו מנהלת משאבי האנוש מבלי להביט בעיניו.

מנהלת משאבי האנוש היתה אישה גסה ושמנה. שיערה השחור הדליל היה יבש כמו קש גם בחודשים הקרים. קולה היה נמוך, גברי, ומעיניה ניבט חוסר סובלנות וטיפשות. המערכת הפקידותית הגברית העלתה נשים כמוה לראש הארגון כדי לטהר את מצפונם ולמנוע עימותים עם העובדים הזמניים. קיריל נכנס מבעד לדלת וחייך לעברה. היא הביטה, נדה לו בראשה ומיד פנתה אל הדפים.

"היום זה היום שאתה מתפטר?…" היא שאלה את הזקן.

"אני לא רוצה להתפטר, הגיע הזמן לקביעות," אמר קיריל בהססנות.

"זה לא אפשרי." אמרה מנהלת משאבי האנוש וזעה על כיסאה החורקני, "אם לא תתפטר, נפטר."

"מה זה תפטרו, ככה? למה לא קביעות?… אני עובד פה כבר שלושה עשורים! ופנסיה? אין!…"

מנהלת משאבי האנוש עיוותה את פניה בתנועה לא מנומסת ודממה, חיכתה לתשובתו של הזקן בחוסר חשק או אמפתיה.

"אבל באמת נמאס לי לא לקבל את מה שמגיע לי!" רטן הזקן, "את הרי צעירה ממני, לא תביני?…"

"תקשיב קיריל," אמרה מנהלת משאבי האנוש והביטה בעיניו בפעם הראשונה מאז שנכנס במבט חמור, "אני אולי מרחמת, אבל אלה הנהלים. אתה רוצה תתפטר, לא רוצה – נפטר, כך או כך ההחלטה היא שלך."

"איזה מן חיים אלה?" מלמל לעצמו הזקן. הטלפון צלצל בחדרה של מנהלת משאבי האנוש והיא החלה בשיחה קולחת וקולנית כאילו שלא היה איתה איש בחדר. קיריל הרים את העט וחתם על התפטרותו. "טוב עשית," אמרה מנהלת משאבי האנוש ושמה תחת ידו דף העסקה מחודש. קיריל אחז בעט ודקה שלמה עמד מעל הנייר ונדד במחשבותיו אל מחוזות האושר – היום יום נעים במוסקבה, חשב, הממטרות מול הבולשוי בטח כבר התעניינו במתרחש מכל הכיוונים, סיפקו את סקרנותם עד תום ודממו. לבסוף הוא הניח את העט מבלי לחתום את שמו. "שוב חופשי," נאנח לעצמו וחשב על ימיו הריקים. בגרמניה חיו שני ילדיו וארבעת נכדיו שראו את סבא שלהם רק פעם אחת כשהזקֵנה שלו מתה לפני כמה חודשים, וכל המשפחה התאחדה לכבוד המוות. "אתה מנקה?" שאלה אותו הנכדה ברוסית מגמגמת.

"כן מתוקה, מנקה."

"אבא שלי אומר שמנקים אצלנו רק אנשים שלא קוראים ספרים." הזקן חייך אליה ולא אמר דבר. כשראתה את לובשי השחורים מניחים את האלונקה על מרצפת־האבן ובטן ענקית העלתה את התכריכים, רצה בוכה אל בין זרועות אביה, לחשוב על הגורל העגום של הסבא הזקן שלה.

לעצמו היה עובד עכשיו והבדידות הכתה בגופו ולא הרפתה. לאחר שחש את תענוג העזיבה חודר אל בשרו, חזר אל משרד מנהלת משאבי האנוש, אחז בעט וחתם על טופס ההעסקה מחדש. "הלילה אלך לבקר את הזקנה שלי," ניחם את עצמו, "ואז אשן לי קצת ואשכח את החיים האלה."

עתה אחז הזקן בסמרטוטים ושטף סביב הכיסאות של העיתונאים שערכו כתבה על ניצולי שואה זקנים שחיים בבדידות ובעוני. "כזאת חוצפה!" מישהו אמר מבין הכיסאות והאחרים הסכימו בשתיקה. הזקן מלמל "סליחה" כשעבר עם המגב בין רגליו. העיתונאי בעל ההשכלה המבחינה בין מאזני הכוח בחברה אפילו לא הבחין בו ורק נד בראשו, דורש ממנו בשתיקה ארסית למהר. הזקן, שזה עתה החלה שנתו השלושים ואחת בחברה שמח ביום הראשון שלו בעבודה וניסה להיזכר בשיערה החי של הזקֵנה שלו. "אני מנקה, מתוקה שלי," פנה קיריל לנכדתו, "כדי שלאנשים יהיה נעים לחיות. את יודעת, לסבתא לא היה כל־כך נעים לחיות, והיא הלכה למקום נעים יותר," נזכר במילים שאמר לנכדתו לפני שנשק למצחה הצעיר בפעם האחרונה לנצח. "חיה לך בינתיים," אמר הזקן לעיתונאי והמשיך לעמדה הבאה.

פניו הזקנות סמקו כשהוא סחט את הסמרטוט על מתקן הניקוי. ידיו המחוספסות הצחינו, היו מרקיבות כמתכוננות לקבר. ניצולי השואה הגיעו לעמוד הראשון של אתר העיתון, ומחר ייערך מבצע גיוס כספים ותרומות מיוחד שיסוקר בכל המוספים ואף יוקדש לו עמוד־השער, במיוחד לכבוד יום השואה. הגולשים רטנו ושלחו תגובות אלימות במיוחד שכוונו לשרי־הממשלה. אחד הגולשים הפליג ואיים שלעולם לא יצביע יותר למפלגת ימין! ואחד אחר הדף אותו מיד בחזרה עם חוסר אמון בכל הגוש השמאלי! קיריל כבר הספיק לנקות את כל הקומה התחתונה ביסודיות לא אופיינית למי שזה יומו הראשון בארגון.

שעת דמדומי ערב ירדה על מערכת העיתון והרוחות געשו כשחברי המערכת ניסו לבחור את הכותרת הראשית לכתבת השואה. "בדידות – השואה השנייה." מישהו הציע, אבל העורך עיווה את פניו השמנות הגסות ושיערו הדליל קיפץ בעוקצנות. "ניצולים? השואה שלהם נמשכת," הציעה סגנית העורך. גם הכותרת שלה נפסלה, כנראה בגלל שלא יאשרו את זה במחלקה המשפטית אבל אולי משום שהעורך לא רצה שתחתור תחתיו, "תחשבו על משהו אישי יותר, סוחט דמעות, אנחנו צריכים שהקוראים שלנו יאמינו בסיפור!" סיכם העורך. "סיפור שואה ישראלי: הסבא שאיבד הכל והתגובה המגוחכת של הממשלה," הציע העורך הראשי לבסוף בעצמו וטפח לעצמו על החזה. "יש כותרת חברים!" אמר העורך בבת קול מרוצה מעצמו. "סליחה?…" אמר העורך לכיוון קיריל, "סליחה?!… בוא תיקח את כל הכוסות האלה!" צעק העורך לזקן, "סליחה!… אתה בא לנקות?…" המשיך הקול בחוסר סבלנות. קיריל ניגש והרים את כוסות הקפה הריקות ששאריות סגריה טבעו בהן. הוא הכניס אצבעות ארוכות והשליך את החומר הצמיגי השחור לפח. מנהלת משאבי האנוש נכנסה לחדר בשיא המהומה וניגשה לקיריל. "מה שלומך?…" שאלה אותו כשראתה את פניהם המאושרים של הצוהלים. "בסדר," אמר, "מאוחר…" מנהלת משאבי האנוש חייכה לעורך הראשי ושאלה את קיריל בלי להוסיף לשמוע "תוכל בבקשה לעבור גם בחדר שלי?…" והסתובבה לראות את כתבת השער והתמונה הנבחרת. בליבה חשה גאווה להשתייך לעיתון הגדול במדינה.

"הפעם הבאה שכל המשפחה תתאחד תהיה כנראה כשאני אמות," שינן לעצמו קיריל בקול מרגיע, בזמן שמאחוריו צעקו: "יורדים לדפוס!"

החושך ירד על מערכת העיתון ואורות הפלורסנט האירו את המסדרונות הארוכים. המחשבה על המשפחה ניחמה את הזקן והוא הוסיף לגרוף את המים מהרצפה במשרד של מנהלת משאבי האנוש, כשמראה הנכדה על קבר הזקֵנה שלו מרכך את לבו, "לא כל־כך נורא למות אם כולם ישובו להיות ביחד."


פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

אמינם נגד "אמריקה הלבנה": על התחייה

הראפר שלא יודע שובע. בגיל 45 מארשל מאת'רס השלישי או בשם הראפ שלו אמינם, מראה שהלהבה הספרותית בוערת בו כמו הבחור בן ה-24 שהוציא לעולם את האלבום הראשון שלו "אינסופי" (Infinite) לפני 21 שנה. למאת'רס אין כבר מה להוכיח, בקהילת הראפ הוא כבר מזמן נחשב לאחד מהאם.סיז (Emceein הוא תואר בתרבות ההיפ הופ. בדומה לתואר משורר, האם.סי כותב שירה, אך שיריו מבוצעים בקול, פ.מ.) הגדולים ביותר אי פעם, עד כדי כך שאפילו המילה "Stan", מתוך האלבום הנמכר ביותר שלו "האלבום של מארשל מאת'רס" מ-2001, הוכנסה למילון אוקספורד.

סטן הוא מעריץ אובססיבי, ובשיר "סטן" התייחס אמינם אל תופעת ההערצה הבלתי נתפסת שנרקמה סביבו, שהפכה את "האלבום של מארשל מאת'רס" להיות אלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם עם מכירות של מעל ל-11 מיליון עותקים, וקהילה חדשה של מעריצים – "אמריקה הלבנה", שלראשונה אימצה את התרבות השחורה. אבל נראה שדווקא אמינם הוא הסטן המקורי, כפי שגם הוא מעיד בראיונות רבים, הסטן של ההיפ-הופ. וככזה, הוא פיתח את תורת החריזה לרמת רזולוציה בלתי נתפסת של דיוק, ומזמן כבר אינו רק חורז מילה במילה אלא צליל בצליל, ועם זאת שומר על בהירות קונספטואלית-פואטית, ובקו אחיד של משמעות.

היפ-הופ צמח מתוך חברה אלימה של עוני והתנגדות לממסד דרך עשיית תרבות, כי תרבות, בניגוד לאלימות של ממש, משנה אנשים באמצעות הזדהות, אהבה ותפיסת עולם. היפ זה להיות בעל תודעה חברתית, תבונה מצפונית, והופ זה ניטור. לכן היפ-הופ זאת תודעה מנטרת, שעוברת הלאה, שרוצה לנוע ולהניע. בניגוד להיפ-הופ הישראלי שהולך יד ביד עם הממסד והפוליטיקה השלטת, היפ-הופ אמריקאי, שורשי, לעולם לא יכול לקבל את המציאות כמות שהיא כי מציאות עומדת, מציאות סטטית, תמיד תוביל לעוולות חברתיות.

אמינם: "איוונקה טראמפ בתא המטען שלי"; "טראמפ הוא נאצי"

היבחרו של טראמפ לנשיאות ארה"ב גרם לזעזוע חברתי עמוק בחברה האמריקאית. הנשיא שרוצה "לתפוס אותן בכוס" ולהעלות את קרנה של  אמריקה הלבנה מחדש, מעורר מחלוקת פנים תרבותית וחברתית שמאת'רס לא יכול להתעלם ממנה מפני שגדל על היפ-הופ כתפיסת עולם, וטראמפ, רואה בחלק גדול בציבור האמריקאי כציבור נחות. הראפר המשפיע ביותר על הקהילה הלבנה הוציא כבר לפני שנה שיר שבו התייחס לטראמפ בזלזול, כשהשיא הגיע בפריסטייל ב-BET (ערוץ המוזיקה השחורה) באוקטובר האחרון שבו כינה אותו במפורשות "סבא גזעני" וקרא למעריצים שלו, תומכי טראמפ "ללכת להזדיין" ולבחור בין האם.סי לבין הנשיא.

מאת'רס הוא לא הראפר הראשון שהתייחס לעניין טראמפ, אך מאת'רס, בניגוד לאחרים, הוא מאבני היסוד של התרבות, ולכן אמירה כזו שלו היא לא מובנת מאליה. הרעב, התשוקה וההערצה העיוורת כלפיו התפוצצו בבת אחת בסינגל הראשון שלו עם ביונסה מהאלבום "תחייה" (Revival). "התחייה" נחשף על ידי מעריצים אחרי שהמנהל שלו, פול רוזנברג, העלה תמונה לאינסטגרם כשברקע מודעה על תרופה מזויפת חדשה, כשהליתוגרפיה של המילה "תחייה" חשפה את ה-E ההפוכה שמשמת כבר שנים כסמל מסחרי עבור הראפר מדטרויט.

ללא שם

מתוך עמוד האינסטגרם של פול רוזנברג, המנהל האישי של אמינם. על הבניין מאחורה המודעה שחשפה את האלבום.

בסינגל, השיר הפותח של האלבום, מאת'רס מתייחס אל הציפייה הספרותית ממנו לעשות משהו מהפכני בכל פעם שהוא מוציא אלבום. ציפייה שהתממשה פעמים רבות בעבר, אבל גם גורמת לו לחרדות. "למה הציפייה שלכם כל כך גדולה?", שואל מאת'רס, והתשובה לשאלה הזאת נענית בסינגל השני, והשיר הרביעי באלבום, "שלא ניתן לגעת בו" שמדבר על הפריבילגיה להיוולד לבן. בשיר הזה, מאת'רס אוחז בחברת טראמפ בידיו ומנער אותה מהיסוד. השיר מורכב משלושה בתי שיר ושני ביטים (מקצבים) מתחלפים שבאים לסמן את ההפרדה הקונספטואלית בין חלקי השיר שמנסה לתת פרספקטיבה רחבה על החברה הגזענית האמריקאית.

עולם הנצח הפואטי

הבית הפותח של השיר מסופר מפרספקטיבה של איש לבן, שוטר לבן שעוצר בחור שחור בקריאה "ידיים למעלה, אל תירה" (Hands up, don't shoot) שהייתה גם סיסמת המחאה ב-2014 של הקהילה השחורה כנגד שוטר לבן שרצח בחור בן 18 על אף שהרים את הידיים ולא התנגד למעצר לאחר שוד שביצע לכאורה, אך לא היה חמוש או היווה סכנה. השיר נפתח בהצגת הפריבילגיה של איש לבן לחמוק מעונש, כל עונש, אף הנורא ביותר כמו רצח.

Outrage In Missouri Town After Police Shooting Of 18-Yr-Old Man

מתוך הפגנות המחאה בארה"ב

מאת'רס, כאמור, הוא לא הראשון שנוגע בנושא, כבר ב-2015 האלבום המופתי של קנדריק למאר "לסרסר פרפר" מתייחס בדיוק לנושאים האלה, אבל קנדריק פונה לאוכלוסייה שבעיקרה מרוכבת ממאזינים שחורים ואילו מאת'רס מדבר אל קהילה לבנה מובהקת. הבית השני כבר מתייחס אל התרבות השחורה כזרה, כאחרת, כבלתי מובנת או נחותה. מילותיו של מאת'רס המובאים באירוניה בהכרח לא יכולים שלא לגרום לחוסר נעימות למאזין הלבן, שכן אלה טקסטים שפעמים רבות בעבר ובהווה נאמרים ברצינות ובנימה פטרונית פסדו-מדעית על ידי גורמים קיצוניים לבנים. בבית השלישי מאת'רס כבר מדבר על אותם הנושאים בדיוק אך מפרספקטיבה של בחור שחור. את כל זה עושה מאת'רס במורכבות פואטית אדירה. אם בשיר הפותח את האלבום הוא "הולך על המים רק כשהם קופאים", אז בשיר הרביעי קל להבין למה הציפייה ממנו היא כל כך גדולה.

מאת'רס לא רק מהדק את הקונספט של השיר על ידי החלפת ביטים, אלא גם שומר על קו עלילתי ברור המלא בחריזות מורכבות שמאפיינות מאז ומתמיד את שירתו. השורות המוצגות להלן, הן השורות הפותחות את הבית השלישי. יכולתי להציג כל ארבע שורות אחרות ולמצוא בהן את אותה מורכבות פואטית. אפשר למצוא אצלו קו מצלולי מובהק המפריד את חלקי המשפט, ומאחד אותם בה-בעת במין קסם אקרובטי מילולי. בדומה לשירה הקלאסית השקולה, מאת'רס שומע את מצלול המילים ומנגן אותן בקולו בו בזמן שהוא שומר על קונספט עלילתי. בכך, הוא הופך את שירתו הרלוונטית לזמננו, לבעלת איכויות ספרותיות השייכות אל עולם הנצח הפואטי.

דוגמה לחריזה מורכבת של אמינם

מתוך השיר "Untouchable" (הצבעים מסמלים את סוגי החריזה השונים, פ.מ.)

מכתבים שאמינם כותב לעצמו

בשלב הזה בקריירה שלו, אף אחד לא מופתע שהראפר שרצח את האקסית שלו, קים, בשיר שגם נושא את שמה, שהופיע באלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם, שם את איוונקה טראמפ בתא המטען של האוטו, או קורא לטראמפ אדולף היטלר. לא פחות. מה שכן מפתיע, זה לשמוע אם.סי בשלב השלישי בקריירה שלו. זה הדור הראשון של האם.סיז הגדולים באמת, ששורד להגיע לפתח הגיל השלישי, מה שלא היה מובן מאליו גם למאת'רס שכמעט מת מכמות יתר של כדורי שינה.

מאת'רס הוא כנראה הראפר הרטרוספקטיבי ביותר. וככזה, הוא גם הצליח לחבר באמצעות כישרון יוצא דופן ותשוקה, את סיפור חייו לעלילה קולנועית של ממש. והנה, אם ב"אלבום של מארשל מאת'רס 2" הוא התנצל בפניי אמו, כעת הוא מתנצל בפניי קים, "הייתי עושה הרבה דברים אחרת", הוא חורז.

כן. האלבום מלא בכוכבי פופ וזה מורגש בסגנון העיבוד המוזיקלי ועל כך הוא חטף ביקורות צולבות ברחבי הרשת. באלבום תמצאו את אד שירן, פינק, אלישה קיז וביונסה וגם שיתוף פעולה עם ראפר חצי אלמוני "פרשר" ששר רק את הפזמון. לכך יש כמה פרשנויות לטעמי, האחת, מאת'רס כבר הגיע לגיל שהוא יכול לעשות אלבום לעצמו כפי שלא עשה בעבר. ועם נושאים קשים וחשובים כמו גזענות לא מגיעים לרדיו בלי רוטב פופ.

הפרשנות השנייה, והעדיפה לטעמי, היא שמאת'רס לא מנתק את האלבום הזה משאר יצירתו. ובתוך הסבך הגדול הזה שנקרא "אמינם", "התחייה" היא רכיב נוסף לפסיפס, שאם נזכה להאזין לו בסבלנות – נשמע אדם שבור ופגוע, שכל מה שהוא רוצה בסך הכל, זה שיאהבו אותו ללא תנאים מוקדמים.

כן, יש ראפרים טובים ממנו כדי לגעת בנושאים פוליטיים. כן, יש ראפרים שנשמעים טוב יותר כשהם עושים פופ. כן, האלבום הזה נוגע גם בנורא-ואיום אם מנתקים אותו מפסיפס יצירתו. אבל לאף אחד אין את המילה "סטן" או השפעה על קהל אינסופי כמו לבחור הלבן מדטרויט, בטח כשרוצים להגיע לרדיו עם שירים שעוסקים בתודעה חברתית, על אף כל מגרעותיו. והכי חשוב, מאת'רס הוא, לטוב ולרע, היפ-הופ. וככזה הוא עוסק בכל הנושאים לעיל בשינויי הגשה ובחריזה מורכבת להפליא על סימפולים מגוונים בהפקות מינימליסטיות ששמות את השירה במרכז. אני בטוח שיהיה מועיל להעלות על כתב דיון מעמיק על המורכבות הפואטית של מאת'רס, מה שיעמיד את שירתו לצד גדולי המשוררים באשר הם אם יצליח לסבול זאת הקורא.

מאת'רס מבקש: הביטו בי. וכשתביטו תראו שאם תנתקו את האלבום הזה ממכלול עבודתו תשמעו סיפור לא קוהרנטי, מבולגן וכאוטי. אבל  מאחורי הכאוס המילולי הענק נמצא אדם שנוגע ברגעים טהורים של ממשיות, והיא חובטת, ומכוערת ויפה כל כך. "התחייה" היא ירידה אל הבטן הרכה ומלאת הסתירות של בן האנוש, הצטיידו בהתאם.

 

 

עלייתה של הספרות הבינונית

בזמן האחרון עלתה לגדולתה תהילתה של הספרות הבינונית. גדולה שנמדדת במכירות ספרים בעזרת תמיכת המונים ופחות דרך דלתות ביורוקרטיה מקצועית של אנשי מילים כאלה ואחרים. 'ספרות הקהל' או ספרות ה'ככה-ככה', או הספרות ה'אל פלצנית', הספרות הקלישיאתית, שיוצאת כנגד טעמה 'הממוסד' של האקדמיה, במסווה של ספרות עממית. לדעתי יש לדון בנסיבות האפשריות שהביאו לכך.

  1. ישנן אופציות –  אנשים הפסיקו לקרוא ספרים. אז אין להם כלל במאגרי המידע המנטליים למה להשוות את הטקסטים המודרניים שלא באשמתם, או שכן באשמתם, שהם נתקלים בהם בעל כורחם, במדיות חברתיות כמו הפייסבוק למשל. לכן, אם פעם, ספרים, והמילה הכתובה היוו האופציה היחידה לקבל מידע כלשהו על העולם, על עצמך, על רגשות וכו' היום הדרכים לקבל את המידע עוברות באמצעות מדיות רבות ומגוונות, ואולי אפילו חוסכות באנרגיה מנטלית ו'חסכוניות' יותר. לקרוא זה קשה. לשבת מול טקסט גדוש, זה כמו להיכנס למעבה היער, ולרצות לראות את החורשה הפתוחה, את רקיע העולם, את הכחול הניצחי והאינסופי כשיש מולך מסך של גזעים, זה בלתי אפשרי. יש לעבור מסע, היטלטלות, עד ששדה הראיה יפתח מחדש. זה מאיים. שלא כמו במדיות ויזואליות שמגרות ומקלות על כלל החושים והחוויה האנושית את החושים הללו. בספרות עליך לתת את עצמך למילים. ולחשוב. אין איש שחושב בשבילך. גם לא הסופר או המשורר עצמו, אלא רק פרשנותך את אותן המילים הוא-הוא שמקיימת אותן.
  2. תהילת עולם – היכולת לפרסם מילים, כל סוג של מילים, במדיה החשופה לקהל רחב מאד, גרמה לכך שיש זילות בחיבור 'המטהר' של תחביר יומיומי שהופך להיות תחביר בעל רובדי משמעות מרובים. בפשטות, מילים שנבחרות בקפידה לעומת מילים שנבחרות כי כך הן עלו לראשונה לראש, במקרה. הופעת הדפוס במאה החמש עשרה לא רק גרמה לכך שטקסטים שהם לא רק בעלי חשיבות מדעית ודתית יודפסו, אלא נוצר פתח רחב לטקסטים ספרותיים ותרבותיים. אלה היו טקסטים שהם למטרת הטקסט בלבד (אם לוקחים את זה כהשוואה לטקסט מדעי גרידא). כך האינטרנט יצר מרחב, שבו לראשונה כל טקסט באשר הוא, פונה לקהל כלשהו. מופנה לקוראים. נוצרה מדיה חדשה ל'מילה הכתובה', הנגישות של כל טקסט באשר הוא טקסט הפך נגיש, בצורה כזאת או אחרת. אפשר גם לראות בתהילתו של המשורר, והשירה עצמה דוגמה להתנוונות המעמד התרבותי של הטקסט הכתוב. אם למשל נשווה את מעמדם של משוררי ספרד שראו באומנות השירה מלאכת מחשבת בעלת כללים פואטיים ברורים, מקצוע של ממש, שהיווה תחום ידע, משוררים איישו תפקיד חשוב בחצר המלוכה. לעומת תפיסה זו עומדת תפיסת המשורר והסופר המודרני, שעיסוקו נראה לציבור הרחב כמו עוד תחביב גחמני של אנשים שיכולים באמצעות עצמם לגעת בעצמם בלבד. ואין למשורר או לסופר, בטח אם אינו פריבילגי, מבוסס כלכלית ומקושר, יכולת לחיות מספרות בלבד. זה אינו מקצוע של מילים עוד. מעמד המילה עצמה נתערער שוב ושוב באמצעות המדיום החברתי; זילות המילה וזלזול במילה ממש.
  3. מציאות חדשה – כמיהת הקהל למשהו קליל, מהיר, ריאליסטי, שהוא כלל לא ריאלסטי (האם במקום כזה, משוררת כמו לאה גולדברג, היתה יכולה בכלל לזכות להכרה רחבה? האם היה מקום בלבם של האנשים להכיל סיפור יחידי וקטן ואחד לאורך זמן פואטי ממושך? או שנפשותיהם המתרוצצות של האנשים היו חולפות מעליה בלי להבחין בעומקה וחשיבותה הפואטית לספרות העברית). מין ניסיון נואש ושובה לב לקבל אמת אחת יחידה וברורה של רובדי הנפש שאין להם סוף, או תחתית או מסקנה סופית, ואין רק רובד אחד או אמת אחת ויחידה המתארת אותם. ועם זאת, רצון להתבונן בנפשם של אנשים אחרים, לרדד אותן, לדון בהן. ישנה אי הלימה או אף סתירה בעומק הרבדים הנפשיים לעומת הרידוד של המדיה. גילוי הרבדים הנפשיים האמיתיים שיש לאדם לעומת הרידוד של המדיה. ולכן קיימת התנערות מן הקושי של 'קילוף הבצל', המילה הלא ברורה, התחביר המיוחד, החריג, אהבת האומנות באשר היא אומנות. למשל, הרגל פשוט כמו פתיחת המילון, גם הוא למרות שהוא נגיש בצורתו המודרנית גם ברשת עצמה, מצטייר כמועקה לאדם הקורא. על אף 'הגילוי' שמוביל לידע וטיהור כלשהו, ישנה העדפה לתחביר יומיומי, פשוט, עם כמה שפחות רובדי משמעות, ורמיזות. הרבדים הפנימיים של נפש אדם, כמו אלה הבאים לידי ביטוי בספרות, הם מורכבים, ולעיתים (לעיתים רבות) הרבדים סותרים ומתנגשים זה בזה ויוצרים רעידת אדמה בלתי הפיכה בנשמת האדם. וזה מאיים.

 

לכן גם אם אמונה שיקרית זאת (לפיה, הטקסטים המתפרסמים במדיה החברתית וזוכים לפופולאריות הם אכן ספרות) רווחת בתפיסות המנטליות הקולקטיביות המודרנית, עליי להאמין, בעצם אני מוכרח להאמין בכל ליבי, שלא אבד הכלח על המילה הכתובה. אלה, למעשה, רק הפנים החשופות של הנפש האנושית הצעירה, שקיבלה הזדמנות לצעוק את צעקתה הילדותית שהמדיה הפופולרית, שהיתה תמיד, פופולרית, נותנת לה בפעם הראשונה אחרי שהממסד כפה את טעמו האישי בספרות. וגם אם בגחמנות היא צועקת, אינני מאמין שאיננו מסוגלים יותר לקרוא, או לצרוך ספרות כספרות או לאהוב אותה. היא איתנו הרי מאז קם האדם על רגליו וקרא בצרידות לקרני השמש 'אהבות קטנות וצהובות' ואחר קרא להן 'בוגדות ושקרניות' ושלישי קרא להן 'אימי המנוחה'. ולאהוב אנחנו מוכרחים. ואני, חוטא שוב ושוב ואמשיך לחטוא, ברצינות באמונה שלמה ותהומית, במחשבה שהספרות חשובה מדי לנפש האדם מכדי להעדר זמן רב מידי מלבבות האנשים, ושהיא, כמו הרוח, תישאר כאן, גם אם ישנה רגרסיה כלשהי. בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תלטף את הפנים החלקות, ותקמט אותן מעט יותר כל פעם. הרוח תשאיר את עקבותיה הברורים על פני האנשים. ובתוך העקבות אפשר, וראוי יהיה לצקת ממאגר המים הטוב ביותר. באמצעות ידיו הקטנות והצבעוניות של משורר כותב זה או אחר. שיודע ומכיר בחשיבותן של מילים. עד שכל המילים הנכונות והנכונות יותר יאמרו.

האם מציאות מודרנית זאת מאפשרת בכלל מרחב לספרות מורכבת? שכלתנית? פואטית? או שמציאות זו נידונה לכלות כל איש מילים, במצוקה רגשית אדירה, שיעז להעלות על בדל שפתיו, ובמחשבותיו, את המורכבות הבלתי נתפסת שבקיום, ובספרות.


 

התפלגות היפרגאומטרית

הטלפון בבית צלצל בחוזקה למרות שאף פעם לא נהגתי לענות לו וציפיתי שעד עכשיו יבין את הרמז ויפסיק להיות טלפון, אבל הוא התעקש להיות טלפון, וסירב לצאת לפנסיה, ואני לא היה לי נעים לנתק אותו מהשקע, בכל זאת לא רציתי שיצטנן. אז נתתי לו לצלצל למרות שהזעקות שלו לא הניחו לי. וגרמו לי לכאב ראש, אחרי שהוא המשיך לנדנד דקות ארוכות כבר התפנתה בתוכי דילמה אחרת. מצד אחד רציתי לענות למזדיין העקשן שמסרב לקלוט את הרמז. מצד שני, עשיתי את כל המאמץ הזה עד עכשיו אז פה להפסיק? אבל הטלפון צלצל. וכעת הצלצול החל להישמע כמו זעקת תינוק כשהבלון בידו התפוצץ באמצע אולם הרצאות. כשהטמבל הקטן ניסה לאכול אותו. אז לא יכולתי לשאת את זה יותר ועניתי.

'שלום, מדברים מהלוטו, אתה פנוי לדבר?' בטח שאני פנוי לדבר, כל עוד זה לא ועד הבית שמנסה להזכיר לי שאני צריך לשלם חמש מאות שקלים לשרברב בגלל שהזוג מקומה שלישית סתם את הביוב עם המגבונים הלחים מלאי החרא של התחת של התינוק השטני שלהם. 'כן', עניתי. 'תקשיב, אנחנו מתקשרים כי אתה חייב לנו חמש מאות מיליון שקל.' הקול הזר אמר 'מה זאת אומרת חמש מאות מיליון שקל? לא מילאתי לוטו כבר שנתיים!' אמרתי בכעס. 'בדיוק אדוני! לא מילאת שנתיים לוטו, זה נראה לך לגיטימי? יש פה אנשים שהעבודה שלהם תלויה בזה. אנו מצפים שתשלם את כל הסכום במידי, אנחנו מוכנים לפרוס את זה לתשלומים, כמובן.' אמר הקול בנימה מלאכית מלאכותית. 'תקשיב תקשיב' אמרתי בקול הנמוך ביותר שהצלחתי לגייס. הקול שאני עושה לבחורות בבר אחרי שאני אומר להן שמחר אני נוסע למילואים, והאמת, אין לי מושג אם אני אחזור, בננו כן, מתחילה מלחמה אוטוטו, יכול להיות שאת האחרונה שלי. 'לא נשמע לי הגיוני בשום כנה מידה שאני אשלם על משהו שבכלל לא רציתי, מצידי שתפשטו רגל, אתם וההימורים המזדיינים שלכם, גם ככה הכל מכור, אתם לא תראו ממני שקל! שקל! ואל תתקשרו אליי יותר' אמרתי ובאתי לנתק כשהקול הזר התחיל לצחקק לו 'אם לא תשלם נעקל לך את כל החפצים. יש לנו מיפוי כוח מלא, והאמת אנחנו מתקשרים רק בשביל הנימוס. יכולנו פשוט לקחת הכל.' מיד כשהקול סיים לגמגם את המילים האחרונות ניתקתי. ואז הטלפון המשיך לצלצל. בני זונות, בני זונות, מה זאת אומרת לקחת לי הכל? מה יש לי כבר לקחת? דירה וחצי עם שירותים סתומים בגלל מגבונים עם חרא. מה יש לקחת? מה יש לקחת? הטלפון דמם. התהלכתי בבית ופרצתי בצחוק, בטח מישהו ניסה לעבוד עליי. בדיוק ככה שודדים קשישים, עלק חמש מאות מיליון שקל. יופי שהוא לא ביקש פשוט הספקת גלידות בלתי מוגבלת. אם היה לי חמש מאות מיליון שקל לא הייתי גר במדינה המחורבנת הזאת. מחורבנת. תרתי משמע. כוסעמק אני לא יכול אפילו להשתין!

פעמון הדלת השמיעה פליטת חריקה מפתיעה. שהפתיעה גם אותו. כמו זמר אופרה זקן שלא האמין שמשהו אי פעם יצא מתוך הגרון החלוד שלו לראווה. 'תפתח את הדלת!' מישהו צעק ולפני שהחלטתי מה לעשות, בעיטה העיפה דלת מעץ שכאילו אמרה 'למה לעזאזל פשוט לא לבקש? לא הייתי מסרבת גם ככה.' ושני בריונים נכנסו לדירה עם טופס של הוצאה לפועל. 'תחתום פה!' אחד מהם אמר. 'מי אתם? על מה אני חותם?' שאלתי. 'אתה יודע בדיוק על מה אתה חותם ותפסיק להיתמם. אף אחד לא הכריח אותך לא למלא שנתיים טפסי לוטו. הבחירה היתה שלך, עכשיו תחתום' הוא אמר ונעשה חסר סבלנות. 'אבל אני לא רציתי בכלל לזכות בלוטו! שילך להזדיין הלוטו, אני לא מאמין בגורל. גורל זה לחלשים' אמרתי בפאתוס. 'תקשיב לא באנו להתווכח' הוא אמר בחוסר סבלנות 'הממשלה החליטה פה אחד, זוהי דמוקרטיה, אתה רק בן אדם מושתן שחושב שהוא יכול לא לקנות יותר טפסי לוטו ולגרום לפיטורים של מאות אנשים, מאות, והאמת שאתה לא יכול, כי מקום הפרנסה שלהם חשוב יותר, ההכנסות עוברות ישר לממשלה, אז תחתום או שפשוט תיכנס לכלא כבר הלילה' הבריון אמר ודחף לי את העט לתוך היד. הסתכלתי על הטופס, ואז על הפנים של הבריון שבבירור לא עניין אותו אם אני חותם על הטופס או לא, הוא רק רצה לישון כי הרגע הוא אכל פיצה. ומהגרעפס שהוא תקע עליי, גם לא כשרה, לא כשרה בכלל, בטח עם פפרוני. אז לקחתי את העט ורשמתי בשורת החתימה 'לך להזדיין' ובשביל הבריון זה הספיק. אבל הבחור השני ששתק עד עכשיו אמר לו שכנראה לא יקבלו את זה במחשבים שמה. ושהוא יביא טופס חדש, ושאני אחתום עליו 'כמו שצריך'. לא אהבתי את ההחלטה הבריונית הזאת וידעתי שאני הולך לקבל מכות. אבל בחיים לא יהיה לי חמש מאות מיליון שקל. אז עדיף שאקבל מכות משני אלה. מה זה כבר משנה ממי אני אקבל אותם. אז צעקתי 'לכו להזדיין יפאשיסיטים' ואז הטלפון של אחד הבריונים צלצל והוא אמר לי 'אתה סופר במקרה?' ואמרתי לו 'כן' ואז הוא דיבר לטלפון 'כן כן הוא סופר' וניתק. 'טוב תקשיב' הוא התחיל להגיד 'תכתוב סיפור על הלוטו, בפייסבוק, אתה יודע, על כמה שזה טוב שיש לוטו ונוותר לך על כל החמש מאות מיליון השקל, יש לנו אישור מהממשלה' הוא אמר ואני התחלתי לצחוק. 'ימטומטם' אמרתי, 'אתה כבר בתוך הסיפור'.

ברית מילה

פעם כל היהודים היו דתיים. היום יש הרבה חילונים וצבא אחד גדול וחזק. וגם כמה דתיים שחשוב להם מאד שהכול יהיה כשר. כי אחרת הקיבה תתבלבל ותחשוב את עצמה בטעות לקיבה של גוי, ותתחיל לשלשל, חס וחלילה לא עלינו , קקי לבן, כי החלבי יצבע את הכל בצבע דהוי-אשכנזי-פריבילגי בהיר. וזה מצחיק, כי לפעמים אני מדמיין את הצבא החילוני-יהודי החזק שלנו הולך לאחד המבצעים הסופר-חשובים-תקופת-בחירות שלו. ואיזה אחד, עם שם ממש ארץ ישראלי אמיתי כמו משה, או יעקב, שההורים דפקו לילדים שלהם כי הם הורים כאפות, וסבא וסבתא היו ממש מופתעים, כי בכלל הם חשבו שלנכדים יקראו 'ים' או 'שון', וההורים הפוסט-מודרניסטים החליטו לחזור למקורות כדי שחס-וחלילה זכר סבא רבא לא יישכח, וגם הבן יהיה איזה מנקה שטיחים איכותי או מוכר את הפלאפלים הכי טעימים בצפון דימונה. או אפילו סתם איזה שם ארץ-ישראלי גנרי כמו 'איתי'. ואיתי היה ילד זין, ולא מקשיב למורות בבית ספר, ומאחר כל הזמן, והמורות היו אומרות שחכה-חכה תגיע לצבא ותראה מה זה לאחר, אתה תסבול, אתה לא מאמין אפילו איך תסבול. ואז איתי הגיע לצבא ונשאר ילד זין גם למפקדים שלו ולא שם דיסקית בנעליים שחס וחלילה אם יתפוצץ לו כל הגוף, שהוא עבד בשבילו ממש קשה בחדר כושר ואפילו שתה גוגל-מוגל, שזה משקה בטעם של ביצים מזיעות, יוכלו לדעת האם אפשר בכלל לתרום את האיברים שעוד נשארו לו או סתם לקבור את מה שנשאר לו מהרגליים מתחת לאדמה. רוב החיילים לא שמים דיסקית ברגליים, אלא אם כן יש מסדר. אבל איתי גם לא ענד דיסקית על הצוואר שלו. ובכלל הוא כל כך זין שהוא היה מאחר לשמירות בחצי שעה ומאיים על החייל הקודם שהוא יפוצץ אותו מכות רצח אם הוא יהיה צהוב וילשין עליו. החייל הקודם, הוא איזה איגור, או בוריס, שכל כך היה חשוב להם לשמור על מדינת ישראל, שהם טסו מאה וחמישים שעות סביב העולם בטיסה ארוכה ומשעממת, ובכלל, הם עשו מין טקס פרידה מנופח, ואמרו להורים שלא אכפת להם מהאקדמיה, שקודם כל הם צריכים ללכת ולירות בבני אדם, אחרת איך הם ידעו איך להיות 'גברים אמיתיים' בעולם הזה. אז הם לא ילשינו, כי יותר משהם צהובים, הם אחים על אמת. ובגלל שלאיתי היו הורים סופר-קולים פוסט מודרניסטים, הם החליטו בהחלטה משותפת, שאין להם שום רצון להכאיב לילד הקטן שלהם שלא לצורך, ולכן לא עשו לו ברית מילה. אז כשאיתי ובוריס יצאו למבצע והתפוצצו מטיל כתף שנורה עליהם, כל מה שנשאר מהם היה רק פלג הגוף התחתון. אפילו הבגדים נשרפו. הפלוגה המסייעת שהגיעה עשרים דקות יותר מאוחר לחלץ אותם לא ידעה בכלל מי זה החיילים העירומים האלה, כי הזין שלהם לא היה מהול, ולך עכשיו תתאים את הזין לצבא בלי ברית מילה. אז אני קראתי בקשר למפקד שלי שימצא איזה דרך אחרת לגלות אם הם משלנו או משלהם, והמפקד לא ידע מה לעשות בהתחלה עד שהוא החליט שניקח את הגופות, כי אסור להשאיר גופות בשטח, ומקסימום אם לא יתמזל מזלנו, נחזיר אותם תמורת שטחים. ואז הפרמדיק הצפון תל-אביבי הגיע ואמר איזה זין קטן יש לגופות האלה, אז הבאתי לו סתירה מצלצלת וקראתי לו אידיוט כי לא צוחקים על זין קטן, זה לא מנומס וערכי. כשחזרנו עם הגופות לבסיס, שון, הסמב"צית מיד זיהתה את הזין של איתי, כי היא מצצה לו פעם כשהוא סגר שבת. נראה לי שהיא הייתה מאוהבת בו, והתחילה לבכות. אבל כולם שמחו. כי עכשיו ידעו בוודאות שזה חייל משלנו, ולא משלהם, ואפשר לקבור אותו ולא להשאיר את הגופה במחסן של הגופות. ואז הרב בבסיס מיד התחיל לקרוא קדיש, ואמר שאיזה מזל שאלוהי ישראל שומר על בנינו ושלח לנו את שון המוצצת שתזהה את הגופה, אחרת, לעולם לא היינו מבדילים בין החיילים שלנו לשלהם.

 

 

רץ אל סופי

"בנקודה מסוימת בחיינו, כשההכרח דוחק בנו ולכן אנו זקוקים למשהו הדומה למסקנה ברורה, מי שנוקש על דלת ביתנו ברוב המקרים הוא שליח הנושא עמו בשורה רעה." – הארוקי מורקמי

*

קמתי בעצבנות, הרגשתי שפספסתי את זה. הבטתי בשעון, ארבע ארבעים וחמש בבוקר. הכל בסדר. יש לי עוד רבע שעה לישון. משעין את הראש חזרה אל הכרית, מתחיל לתכנן את מסלול הריצה בראשי. האדרנלין שזורם בי ישאיר אותי דרוך עד לצליל השעון. את הטייץ והחולצה המנדפת השארתי על הכיסא שלצד מיטתי עוד אתמול. כשהשעון מעורר יתעורר זה יהיה רשמית, יום שבת, טרום בוקר. אני יודע שהיא בדיוק חוזרת מהפאב. היא תמיד הייתה נוהגת לחזור שיכורה בשעות האלה ולגעור בי שאני עייף כל כך ולא רוצה לזיין אותה כאן ועכשיו, ורק רוצה להתמוטט על המיטה במקום לחיות את החיים לדבריה. המחשבה הזאת העלתה בי כעס. הזיכרונות האלה תמיד תוקפים אותי בערבי שישי, לכן אני גם נרדם רק אחרי שהירח כבר נמצא באמצע השמיים. מציץ בחזרה אל הספרות הזוהרות האלה, עוד עשר דקות. אני מחליט להעריך את המסלול ומתיישב במיטתי במהירות. לא הייתי אדם שמתקשה לקום בשעות מוקדמות, להפך, העובדה שעוד חשוך בחוץ קרצה לי. לסקור את כל העולם לבדי. מוריד את התחתונים, עומד רגע חשוף, לפני שאני לובש את הטייץ. שותה בדיוק שלוש כוסות מים, זה כל מה שאני צריך בשביל הריצה שלי היום. יודע שיכול להיות שזה לא יספיק לי, וארגיש יבש כל כך עד ששאריות של מלח יופיעו על פניי, אבל לא אכפת לי. כי לא תכננתי לחזור. אף מספר לא חייג אליי במהלך השעות הספורות שעצמתי את עיניי, ומראה הנעליים כבר התחיל לגרות אותי. שרכתי את השרוכים בעדינות וככל שהידקתי אותם לרגליי רק רציתי להימלט מהבית הזה. המראות שלה עוד רודפים אותו. מחפש את שעון הגרמין שלי, ולא מצליח לזכור איפה שמתי אותו אחרי הריצה של אתמול. בינתיים אני מכין את הפלייליסט שילווה אותי היום, אני מרגיש שהבוקר אני צריך משהו חדש שיוציא ממני את העצב שתקף אותי מהמחשבות שמישהו מנשק את השפתיים שלה שרק לפניי רגע עוד היו רטובות מהאהבה שלי. פלייליסט שרק אמינם היה יכול למלא, הבמה שלך ידידי. מהדק את הנגן לרצועת היד בצד שמאל בזמן שאני מוצא את הגרמין מתחת לשולחן. כנראה נפילתו נבלמה על ידי תיק הצד שהיה מונח תחת השולחן. מהדק את הרצועה לחור החמישי. ארבע חמישים ושמונה. ניגש אל שעון המעורר שלי ומכבה אותו, מלטף אותו בעדינות ולוחש לו שזה בסדר. גם הבוקר אני לא אצטרך את עזרתו כדי לקום. ניגש למטבח, לוקח שלוש שקיות ג'ל, ומכניס לתוך הכיס היחידי שיש עליי, אחרי שעה של ריצה זה מקור האנרגיה היחידי שיכנס אליי לגוף, יודע שבלעדיהם לא הייתי מצליח למשוך את זה כל כך הרבה. יוצא מהבית, זה בוקר קריר, אבל יודע שעוד רגע ולא ארגיש גם את הקרירות הזאת, לכן אני מתענג רגע על הרעד שעובר בי, ארבע חמישים ותשע. לוחץ לחיצה ארוכה על הכפתור שיסנכרן את הלוויין הראשון שהגרמין יתקל בו. זה ייקח בערך שלושים שניות. מספיק כדי לראות את הרכב שלה עובר לנגד עיניי ולראות אותה ישובה ליד בחור שאני לא מכיר. היא לא שמה לב שאני עומד שם, היא לא מכירה אותי יותר. אני מצליח לתפוס במבטי את התשוקה שעוברת שם, לא מעניין אותי בכלל שלא דיברנו כבר חצי שנה. אני מתחיל להרגיש חנוק והלב שפועם בתוכי במהירות רק מעורר בי תחושה חזקה לצאת לדרך, נו גראמין תתאפס כבר, נו לעזאזל למה אתה לא מתאפס כבר. תתאפס יא חתיכת מזדיין, תתאפס! ובדיוק לפניי שאני עומד להתפוצץ, שני צפצופים קלים שמעוררים אותי מודיעים לי שאפשר לצאת לדרך. חמש אפס אפס. לוחץ פליי על הנגן, קצב סאב ארבע, אני מתחיל בספרינט. עד שאחזור הביתה, כבר לא ארגיש בתוכי דבר. חוץ מעקצוץ זיכרון קטן, לרצות לצאת לשם מחדש. עוד כמה חודשים ואצא לשם. עד אז אני בונה את הבן אדם שיצא לשם. זה הדבר היחיד שהוא רק שלי עכשיו. נשחק ביחד עם הנעליים שעליי.

שמונה עשרה זוגות נעליים נשחקו מאז שזה נגמר. כולן שמורות בארון מדיפים ריח של ניצחון קטן בכל פעם שאני מביט בדרך שעברתי. ארבע בבוקר, אני פותח בעדינות את הקופסא החדשה, זוג נעליים שקניתי אתמול ואני משתוקק כבר להרגיש אותם על עורי. שלוש שנים שאני מחכה לרגע הזה. תיק גב קטן עם כמה ליטרים של מים, ושקיות ג'לים בתוך פאוצ'ים קטנים מקדימה. נגן מפוצץ בשירים מתקופות שונות. טייץ קצר וגופייה מנדפת, כובע ופנס. שעון הגרמין שלי כבר טעון לחלוטין. אני לא יודע כמה שעות אני עומד לרוץ היום. אבל אתמול אחריי ארוחת הבוקר קיבלתי הודעה לטלפון: "אני מתחתנת, אשמח שנדבר" היה כתוב שם. בת זונה. למה לעזאזל היא טרחה להגיד לי את זה? כבר הספקתי לשכוח איך הלב שלי היה מתהפך בכל פעם שהייתי חושב עליה. שלושה זוגות אחרונים של נעליים בכלל לא חשבתי עליה קונקרטית, רק מין בבואה של מרירות שעוטפת אותי מאותו רגע לפני שלוש שנים כשלא היה לה את האומץ להגיד לי שזה לא זה בעיניה כבר. לא הייתי בן אדם מאוד חברותי לפניה, ומאז שהתחלתי לרוץ כבר לא הייתי צריך אף אחד יותר. מצאתי את עצמי טובע בתוך כאב שחסם ממני את הרצון להכיר מישהו חדש. הריצה הפכה אותי לעל אנושי, כזה שיכול לנצח את הכאב של עצמו למרות שהוא לא באמת עובר, רק מוסווה לכמה שעות. ואני יודע שזאת הייתה אשליה, וגם לא הייתי בן אדם ספורטיבי לפניה. אבל עכשיו כשהרגליים שלי בוערות לצאת לדרך-ולדעת שהיא מתחנת ולא איתי- גרמה לי לשכוח לשתות את כוס המים הקבועה שלי לפני היציאה לדרך הבוקר. היובש בפה לא הטריד אותי כמו הפחד שתפס אותי לפתע כשידעתי שאין לי יותר בשביל מה לחזור. יום שבת, ארבע וחמישה בבוקר, מגביר את הווליום בנגן שמחובר לידי השמאלית שיכסה את שכבת המחשבות המעיקה. אולי הכאב הזה הוא מה שגרם לי להתמכר לריצה מינימליסטית. לא הרבה אוהבים להרגיש את כל הגוף שלהם צורח ומוציא שלפוחיות לבנות של לחץ על רגליים שמוכנות להמשיך. אבל ככה אני אוהב אות זה. כמה שיותר אני. לא צריך לעטוף את האני שלי בשום דבר אחר, זה מה שיש. מעולם לא נפצעתי. לא פיזית. היו רגעים שלא יכולתי להחזיק את עצמי יותר ובכיתי, בכיתי בלי סוף בקילומטרים הארוכים כשאתה כבר מתרוקן לגמרי מעצמך וכל דבר בך רוצה לבכות. לא כי הוא לא מסוגל להמשיך, אלא כי אז, האמת שבך מוכרחה להיראות, אין לה יותר תאי שומן להיאחז בהם. לא הייתי בנוי כמו רץ, לא הייתי גבוה, ורגליי היו קצרות, אבל זה בכלל לא משנה עד כמה מהר אתה רץ, אלא רק כמה רחוק היית מסוגל להגיע. עדיין חשוך בחוץ, ואין בי שום רצון לשקוע בחלומות מחדש. דבר לא מחכה לי שם. מסנכרן את הגרמין עם הלוויינים, עוד שלושים שניות ואצא לדרך. שני צפצופים ואני מתחיל לרוץ. בלי לשים לב אני עדיין מחזיק את הטלפון שלי, נפתחה ההודעה שלה מחדש, אני מטיח את הטלפון על הבטון בכל כוחי, "לכי להזדיין" אני צועק, ומגביר את הקצב מעט יותר. סאב ארבע חמישים, יודע שאני צריך להאט כדי להחזיק מעמד אבל אין בי שום רצון לתת למחשבות שלי לרוץ כרגע, לוגם מהמים שעל גבי. מקווה שהדרך תוביל אותי למקום טוב יותר. את הבקרים שלי בשנים האחרונות הייתי מתחיל עם פרוסת שוקולד דקה עם בננות חתוכות מעליה ומעט מיץ תפוזים. כשגרנו יחד היא היתה אומרת לי שמיץ התפוזים היה הדבר הזה שהסריח לי את הפה כל כך שהיא נגעלה לנשק אותי עד שהייתי מצחצח שיניים מחדש. היא הייתה מקמטת את פרצופה יודעת שלא אוכל לסרב למגע שפתיה ואכנע ללחץ הרומנטי שלה. אחריה, מיץ התפוזים בבוקר הוא הדבר המתוק ביותר שנוגע בשפתיים שלי.
הגרמין מצפצף צפצוף צווחני שמוציא אותי מהחלום בהקיץ מודיע לי שאני מהיר בשלושים שניות מהקצב שאני אמור להיות בו כדי לסיים את הריצה שלי בחיים. אני נותן לעצמי לטבוע בחושך ובקרירות של הבוקר ואני מצליח להאט, לפניי שדמעה זולגת לי מהעין מציירת שביל ריצה סופי, מהריסים השחורים שלי אל תוך בית החזה שהסדיר כבר את נשימתו, לוחש לעצמי, אני יכול לעשות את זה גם בלעדיה.
בק"מ העשרים בדרך כלל היה מגיע המשבר הראשון. רגע של חוסר ריכוז והדופק עולה מעל הממוצע. גם אם היית עדיין מרוכז , ברגע הזה שהיית מוציא את שקית הג'ל ובולע אותו עם מעט מים לא הייתה ברירה אלא להתמסר לעלייה המידית בדופק בגלל התנועות העודפות. ברגע המשבר אתה מתנתק מכל המחשבות שהיו יכולות להיות לך ומתמסר לתחושת הבלבול, אלה הרגעים שהייתי מרגיש חיי מחדש. הייתי מכבה את המוזיקה לא נותן לגוף שלי להתעלם מחוסר האוריינטציה הזה. המשבר הראשון תמיד עובר אחרי דקות בודדות, לא לוקח לו יותר מידיי זמן, לגוף, להבין שאין האטה בקצב והוא חוזר להלום בתוף החזה בקצב סדיר. זה תמיד היה מחזיר אותי לפגישות הראשונות שלנו. תמיד הרגשתי שאם אהפוך את הרגעים האלה לבלתי נשכחים אין סיכוי שיום אחד היא תצליח להתעלם מהם כאילו שלא היו כלל.
הייתי משאיר לה פתקים קטנים אחרי כל דייט שלא היו אומרים שום דבר בנפרד, למשל המילה "אני" ואז המילה "אולי" ורק אם היא מחזיקה איתי כמה חודשים היא באמת תגלה את המשפט הסופי "אולי כבר אז ידעתי שאת ואני זה לנצח". נאיבי מצידי אני יודע, אבל אי אפשר לזלזל בשום אופן בריצות הקצרות. הן אלא שבונות את היכולות לרוץ במשך שעות לאחר מכן. הריצות האלה שנדמה לכן שהן כל כך קטנות עליך עד שאתה מזלזל בארוחת הצהריים ואוכל פחות ממה שהיית אוכל אם הייתי יודע שלמחרת אתה מתכוון לרוץ כדי לשכוח אותה. אבל דווקא הריצות האלה יכולות להפתיע אותך, ולהפיל אותך על הריצפה בגלל הנאיביות שלך. וכמו הדופק שהיה שוקט כשהייתי ממשיך לרוץ בעקשנות באותו הקצב, גם היא המשיכה בדרכה שכחה שרק לפניי רגע הדופק שלנו הלם בקצב מסחרר, בשנינו, מנסה להראות לה שאסור להתעלם ממה שמתרחש, מנסה לרמוז לה שתקשיב לו. אבל היא התעלמה.
אני זוכר כשרק התחלתי לרוץ, אחרי השיחה האחרונה שלנו. התיישבתי לידה ושאלתי אותה מה השתנה ביננו, היא הביטה בי בפנים חמוצות, כמעט לא הורידה את העיניים ממני, במין נבזיות פיקחית ואמרה לי, שהיא לא יודעת. לא מספרת לי שרק לפניי רגע היא נישקה בחור אחר ונתנה לי לגלות את זה רק אחרי שהיא כביכול לא ידעה למה היא הפסיקה לאהוב אותי. זונה. נעלתי נעליים מגושמות וכבדות ופשוט ברחתי מהבית והתחלתי לרוץ, בצורה מגושמת ועילגת. האוויר מילא לי את בית החזה ורגע לפני שנחנקתי לחלוטין, עצרתי בצד הדרך והתחלתי להקיא. לא עברו עשר דקות מאז שהתחלתי לרוץ והקאתי הכל. הקיא הזה אני זוכר, שחרר לחצים אדירים, וביחד עם מי המלח שזלגו מעיניי יצרו תערובת של חוסר שליטה גופנית שהסוותה לרגע את מה שקרה, ושחררה אותי לחופשי, עד שהכאב עלה מחדש והייתי צריך לרוץ מרחק רב יותר כדי להגיע לאותו אפקט. מאותו הרגע גיליתי שיש קסם מסוים בריצה שאי אפשר לתאר אותו במילים. ולמה צריך בכלל לתאר הכל במילים? למה אנשים פשוט לא מסוגלים להרגיש. הסתכלתי על השעון אני בקילומטר העשרים וחמישה. לוקח שלוק מהמים. ותיק הגב נעשה קל בצורה משמעותית. עוד חמישה קילומטרים אקח ג'ל, לעת עתה אינני זקוק לו. המשבר הראשון כבר מאחוריי, אני סוטה מהמסלול שמאלה, נכנס לתוך קרחת יער חדשה לי. תמיד קינאתי ברצי השטח שיש להם את המרחבים הפתוחים של הטבע לעצמם, לחזור להיות מי שהם באמת. הפעם רציתי שהריצה הזאת תהיה רחוקה ככל שאפשר מהמראות שהייתי רגיל אליהם. האטתי את הקצב מעט, התחלתי לשאוף את האוויר הממכר של הטבע. מבט זריז לאחור, עוד מזהה את שדרת הפאבים שהיינו הולכים אליה בפגישות הראשונות שלנו. עוד לא התרחקתי מספיק. אבל אין לי ספק, שאני בדרך הנכונה.
הסקורפיונס התחילו להתנגן לי באוזניות, גיטרה חשמלית במיקס עם ציפורי שיר ופריחה שעומדת לבצבץ כל רגע. המוזיקה הייתה היחידה שמלווה אותי בריצות האלה מכוונת את הדופק שלי למקצב הנכון. אם אהיה קשוב מספיק אוכל לשמוע הכל, בום בום, בום בום, בום בום. הטחת הרגליים על האדמה עם מעט הנעליים שיש עליי, אני מרגיש. אני מביט על השעון אני בקילומטר השלושים, הגיע הרגע להוציא עוד שקית ג'יל ולמלא את הגוף במאה חמישים גרם פחמימות שמחזיקות לי את הרגליים, אני מכניס את היד לתוך כיסיי התיק מקדימה ומגלה שהכול בפנים הפך להיות עיסה גדולה של נוזל לא נוזלי. לעזאזל. כל השקיות נקרעו לי, אני מוציא אותן לתא נפרד מגרד עם האצבע את הנוזל שנשאר מרוח, מנסה לאגור כמה שיותר, ממלא מתוך כיסיי התיק בעזרת הפקק של הבקבוק את שאריות הג'ל, מצליח לאגור כשקית אחת לתוך הגוף. לוקח לגימה מהבקבוק כדי להעביר את הטעם. הבטן משמיעה רעשים של סיפוק, השרירים והלוחמה הפסיכולוגית מתחילים להירגע לאט לאט. הייתי כבר רגיל ללוחמה הפסיכולוגית של השרירים. את כל הרצים זה תוקף באופן דומה. השרירים שולחים סימן למוח שהם מתחילים להתעייף, ואז מבט מהיר על השעון, אם אכן החישוב וההרגשה מסונכרנים אחד לאחד אז רץ מנושא כבר יודע האם הוא באמת צריך לאגור פחמימות מחדש או שזה רק תעלול של הגוף. מצחיק אותי שאומרים לי שזה לא בריא לרוץ כל כך הרבה, מצטטים מחקר שהם קראו בעיתון יומי, כאילו מה היום כן בריא, "לאהוב זה בריא"? אני שואל אותם בחזרה במרירות. "לאהוב" הם אומרים לי גאים בעצמם "המצב שלך היה הרבה יותר גרוע בלי לאהוב", "אתם כמו נרקומנים", אני משיב, "אתם לא יודעים אם המצב שלכם היה טוב יותר או לא בלעדיו, אתם תחת השפעת סם כרגע, חסרים משהו, ומתגעגעים לזה, אני רץ, אתם מבינים, כי אני לא צריך לחכות לזה. כשרגליי צמודות, אני אנושי, אני מדמם כמו שאתם מדממים, ואוהב כמו שבני אדם רק מסוגלים לאהוב. כשיש רווח בין רגליי, בחצי מאית השנייה ההיא כששני כפות רגליי מרחפות באוויר, אני שונה, הכאב שלי שונה, אני מצליח להחיל את העולם הזה עד לסוף קצות אצבעותיי. ברווח שיוצרות רגליי, אני מצליח לאהוב מחדש את מי שאני היום, וכשרגליי נסגרות, אני חוזר להיות איש כואב, פתטי, ועלוב שלא מסוגל להפסיק לאהוב אותה".
כשחגגנו שנתיים ביחד, לקחתי אותה לצימר רחוק. בהפתעה, היא לא הייתה נראית מתרגשת במיוחד. הכנתי לה ארוחה רומנטית ואפילו כתבתי לה מכתב ארוך שיספר עד כמה היא חשובה לי. היא עיקמה את פרצופה במשך כל הזמן הזה, לא אהבה לצאת לטיולים רחוקים במיוחד, לפחות לא איתי. בהתחלה חשבתי שהיא מתבאסת כי היא הכינה לי משהו משל עצמה, אבל אז היא סיפרה לי שהיא חוששת שאני אוהב אותה יותר מידיי. "יותר מידיי?" שאלתי אותה תמוה, "מה זה לעזאזל אוהב אותך יותר מידיי? ולמה היה חשוב לך להגיד לי את זה עכשיו?" אמרתי "לא יודעת, זה פשוט נראה כאילו אתה ממש מתאמץ, וחוץ מזה לא קניתי לך שום דבר הרי אמרנו שלא נקנה אחד לשני דברים לאירועים האלה. רק לימי הולדת" היא התיישבה על המיטה באמצע החדר ולא הביטה בי, מתחילה לזפזפ בטלוויזיה "מה הקשר? לא ביקשתי ממך שום דבר בתמורה, אני עשיתי את זה כי אני אוהב אותך, ואכפת לי, לא כי ציפתי שתעשי לי משהו בתמורה, אולי תכבי את הטלוויזיה המחורבנת הזאת ותדברי איתי" לקחתי את השלט בלי לחכות לתשובה. "בסדר אתה לא צריך להתעצבן, אתה צודק, בוא נכנס לתוך הג'קוזי" היא הורידה את הבגדים ונכנסה למים החמים, הסתכלה עליי, לא באמת הבינה אם אני עדיין המום ממה שהיא אמרה, או פשוט מאוכזב. כנראה הרגשתי את שני הדברים בו זמנית. "תקשיב בוא תיכנס, המים ממש חמים, אני מחכה לך מאמי". אם הייתי מספיק מנוסה כבר אז, הייתי יכול לדעת שהשרירים לא משקרים לי. שמשהו פה רקוב מהיסוד. נכנסתי לתוך הג'קוזי , היא הגישה לי כוס יין ואמרה "דיי. תודה רבה על המתנה המתוקה הזאת, בוא נרים כוסית לחיי זה שאתה מתוק, איזה יין זה? אהא מרלו, טוב לא נורא גם זה יהיה בסדר." הכוסות פרטו אחת על השניה בצליל שובר לב והטיפות ייבשו לי את הגרון כך שהייתי חייב לשתות משהו. לא נשארו לי עוד הרבה מים, מעט פחות מחצי ליטר אחרונים. לוגם לגימה אחת עדינה שתוריד את שקית הג'ל ומטפטף כמה טיפות על ידיי ומשפשף את הפנים. מחזיר את הבקבוק לתיק. אם הייתי מנוסה כבר אז, הייתי רואה בבירור שהשרירים שלי לא משקרים לי, ושהייתי זקוק לפחמימות. בלי ספק הייתי זקוק לפחמימות. לא נשארו לי מספיק מים כדי להמשיך לעוד הרבה זמן, התרחקתי יותר מידיי גם ככה. זיכרון הג'קוזי עורר בי בחילה קלה לחשוב שזאת האישה שהייתי מאוהב בה, כמה שיכור מאהבה הייתי כדי להתפשר על בחורה שטחית כל כך. לא נורא. למדתי את הלקח שלי, מילמלתי לעצמי. השירים בנגן התחילו להכאיב לי באוזניים, זמזמו בי כאב חד. אז כיביתי אותו והורדתי את האוזניות ,בינתיים, והתחלתי לנשום את הטבע. הרגשתי טוב יותר. אז הגברתי את המהירות, אבל באופן מחושב מספיק כדי לדעת שעוד מעט אצטרך כבר להסתובב.
האוויר מילא לי את הריאות והרגשתי שאני מתחיל להתנפח מאוויר נקי יותר. הגוף שלי עוד לא כואב ומנופץ לרסיסים קטנים. אני בשיא שלי, יודע שזה שיא דמיוני שכן בכל רגע המשבר הבא יכול לבוא לעטוף את כל כולי ואני אשכח את הרגע הזה שהרגשתי כל כך טוב. אני מביט על השעון, חצות היום, שישים קילומטר, מעולם לא חציתי את קו החמישים והייתי גאה בעצמי כל כך, שהצלחתי לעבור את זה רק עם משבר קל, אני מרגיש טוב יותר, הגיע הזמן להסתובב. אני מחליט לשים את האוזניות מחדש כשלפתע אני שומע רעשים של זרדים נשברים מלפניי, אני סקרן לראות איזה חיה מסתתרת שם. מראה הזנב המתנודד מצד לצד של השועלים היה מראה מוכר שאהבתי להתבונן בו. ככל שהתקרבתי למקור הרעש התחלתי לשמוע גם מלמולים ושריקות מוזרות. המלמולים התגברו ולרגע היה נדמה לי שאולי מסתתרת שם להקה שלמה של זאבים מייללים, והריגוש הזה הפעים אותי. ואז הם יצאו מהשיחים. שני רצים מפריחים נשיקות באוויר ומדברים על משהו שנשמע לי כמו חתונה מתקרבת. הוא שם את ידו על גבה בעדינות כאילו הוא תומך בה שלא תיפול. וכשהוא מוריד אותה מגבה, היא מוציאה מהתיק מצלמה קטנה ומצלמת את שניהם רצים. הם מחייכים אחד לשנייה, ומפריחים שוב נשיקה קלה. כשהם חולפים לידיי אני עוד שומע "אני אוהבת לרוץ איתך" או לפחות הייתי בטוח שזה מה שאני שומע.
היא אף פעם לא אהבה לעשות איתי שום דבר. תמיד טענה שהעובדה שאנחנו לא אוהבים לעשות את אותם הדברים היא זאת שמוכיחה כמה שאנחנו ראויים אחד לשנייה. בכל פעם שהייתי מנסה להזמין אותה להצטרף לפעילות הגופנית שלי היא הייתה מקמטת את פנייה בזלזול וממשיכה לאכול את החטיפים שלה בסלון בזמן שהיא זורקת הערה כמו "לך, לך תתאמן, אני אחכה לך פה על הספה." היא מעולם לא הבינה שזה הרבה מעבר לאימון עצמו. כאב ראש קל התחיל לתקוף אותי לעזאזל. שותה מעט מהמים שנותרו לי, צליל סף הבקבוק מתחיל להיות דומיננטי באוזניי. "בוקר טוב לך!" הם חולפים לנגד עיניי במתיקות שמחרידה לי את השרירים, חשמל עובר בניהם. אני מרגיש את קצות האצבעות שלי נמקים, ואני מועד קלות. אך! זה כאב , "כוסעמק!" אני מרגיש את הכאב מחלחל לאיטו מתוך צינורות אוזניי עד ללב ליבו של שריר ירך ימין שלי. השריר נתפס. הכאב החד הזה משחרר אותי ממחשבות לרגע, ואז אני פשוט נעלם לתוך המרחק. ממשיך להתמסר אליו. לא חוזר עכשיו.
הלהט של החום החל לפזר את אותותיו על היער שצילו היווה רק הזיה למקום מוצל עכשיו. המעלות נערמו להן אחת על השנייה, כאילו שהן מנסות לבנות מגדל, מכבידות על הדרך. החזה החל להתנפח ועד שהיה מתכווץ מחדש תחושה של קיא נערמה ושקי העיניים שלי נעשו כבדות יותר ויותר. עד שכבר לא החזקתי את העיניים, פשוט נתתי להן לשכב שם, לוגם ממעט המים שנשארו , והחום שלהם חודר את כל האיברים הפנימיים שבי מצליחים לעטוף את כל תוכי בחמימות לא נעימה, אני מחזיר את האוזניות לתוך האוזניים. מסתכל על השעון זה כבר קילומטר תשעים ותשעה. אני פולט אנחת רווחה עמוקה והבטן שלי לא עומדת בזה ומתחילה לכעוס עליי, לתקוף אותי מבפנים. ואז מתנגן still lovling you של הסקורפיונס ואני נחרד לגלות שלא מחקתי אותו מהנגן. הייתי בטוח שעשיתי את זה, איך לא עשיתי את זה? אבל לעזאזל אני זוכר שעשיתי את זה , והתמונה שלה עולה לנגד עיניי בגדול, ואני חלש מידיי להחליף שיר, ואז אני טובע בתוך החום של עצמי , זה השיר שחשבתי שיוביל אותנו לחופה. אחרי השנה הרביעית שלנו ביחד, הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי אותה למה שלא נתחתן פשוט? היא הביטה בי במבט מזועזע "אני צריכה לספר לך משהו" ואני שאולי הייתי מאוהב מידיי לחשוב שמשהו כזה יכול ליקרות, הרגשתי איך הלב שלי תוקף אותי בפתאומיות ומפיל אותי על האדמה, שם את ידו על גרוני ומלטף לאט את הוריד הראשי כך שאני נחנק אבל לא מהר מספיק כדי למות. הרגל שלי נתקעה בסלע קטן שעיקם אותה, המאמץ שלי להתיישר גבל בכך שאני אאבד אנרגיות מועטות שעוד נשארו לי "מה קרה?" שאלתי כשהיא מביטה בי בעיניים שנדמו לי כמו עיניים שמרגישות אשמה "אני חושבת שאני לא אוהבת אותך" ואני מנסה לקחת עוד שלוק מהמים שעל גבי ולא נשארה אפילו טיפה אחת. מרגיש כאילו שהריאות שלי מכרסמות בתוכי את דרכן החוצה ,עדיין ללא הצלחה והמסור הזה חודר עמוק ועמוק יותר לתוכי, "תקשיב, אני מרגישה שאנחנו רבים כל הזמן, אז לא יכולתי להמשיך עם זה, אני מקווה שאתה מבין אותי, לא יכולתי להמשיך עם זה, הרגשתי חנוקה, אז הרשתי לעצמי להיות עם מישהו אחר, רק כדי לדעת איך זה מרגיש, רק כדי לדעת אם נשאר בי משהו בשבילך, ואני חושבת שלא נשאר בי כלום" והשרירים ברגליים החלו לבעור כאילו שאני בתוך הכבשן של הגיהנום עצמו, ומקלפים ממני את העור בחתיכות קטנות בעזרת סכין, הדמעות שהחלו לזלוג מתוך עיניי שרפו את פניי כאילו שהן עשויות חומצה רעילה. "איך העזת לעשות לי את זה? איך העזת לעשות לי את זה עכשיו אחרי כל מה שעברנו ביחד?" צעקתי כשזרקתי את הכיסא לצד השני של החדר "אני מצטערת" , כאילו שאני צריך את ההתנצלות שלך זונה. הלב שלי החל לפעום לפי קצב ההברות, תרגע, תרגע אני צועק לעצמי, זה עבר, עבר! מביט על השעון מחדש, אני בקילומטר המאה ועשר, והלב מתחיל לחזור לתפקודו התקין. כמה טיפש הייתי, כמה טיפש. אני נושף, צמא כל כך, וחוסר הנעימות בכפות הרגליים החל להיות נוכח , מרגיש את עצמי דורך על שלפוחיות שהחלו לבצבץ מהגוף שלי, כמה מהר הוא מוציא שלפוחיות האפס הזה, כמה מהר הוא נכנע לה, "אני לא רוצה לשמוע ממך יותר" והשרירים בידיים כל כך רופפים עד שאני בקושי מצליח להחזיק אותן לצידי מבלי שהם ימשכו את כל משקל גופי כלפי מטה. הדמעות כבר הגיעו חצי דרך לתוך החולצה והתערבבו עם הזיעה שלי עד שלא ידעתי מה מסריח יותר, הצחנה תקפה אותי, והרגליים שהחלו לגרור את הגוף שלי התמלאו בזעם מחדש, החלו להכות את עצמם ולהתנגש אחת בשנייה כאילו שאני רק רץ מתחיל. מכה, ועוד מכה, ועוד מכה, ואני צריך להפסיק את זה, חייב להפסיק להכות את עצמי, תתרכז, לעזאזל תתרכז , זאת הריצה של החיים שלי עכשיו, את זה כבר ידעתי עכשיו, לא תכננתי לרוץ כל כך הרבה והינה אני כבר אחרי מאה קילומטרים, אני חייב להיות גאה בזה, חייב להיות גאה בזה, היא לעולם לא הייתה מצליחה לעמוד בקצב שלי. לעולם לא.
תתרכז גוף בבקשה תתרכז, תן לי כוח להמשיך, תן לי כוח בבקשה, אני מתחנן, תן לי לעבור את הריצה הזאת ואני אהיה בן אדם יותר טוב לעצמי, אני יודע שאני מתעלל בך גוף, אבל אתה חייב להיות חזק בשבילי עכשיו, אתה חייב לי את זה אחרי שבגדת בי כשהיא הלכה, אתה חייב לי את זה , אתה מבין, אתה חייב לי את זה. "אל תחפשי אותי יותר" מלמלתי לפני שנבלעתי בתוכי, וכשהרגליים מלאות השלפוחיות פוגעות באדמה הבוצית פשוט קורסות אחת לפניי השנייה במכות קטנות ואיטיות, מובילות גוף מת על דרך לא ברורה, אתה מרגיש כל מכה בהילוך איטי, תחושת הקלילות כבר לא תחזור ואתה רק מקווה שהמשקל הנסוג שלך יאפשר לך להמשיך, תציל אותי גוף, בבקשה תציל אותי. מוח כל כך חלש, כמה פתטי אתה מוח, תעלים את הכאב הזה, תעלים אותו כבר, והשקיעה הביאה איתה רוח קרה לרגע אחד כששאבה אותי לתוכה, וליטפה את שיערי , נתנה לי ליפול לרגע על הקור הקטיפתי שלה. לשכב עלייה במערומיי ולזון ממנה. ארובות העיניים שכבר היו כבדות כל כך עד שבקושי הייתי ממצמץ, נפקחו לרגע כשבתוך השקט של הכאב שלי התחלתי לשמוע בעוברי את סף שדרת העצים אל תוך כביש המחבר עיר כפרית, זוג רגליים ממרחק, השיער השחור שלה קיפץ מצד לצד והיה נדמה לי שהיא עושה את דרכה לכיווני אבל היתה עוד רחוקה מידיי מכדי שחושיי יצליחו לזהות אותה. ההתרגשות לקראת אדם חדש מילאה לי את החזה ומבט קצר על השעון שלא אמר לי דבר רק שאני רחוק, רחוק מאוד, והשמש השוקעת, כשעד שהרמתי את עיניי הכבדות מחדש עבר כל כך הרבה זמן, כשבעודני רץ לנשק את סף היער, כבר הגעתי אליו ואני רואה.
מוריד לרגע את העיניים לאדמה, טיפש , מה אתה מוריד את העיניים על האדמה, תביט, תביט בה! עוד רגע היא כבר לא תהיה פה, תנצור את זה, תביט בה טיפש, והאנושיות שבי גברה על הרצון למלא את החלל של הסקרנות ואני שומע שהיא עומדת לחלוף לצידי עוד רגע, נו כבר תסתכל עליה, נו כבר, נו!, ואז אני מרים את ראשי רק לרגע אחד לפני שהיא חולפת על פניי, ועיניה נושקות לעיניי ואני שוכח הכל. אני הייתי עירום לחלוטין והיא הייתה ערה מספיק כדי ללבוש את גופי. וכשהבטתי בפנייה היה נדמה לי ברגע השבור ההוא שהיא מחייכת והלב שלי התחיל לדבר איתי מחדש ולפניי שהספקתי להחזיר לה חיוך היא כבר חלפה אל תוך היער, והשלהוב הזה מתפשט בתוך גופי, הרגליים ננעצו באדמה וזרם של דם מהיר עד עילפון, חלף עד לקודקוד ראשי, מתפרס בתוכי כמו זיכרון שלא יכולת לדעת מה הפעיל אותו. ואז אני עומד.
כשהצלחתי להביט לאחור היא כבר לא היתה שם. אבל כבר ידעתי, שהגיע הזמן לחזור הביתה. אבל אני שקוע בנקודה הזאת. וכל תחושת הכובד חולפת ממני. מתחיל לחשב את הדרך המהירה ביותר הביתה, לברזייה הקרובה ביותר. והצעד הראשון מעורר אותי מחדש מביט על השעון זהו הקילומטר המאה וחמישים, אני אהיה בסדר.
היער נפתח לנגד עיניי לראשונה, וצבעו המחשיך התחיל לאיים עליי, אבל הרגשתי נחוש מאי פעם לחזור הביתה. כל הזמן הזה רצתי בשביל לחזור הביתה, סוף סוף אני יכול לעשות את זה. המחשבה הזאת ניחמה אותי בקילומטרים הראשונים שהשתרכו לאטם מאחוריי מרגיש כל אחד ואחד מהם לראשונה בחיי, והפזיזות שבה רצתי אותם נראתה לי מיותרת עכשיו, אבל מה זה חשוב עכשיו, אני כבר באמצע הדרך, וככל שהיער החשיך יותר ויותר היה נדמה לי שאני רץ כבר שנים, שנים שאני כבר מניח את הרגליים בפזיזות אחת לפניי השנייה ולא מצליח לראות את מה שקורה מסביבי, מוציא פנס ראש קטן ומאיר לעצמי את הדרך הביתה. אני חזק, אני מנסה לשכנע אות עצמי, אני חזק. אני אגיע הביתה. אם זה תלוי בי, וברגליים שלי, אני אגיע הביתה, רגליים שלי, אל תאכזבו אותי , והמחשבות החלו להתנקז לתוכי אחת אחרי השנייה כבר לא זוכר בכלל מה כל כך אהבתי בה. זה טירוף , טירוף הוא זה שהביא אותי אליה, כמו הטירוף שהביא אותי לסוף היער הזה, אבל החיוך. החיוך של הרצה ההיא, הוא זה שהחזיר אותי בחזרה, האם היא בכלל אמיתית? או רק טשטוש שנגרם מההתייבשות שלי, לא. היא אמיתית, אין לי ספק שהיא אמיתית, היא מחזירה אותי הביתה, לא משנה מי היא, אני אראה אותה כשהיא תסתובב הביתה, ואבקש ממנה מים, וככה אני אדבר איתה, וכשאדבר איתה, היא תגלה לי מי היא. אני בטוח בזה.
המראות של הסביבה הפכו מטשטשים מחדש, חלש כל כך, אבל משכנע את עצמי שאלה הם רק תעתועי היום, עברתי מסע קשה אבל אני חזק מספיק כדי להצליח. רק תחזיר אותי הביתה גוף, תחזיר אותי הביתה, אני אהיה טוב אליך, אני מבטיח, אני אהיה טוב אליך. מבט חטוף על השעון זה כבר אמצע הלילה אני יודע את זה הירח מאיר עליי מאמצע השמיים ואני בקילומטר המאה תשעים ותשעה, עוד קצת. רק עוד קצת. הפנים שלי מלאים במלח שהתייבש מהשעות הקרירות של הערב, והפה החל לבלוע כל טיפת רוק שהגוף עוד מייצר. למה עשיתי את זה , לעזאזל, למה בכלל עשיתי את זה, ולפתע הבנתי שגם הנגן שלי הפסיק להשמיע שירים, כמה זמן אני כבר לא שומע אותו? אני לא יודע, לא מצליח להיזכר מתי הפסקתי לשמוע אותו, והידיעה שהוא כבר לא שם החרידה אותי.
זה רק אני ואתן רגליים שלי, בבקשה תביאו אותי הביתה. החול שעטף אותי מהצעדים הכבדים כבר היה מרוח על כל חלק גופי התחתון, אל תעשה לי את זה עכשיו מוח, בבקשה אל תעשה לי את זה עכשיו אני עוד מעט מגיע, רק עוד מעט. זורק את התיק שעטף אותי לצד, מוריד את השעון ומעיף אותו לעזאזל, משיל את החולצה וכל דבר שיכול היה להכביד עליי. תחזיק אותי רק עוד קצת, בוא נעשה עסק מה אתה אומר גוף, בוא נעשה עסק. אתה תחזיר אותי הביתה, ואני אפסיק לענות אותך, איך זה בתור עסקה גוף? אתה מוכן לקבל את ההצעה שלי? תשקול את זה לפחות. אני יודע שעיניתי אותך, אני יודע שניסיתי להשתמש בך כשפן ניסוי בניסיון להעלים את החלק שלא יכולתי לגעת בו, איך אפשר לגעת בנשמה? אי אפשר גוף אתה מבין אי אפשר, הייתי חייב לענות אותך כדי להגיע לשכבות העמוקות שבי, ואתה יודע מה? ניצחת, ניצחת אותי, אבל אנחנו ביחד בזה, אז תחזיק אותי ואני אחזיק אותך, מבטיח. אתה רוקנת אותי ואני רוקנתי אותך, והדבר היחיד שנשאר לנו זה רק אתה ואני גוף. אל תוותר עליי עכשיו. והיה נדמה לי שהוא לוחש לי "אז תעצור, בבקשה תעצור" ואני ששנים לא יכולתי לסבול שהוא שולט בי, כבר נמצא בשליטה מלאה עליו, ויכול לשחרר. מניח את מי שהייתי בצעדים האלה שקוע כאן באמצע היער שנהיה לי בית. רק אתה גוף יכול להבין כמה אני אוהב אותך, תחזיק בשבילי מעמד, אני לא צריך לרוץ יותר, הבנתי את זה. ואז יד שמאל החלה לאבד תחושה, הורדתי אותה, מחזיק אותה לצד גופי. רץ כאיש קשור, צעד איטי ועוד צעד איטי, וכשאני מביט לרגע למעלה אני כבר רואה ממרחק רב, את אורות העיר, והם מסיבים בי עונג, ותחושת ריחוף קלה משתלטת עליי בזמן שאני מועד.
כאב חד תופס אותי והלב שלי שלא עומד בעומס הזה יותר. מוטח על האדמה, הלחי נחה על אחד מהעקבות שהשאירו נעליי. ובזמן שגופי רועד על האדמה כמו דג שמשו אותו מהמים למקום לא מוכר, אני חושב רק על זה, שעוד רגע היא תבוא להציל אותי, הבחורה שחייכה אליי תבוא להציל אותי, תיתן לי מעט מים, תגיד לי את שמה, תזעיק עזרה, העיר לא רחוקה מפה, אני יכולתי לראות את האור ממרחק. הם כבר ימצאו אותי. ימצאו. יצילו. לרוץ. עוד קצת. לעצור. זהו. אין לי ברירה. עצרתי. אני חיי. לרגע אחד. נקישה בדלת.
נושם
נושף
נושם
נושף
נושם
נושף.


כשלימדתי את אחותי איך לעוף

בכל פעם שהחורף מתפרץ אל תוך הלב של אמא ומבשיל מתוך האדמה מרקים כתומים, אני נזכר, איך לפני מספר שנים, נשארתי עם אחותי הקטנה שקיבתה עשויה זהב טהור, וכמעט שום דבר זר אינו נכנס לתוכו, פרט כמובן לתפריט בלתי מתחלף של אורז, תפוחי אדמה וטונה מקופסאות שימורים רבות, דומות לעצמן עד שיממון – מביטה לעבר סיר מרק כתום שדומה היה בנפשה של בת החמש כנראה למיץ ביצות ובוץ מלא בפטריות ובתנינים. ריחו שהתפשט בחלל המטבח חדר לאפה כריח עובש ספוג במים שהוזלפו הישר ממרום עצים ירוקים וטריים כמו צבע שהתערבב ביחד עם ענני גשם שחלפו באזור במקרה לפני כמה שעות וזכרן דהה לבן ועמום בכחול הרחוק. היא סירבה לאכול את מיץ הביצות הזה, בכל תוקף. אני שנשארתי להשגיח עליה הבטתי בה, עומדת עקשנית וצעירה, שמעתי את סירובה החד משמעי, ואז אמרתי ברכות שהמרק הכתום הזה, לא סתם מקבל את צבעו הזהוב כפרווה של אריה מסורק בכתמי שמש טבע, אלא הוא נולד מהטבע, ולמעשה, אדרבה, רק אל תגלי לאף-אחד-בעולם-כולו, צבעו כתום בגלל ששמתי בו אבקת פיות. אם תאכלי לפחות צלחת מרק אחת, יש סיכוי כזה, עם כי לא גדול במיוחד, אבל הוא ישנו, שבלילה, כשתרפי את הגוף, ותתחילי להירדם, בלי לשים לב, תוכלי אפילו לעוף. אחותי, שנשבתה בקסם, מיד אכלה את כל צלחת המרק ואפילו ביקשה ממני עוד. אני הייתי צריך להזדרז לרסן את נפשה ההרפתקנית, שיותר מידי ממרק-אבקת-פיות הזה לא טוב בכלל לבטן, ופיות, כמו כל דבר, צריך לאכול במידה. אני לא בטוח כמה לילות עברו עליה עם שברון לב על כך שהגוף לא ניתק מאחיזת כוח המשיכה. אבל אני זוכר את המבט מלא התקווה שלה, כשאמרתי לה, לא משנה מה יקרה, לעולם אל תפסיקי להאמין שאת יכולה לעוף. היא אוחזת בכף שגדולה ממד ידיה הדהויות עם עיני אגוז לוז בוהקות ואני מוסיף, את מבטיחה לי?

היא הבטיחה. מדי פעם אני עוד שואל אותה בחשש, אם היא זוכרת להמשיך להאמין שהיא עוד יכולה לעוף? היא כבר לא מתפתה לחלום את אותם החלומות, והמרקים הכתומים כבר מזמן לא חודרים לתוך גופה הקטן והמצומק. אבל כשהיא לא מסתכלת, אני רואה שהיא אוחזת בספרים חזק יותר משהיא אוחזת בידי אנשים, ולא מרפה, כאילו, שפוחדת שעוד רק-רגע-אחד משהו יגיע מתחתיה ויאסוף אותה גבוה לאוויר, ומשם הדרך להביט למטה ולראות שאת מרחפת מעל העולם כולו קצרה כל כך עד אימה, עד שאין ברירה, אלא לבטוח שאת עוד יכולה לשוב לקרקע. אז היא מעלה את עיניה מעל הדפים הנצבעים במוחה בעדינות ושואלת אותי, "מה?" ואני עונה, "כלום" ומחייך חיוך נבוך, כי אני מזהה את עצמי בתוכה וממשיך להגות במהירות עוד מספר הברות, "רק בדקתי שאת בסדר." מתעקש לוודא שהיא יודעת שגם אם הגוף מסרב לעלות גבוה לשמיים, ומשקלו נהיה כבד ועמוס יותר מיום ליום, עמוס במחשבות, עמוס רגשות, עמוס בחשבונות ובטפסים ובצעקות שהשאירו בגרון מחוות גני זרים אדומים, ונראה שעל הגוף נערמים מיום ליום עוד ועוד משקולות בלתי נראים עד כי לרגע אחד היא בטח תשכח, את מרק-אבקת-פיות הזה. לכן אני אדאג להשיב אותה לצידי שוב, ואלחש לה בעדינות שהמציאות היא בתוכה, ושכדי לעוף, צריך אך ורק להפסיק לאחוז בקרקע חזק. למעשה, אין שום מרק בעולם שיכול ללמד אותך להפסיק להחזיק בקרקע חזק אלא רק את עצמך.

היא תגלגל את עיניה בכוונה של בסדר-פבל-מה-שתגיד, ואני אמשיך עם חיוך חצי ציני וחצי כואב לקוות שהיא לעולם, אבל לעולם לא תפסיק להאמין שכל מה שצריך בשביל להינתק מהקרקע אחת ולתמיד, הוא פשוט להפסיק להיאחז בה, לקפוץ קפיצה גבוה, ולא לחזור. כן, זה אומר שאת תצטרכי להיפרד מכל מה שאת מכירה, כן, יש מחיר לחלומות, אבל את תהי אישה-מעופפת ולא אדם חולם. אלא אם כן, כל מה שאת רוצה להיות זה אדם חולם, וזאת זכותך, יש מקומות יפים מאד לחולמים. כאילו, מנסה במילים שלי אליה לשכנע את עצמי שהאוויר החם על פניי מגיע מכיוון השמיים, ולא מתחתית הר געש ממעבה האדמה. אבל אני כבר באוויר, וזה מה שרציתי, לא?

וכאילו אף אדם שבעולם לא חשש שברגע שינתק מהקרקע ויתחיל להלך על העננים, לא יוכל לעולם לחזור יותר. ומה יש שם, בעננים, שכל כך חשוב לראות אם לא את הבדידות בכבודה ובעצמה לוגמת בעיניה הסקרניות את האדם המטורף שהצליח בימי חייו להוליך שולל את חוקי הכבידה כדי לפגוש אותה, זקנה ויפה כפי שנולדה, ומה לו לאדם הזה, לתת לבדידות שהיא כבר קיבלה גם כך שוב ושוב מאנשים זרים? האם מנשמות אנשים מעופפים היא מורכבת? האם בעצם לא את הבדידות האדם פוגש במעופו אלא את עצמו? ככל שאעוף גבוה יותר, כך גם פחות מספר האנשים שיוכלו להצטרף. לא כי אינם יכולים, אלא כי הוויתור לא מהווה חלק מהטירוף שבהם. הטירוף שבהם נעוץ באדמה. פעם, כמו שאת שמעת ממני פעמים רבות, ניסיתי אני לתפוס בידי אישה שרצתה לעוף, והרמתי אותה לגובה העולם. מיד צרחה נשמעה מליבה כי לא זיהתה יותר את העולם וגם לא את מי שאוחז בידה, העולם היה מלא ברוחות חזקות ואדירות והעננים סחררו את ליבה בלבן בוהק שהחשיך את עיניה. היא חשבה פעמים רבות שהיא רוצה לעוף אבל לא חשבה על הקור והרוחות, והציפורים הצווחות. אז, במקום לבקש בעדינות לשוב לקרקע, היא נעצה את שיניה בבשר הכנפיים של הזר שרק לפני רגע ביקשה ממנו לעלות לשמיים, ושניהם הוטחו באלימות לקרקע. זה שיודע לעוף וזאת שרצתה לעוף. לי, המעופף, לא נשארה ברירה אלא להלך על קרקעית העולם עד שאתחזק ואצליח להמריא מחדש. לה, הקרקע הייתה כמזרן דק ומלא בנוצות רבות, שבלם את נפילתה החזקה, והוליכה אל עבר קרקע מוצקה עוד יותר משהייתה.

אולי לעוף, אחותי הקטנה, זה לא מה שצריך להדאיג אותך. ואני מניח את ידי בעדינות על גבה המקשיבה והזקופה, קולה עוד רפה ועף קליל באוויר החדר, עוד לא נצבע יגון, יודע שהיא כבר מזמן כבר עפה גבוה, שלא באשמתה, כנראה אהבה אחזה בליבה כבר חודשים ארוכים. כמה אנחנו דומים, אני ואת, אני חושב לעצמי ולא מוציא הגה. כמה קל לנו להתאהב, כמה קל לנו לעוף גבוה לשמיים, אולי יום לא רחוק מהיום, אצליח למצוא בשביל שנינו, מרק ראוי, עם אבקת פיות, שיצליח להחזיר אותנו אל הקרקע הבטוחה, שם, רגלנו יתייצבו זה לצד זו, ושרירנו יוכלו לשוב ולהתחזק. עד אז, שמרי על עצמך. כאבי את חייך, ואל תדאגי, אני מחכה לך בשמיים.

*

העולם מחולק לשני אנשים!

שמחולקים גם הם לשניים,

וגם חלקיהם המחולקים מתחלקים זה בזו פעם אחר פעם,

עד אין סוף

בלתי אפשרי

לדעת,

גם אם סכום הספרות מתחלק בשלוש,

(אם פתאום אחד יהפוך בשגגה לאחר)

אם תישאר שארית

לא נדע לעולם

של מי.


אובך

חבטה אחת לא הספיקה לה כדי שכל החול שנאגר בין אצבעותיה, ענפים דקים וארוכים מאד שנמתחו עד למעמקי קרקעית האדמה ועלו ישירות עד לצינורות ליבה יתפרקו לחתיכות קטנות של אובך זהוב. אז היא המשיכה לחבוט שוב ושוב, חבטה בים, חבטה ברקיע, חבטה בכל כוכב שהיה בהישג ידיה החזקות, עד שמן הצבע השחור נתלשו אפורים קופסאות קופסאות, אותן אחזה בידיה ומן הקופסה הראשונה צץ ספר תפילה (רומן) שכתב בן אדם, שאת אותיותיו כבש אבק עקשן וזקן כמעט כמוה, אבק שיצר את העולם, יש שאומרים שאותו אבק הוא הקיא של האהבה עצמה. אלוהים הביטה בספר בעיניה הרכות אחרי שנים ארוכות מאד שלא נקרא, ונשבה עליו רוח חזקה ואדירה שהולידה דף בתולי. מאז העולם נהיה צהוב ודהוי, קופסת חול שממנה נוצרת האנושות והאדמה, ואילו הספרים, לבנים.

בימי אובך אפשר לראות את פניה של האלוהים נגלות בבירור באותיות הממורקות של כתבי האדם הסוגר את עצמו בתוכו. ואילו העולם לוקח את שמיכת החול מעליו ופורס אותו כצעיף על צווארה של האלה כדי להראות לאדם – מהאבק שבשמיים הגעתם, לכן הוא נאחז בספרים ובלב. הבט, אלה כל קרוביך המתים שהפכו בעינייך להד אחד דהוי, ואתה ממהר להסיר אותם מעליך כמחלה, לשפשף חזק את התאים המתים שיצטרפו להצטופף מת לצד חי. השמיים אטומים וצמיגיים, והרוח מנסה להדוף את זכרם מהנוף החום בהיר של האנשים החיים. להחזיר את הכחול הרגיל. אך מאחורי הכחול ישנו האבק ואילו מאחורי האבק ישנו עוד אבק, ומאחורי האבק הנוסף, מסתתר במעמקי ארגז החול, אבק שחור וסמיך בולע כוכבים, כי האנשים שהלכו עליהם אהבו מאד, ובמותם, האהבה הפכה אבק, וכיסתה חלקים גדולים ביקום בשחור חזק. כל החלקים החשוכים ביקום, בעצם, הם החלקים שהאהבה מיצתה את דינה איתם, הטילה את מרותה, ולכן, הפכו כל היצורים החיים לאחד עמוק, שחור וכהה. אפילו האור החזק ביותר, היהיר ביותר, שורף ממלכות ומחריב ערים לא יכול אלא לטבוע בו.

ואנחנו, צל לאותה שושלת מפוארת של אוהבים, אולי כורים במו לבנו את סופנו. אולי, בכל פעם שאני נזכר בך, האבק שיוצא מתוך מוחי מטעין את האוויר בצהוב חזק שקשה לנשום אותו, הצהוב עוטף את העולם כמו שאת עטפת אותי, צהוב נבול ובהיר כמו פניהם של מלאכים. צהוב שצובע את הגוף מבחוץ ומבפנים, ממלא את הריאות בהבל פה כתום. הליכתי אשר בטח, מזכירה בדבר מה את הליכתו של האדם שהלך לצידך כשידו שלובה בידך נעטפת אבק וזוהמה, ואנחנו מטיחים את ידנו באלפי חלקיקים חומים כאילו ששילוב ידנו הוא המעשה הראוי ביותר להיעשות על פני העולם, ודאי הליכה זו ממיתה בצעדיי החומים עוד פיסת חשיכה. אולי ביהירות אני ממהר להתאהב ולהביא על העולם עוד ועוד אבק. אני נשכב על החול ומצליח לאהוב אותך בלי שתהי נוכחת, אני רק הזיה בתוך מוחי. כמו זיקית, האבק צובע אותי בצבעיו וכל אחת שיוצאת דרך הענן מזכירה לי אותך – זו בהליכה, זו בחמלה, האבק נספג בתוכי ועובר דרך קנה הנשימה שלי עד שהצלילים כולם נרדמים. האובך מפסיק את פעולת החושים ונדמה שהקול לא מצליח לעבור יותר בענן המאובק הזה, האימה אוחזת בשקט. כשהלכת, חלקים מגופנו יחדיו ודאי טיפסו על הקירות ומהקירות קפצו קפיצה נועזת ונאחזו גם בקורות של הבניין הגבוה, ומקומה שמינית ודאי היה להם קל ביותר לטפס על גבה של הרוח הלילית ולהגיע גם לצווארם של העננים, להיצמד אליהם כמו שנצמדת אליי בלילות סוערים ומלאי מפלצות ולהאיר את החשיכה שמסרבת להתגלות לעיניי אדם. ודאי מהעננים הם קפצו הישר לחלל השחור ונאבקו באוהבים אחרים כמונו, שזכרם התעופף לחלל המאובק. ודאי שהאבק עצמו ניפץ את החלל לאלף ואחת חתיכות שזכרם כבה בתוך עצמו שחור ועייף. ודאי אם יתמזל מזלנו, ולו לשעה אחת האהבה תצליח לחמוק מעיניי ולהיספג בבני אדם ולא בקירות המקיפים אותם. לעיתים נדמה לי שהבתים קורסים לא מתשישות, לא מרעידות אדמה אלא מלב שבור שספוג בהם, לוחשים לאנשים הנמצאים בניהם, חדלו לאהוב. אז, גם האובך הכבד בשמיים יצליח לשקוע לאט על קרקע צבעונית, והעולם יחדל מלהיות צהוב, וישוב להיות שחור.

הינה הביטו, מבעד לחומת האבק ישנם בני אדם שיוצרים אותו, ומבעד לאותם בני אדם, בעומק המעמקים, שוכנת גם את. לשווא אנחנו ממלאים את כיסי המתים במטבעות יקרים ומחכים לקוצר בגלימתו השחורה שיעביר אותם בנהר הנשמות בריאים ושלמים. האבק נמצא גם בתוך המים הסוערים של הגיהינום. במקום זה, עלינו לצייד את המתים בחשיכה, אולי, אם יפסיק להאיר האדם את עצמו ואת זולתו, יישאר מספיק אור כדי שהיקום לא יקרוס לתוך תוכו, הרי גם הוא, לא יצליח לעמוד בעומס הרגשי. ייטול מעצמו את האחריות ויתאהב וכשהיקום יתאהב לא נוכל לעשות דבר פרט לרחף באבק הסמיך.

אי אפשר להאשים אותו, כל כך קל להתאהב בך. ומה יש לאהבה להפוך אחרי מותה פרט לאבק, האבק שיוצר אותי ואותך, האבק שעטף את ידנו כשאחזתי בידייך, אותו אבק שיצר את הארץ שעליה אהבנו, אותו אבק שניפץ את כל העולמות כדי להפוך אדמה למוצקה מספיק שבני אדם יאהבו מעלייה ולא יטבעו בחול. כשהאהבה מתה, נולד האדם, בצלמה.

*

במותי לא אנוח על משכבי בשלום.
למעשה את כל חיי אני מקדיש לאסוף כוחות ובדידות,
אני מתכוון להיאחז באדמה סביבי ולרעוד בעקשנות,
שוב ושוב לרעוד, כמנסה לסבן ממני את החיים
להימלט מהרחם
להדוף מעליי את הרוח
כשמלאכים יעירו את המתים ואת האהבה
יטעו לחשוב שאני עולם.