ראפ: על החזרה לשירה האורלית

39480543450_e384a29b09_o

המסע מהומרוס ועד טופאק

מהפכת הדפוס במאה ה־15, בישרה את בואן של ההוצאות לאור – בעיקר של ספרי היסטוריה ומופת תרבותיים. עלות הדפוס בראשיתו גרמה לכך שהיחידים שזכו להידפס היו טקסטים שלהם קהל רב. הטקסטים הקנוניים, ברובם דתיים, זכו להידפס במהדורות של מאות עותקים. בהמשך, עם התקדמות המהפכה והוזלת עלות הדפוס, החלו מדפיסים גם טקסטים בעלי חשיבות מינורית יותר לקהל הרחב ועם זאת בעלי חשיבות אדירה לתחומי הידע האנושיים. המדיום החדש אפשר לתרבות האורלית לצרוב את עצמה בגירסה סופית, שחור על גבי לבן. בכך הפכה התרבות האורלית מנזילה ומשתנה לחד כיוונית; לא עוד גרסאות מקבילות.

אחרי מאות שנים של חד כיווניות שכזו, הגיע האינטרנט, והדפוס שוב קיבל מעמד משני. אם בעבר יוצרים הקליטו אלבומים על תקליטים, ולאחר מכן על דיסקים – היום אין כמעט אלבום שלא יוצא קודם כל בגרסתו הדיגיטלית. מהפכה דומה מתחוללת גם בתחום הספרות: יוצרים רבים מוציאים במקביל לגרסה הכרוכה, גרסה דיגיטלית. יש אף כאלה שפוסחים בכלל על הדפוס, ובכך מוזילים עוד יותר את העלויות. כל זאת מבלי להתייחס לכך שכעת צובר תאוצה האודיו־בוק שמשנה גם את ענף העיתונות.

השירה המודפסת הקלאסית, השקולה והקנונית, נוגעת בממד האורלי השורשי בזכות החריזה והמשקל שבהם היא כתובה, ואשר בזכותם נהפכה לפופולרית ללמידה בעל־פה. זהו כלי פואטי וגם כלי עזר לַמְּסַפֵּר – שבאמצעותו התאפשרה חזרה על אפוסים ארוכים. אין כמעט ילד שלא נדרש לשנן שירה כזו.  משוררי התקופה מגיעים עם ההבנה שלמקצב ולריתמוס השירי יש מעמד הכרחי של הזרה, מעבר לערך האסתטי, שהופך את דיבור היומיום לנגיעה בממשי – היכן שהדיבור השגור אינו מצליח לגעת. לא זו בלבד, החריזה והמשקל מכוונים כחץ את הקריאה, אך יש משהו מאוד מגביל בדפוס. הקריאה והריתמוס מוטחים על הדף ומשנים את משמעותם בקלות בכל הגייה, מבטא או שינוי טבעי של השפה. יתרה מכך, שירה זו הגיעה לאיזשהו מיצוי אקוסטי שהוא עקב האכילס של הדפוס.

ראפ, שהוא אחד מביטויה המילוליים של תרבות ההיפ הופ, צמח מתוך ההבנה שלצליל ולריתמוס, כמו לשילוב בניהם, יש השפעה מכרעת על איכות השירה. הדלות, העוני וקשיי היומיום יצרו שפת תרבות שהיא הזרה לשפתו של ההגמון. מכאן שלא נועדה בהכרח להורדה לדפוס. בזכות הממד האורלי לא ניתן היה להימלט מההיפנוטיות של החריזה המשוכללת – שהלכה ותפחה לממדים מפלצתיים. תרבות אורלית זו, החזירה לקדמת הבמה את המשוררים שהשתמשו בקסמים אקוסטיים כדי לספר סיפור. המשורר כשופר של שירתו.

האם.סי* נע מתוך המדיום המודפס אל המדיום האורלי, ומשום כך – גם שכלל את החריזה, את הריתמוס ואת המורכבויות האקוסטיות הטבועות בשירה עצמה. אני מוצא שתופעה זו היא התפתחותה הישירה של השירה הקלאסית. לו פושקין או שייקספיר היו חיים בזמננו, אין ספק שהם היו אוחזים במיקרופון. הביטוי האקוסטי המפורש של המשורר בז'אנר, מאפשר נגיעה מורכבת מאין כמותה באיכות המצלולית של המילים עצמן, אותה טשטש הדפוס. דוגמה למורכבות מצלולית זו ניתן למצוא בשירו של הראפר Big Punisher, "המעניש הגדול":

החזרה למדיום האורלי מאפשרת, בין היתר, לשוב ולבחון את הטקסטים גם בממדים החברתיים שלהם. בניגוד למדיום המודפס, ראפ חי במרחב הציבורי. לערבי השירה יש משמעות מאחדת, כמעין תיאטרון אודיאלי, שמאפשר לגעת בפחדים ובנושאים מורכבים. ראפ מאפשר לגעת בבשר החי של החיים, לא רק בגלל התוכן המייסר של המציאות, אלא משום ההזרה המורכבת של המצלול. כל זאת ביחד עם ההבנה שלא מספיק לכתוב שירה, צריך גם לשמוע אותה – בין אם בקולך לעצמך, ובין אם בהקראה – העלו מחדש את קרנה של השירה החרוזה. כוחה של שירה זו הוא בגירוי החושים המנוונים מהשגרה בכמה חזיתות בו זמנית. סוד קסמה הוא אולי יותר מכל ביציקת תוכן חזותי ואודיאלי באותה העת. התוכן החברתי, הפילוסופי והספרותי, יחד עם המקצב המארגן, רק מעצימים את החוויה של שירה משוכללת זו.

והיום ישנם ניצנים למגמה מנוגדת. ה"מאמבל ראפ", "ראפ מלמול", צומח מתוך הקצנה של הממד האקוסטי. המלמול מותח את הגבול שבין המצלול לבין המשמעות הסמנטית של המילים, עד כדי הפיכת הטקסט לצלילי בלבד. אפשר לראות בכך תופעה תרפויטית, שמרפה מהצורך להפנים מסרים או לטעון שירה במשמעות. מפחידה ככל שתהיה המחשבה, יש שיאמרו שהשחרור מהמילולי דווקא מזקק את היכולת להישאר בממשי.

 

* בדומה למשורר, האם.סי הוא בעל יכולות כתיבת שירה, אך שיריו מבוצעים על ידו בקול.


המאמר פורסם לראשונה במגזין הספרות סלונט

מודעות פרסומת

זאת אמריקה

לאחר שקנדריק למאר עשה מהפכה וזכה בפרס הפוליצר, ובעוד שקנייה ווסט מאשים, במספר ראיונות וציוצים מביכים, את האפרו־אמריקאים בעבדות של עצמם – ובכך מצדד בעליונות לבנה – הוציא ביום שבת הראפר צ'ילדיש גמבינו (Childish Gambino), או בשמו דונלד גלובר, קליפ ושיר מבריק, "זאת אמריקה", שמתכתב בחדות הבחנה וברגישות עם הניואנסים הפוליטיים והחברתיים של החברה האמריקאית ועם חוקי הנשק המתירניים עד אבסורד – קח רובה ותתגונן; בפני מי, בפני מה? בפני אמריקה עצמה, כמובן, אמריקה השחורה, החשוכה, המפחידה.
 
גלובר, שבין היתר, כותב, משחק את אחת הדמויות הראשויות ומביים את סדרת הטלוויזיה הביקורתית המבריקה שלו "אטלנטה", שעליה זכה בפרס גלובוס הזהב ובפרס האמי, מתכתב גם בסינגל הזה עם המציאות הגזענית של אמריקה הלבנה. בשיר מעמיד גלובר את האבסורד של הפופוליזם התקשורתי שמאמץ, מצד אחד, את התרבות השחורה והופך אותה למוצר צריכה רדוד – ראפ, שהפך בשנת 2017 לז'אנר הפופולרי ביותר בארה"ב, נעשה יותר ויותר לבן ופונה לקהלים לבנים, ומשום כך, מתנתק משורשיו, מקצין במיינסטרים התודעתי עד כדי רדידות והתרחקות מכוונת מתודעתו הפוליטית.
 
אך, מצד שני, מבעבעת בחברה האמריקאית, מתחת לפני השטח, אותה עליונות לבנה מתנשאת שגוזלת בכוח מה שהיא רוצה, ככובשת תרבותית מיומנת, ולא מתעסקת עם חוקי הנשק, האלימות והגזענות שמבעבעים בחברה האמריקאית, פוגעים בחלקיה המוחלשים ושומרים על הסדר החברתי הישן.
 
נשמע מוכר? כמו כל שירה טובה, האוניברסליות של גמבינו מכאיבה ומצלקת.
 
גלובר הוציא, נכון להיום, שלושה אלבומים, והאלבום האחרוון – !Awaken, My Love – היה מעומד לאלבום השנה בפרסי הגראמי.
 
ב־2017 טען גלובר שיפסיק לעשות מוזיקה, אך הסינגל החדש מוכיח אחרת. אין ספק, הדרך אל הראפר הראשון שזוכה בפרס נובל מתקצרת.

אמינם נגד "אמריקה הלבנה": על התחייה

הראפר שלא יודע שובע. בגיל 45 מארשל מאת'רס השלישי או בשם הראפ שלו אמינם, מראה שהלהבה הספרותית בוערת בו כמו הבחור בן ה-24 שהוציא לעולם את האלבום הראשון שלו "אינסופי" (Infinite) לפני 21 שנה. למאת'רס אין כבר מה להוכיח, בקהילת הראפ הוא כבר מזמן נחשב לאחד מהאם.סיז (Emceein הוא תואר בתרבות ההיפ הופ. בדומה לתואר משורר, האם.סי כותב שירה, אך שיריו מבוצעים בקול, פ.מ.) הגדולים ביותר אי פעם, עד כדי כך שאפילו המילה "Stan", מתוך האלבום הנמכר ביותר שלו "האלבום של מארשל מאת'רס" מ-2001, הוכנסה למילון אוקספורד.

סטן הוא מעריץ אובססיבי, ובשיר "סטן" התייחס אמינם אל תופעת ההערצה הבלתי נתפסת שנרקמה סביבו, שהפכה את "האלבום של מארשל מאת'רס" להיות אלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם עם מכירות של מעל ל-11 מיליון עותקים, וקהילה חדשה של מעריצים – "אמריקה הלבנה", שלראשונה אימצה את התרבות השחורה. אבל נראה שדווקא אמינם הוא הסטן המקורי, כפי שגם הוא מעיד בראיונות רבים, הסטן של ההיפ-הופ. וככזה, הוא פיתח את תורת החריזה לרמת רזולוציה בלתי נתפסת של דיוק, ומזמן כבר אינו רק חורז מילה במילה אלא צליל בצליל, ועם זאת שומר על בהירות קונספטואלית-פואטית, ובקו אחיד של משמעות.

היפ-הופ צמח מתוך חברה אלימה של עוני והתנגדות לממסד דרך עשיית תרבות, כי תרבות, בניגוד לאלימות של ממש, משנה אנשים באמצעות הזדהות, אהבה ותפיסת עולם. היפ זה להיות בעל תודעה חברתית, תבונה מצפונית, והופ זה ניטור. לכן היפ-הופ זאת תודעה מנטרת, שעוברת הלאה, שרוצה לנוע ולהניע. בניגוד להיפ-הופ הישראלי שהולך יד ביד עם הממסד והפוליטיקה השלטת, היפ-הופ אמריקאי, שורשי, לעולם לא יכול לקבל את המציאות כמות שהיא כי מציאות עומדת, מציאות סטטית, תמיד תוביל לעוולות חברתיות.

אמינם: "איוונקה טראמפ בתא המטען שלי"; "טראמפ הוא נאצי"

היבחרו של טראמפ לנשיאות ארה"ב גרם לזעזוע חברתי עמוק בחברה האמריקאית. הנשיא שרוצה "לתפוס אותן בכוס" ולהעלות את קרנה של  אמריקה הלבנה מחדש, מעורר מחלוקת פנים תרבותית וחברתית שמאת'רס לא יכול להתעלם ממנה מפני שגדל על היפ-הופ כתפיסת עולם, וטראמפ, רואה בחלק גדול בציבור האמריקאי כציבור נחות. הראפר המשפיע ביותר על הקהילה הלבנה הוציא כבר לפני שנה שיר שבו התייחס לטראמפ בזלזול, כשהשיא הגיע בפריסטייל ב-BET (ערוץ המוזיקה השחורה) באוקטובר האחרון שבו כינה אותו במפורשות "סבא גזעני" וקרא למעריצים שלו, תומכי טראמפ "ללכת להזדיין" ולבחור בין האם.סי לבין הנשיא.

מאת'רס הוא לא הראפר הראשון שהתייחס לעניין טראמפ, אך מאת'רס, בניגוד לאחרים, הוא מאבני היסוד של התרבות, ולכן אמירה כזו שלו היא לא מובנת מאליה. הרעב, התשוקה וההערצה העיוורת כלפיו התפוצצו בבת אחת בסינגל הראשון שלו עם ביונסה מהאלבום "תחייה" (Revival). "התחייה" נחשף על ידי מעריצים אחרי שהמנהל שלו, פול רוזנברג, העלה תמונה לאינסטגרם כשברקע מודעה על תרופה מזויפת חדשה, כשהליתוגרפיה של המילה "תחייה" חשפה את ה-E ההפוכה שמשמת כבר שנים כסמל מסחרי עבור הראפר מדטרויט.

ללא שם

מתוך עמוד האינסטגרם של פול רוזנברג, המנהל האישי של אמינם. על הבניין מאחורה המודעה שחשפה את האלבום.

בסינגל, השיר הפותח של האלבום, מאת'רס מתייחס אל הציפייה הספרותית ממנו לעשות משהו מהפכני בכל פעם שהוא מוציא אלבום. ציפייה שהתממשה פעמים רבות בעבר, אבל גם גורמת לו לחרדות. "למה הציפייה שלכם כל כך גדולה?", שואל מאת'רס, והתשובה לשאלה הזאת נענית בסינגל השני, והשיר הרביעי באלבום, "שלא ניתן לגעת בו" שמדבר על הפריבילגיה להיוולד לבן. בשיר הזה, מאת'רס אוחז בחברת טראמפ בידיו ומנער אותה מהיסוד. השיר מורכב משלושה בתי שיר ושני ביטים (מקצבים) מתחלפים שבאים לסמן את ההפרדה הקונספטואלית בין חלקי השיר שמנסה לתת פרספקטיבה רחבה על החברה הגזענית האמריקאית.

עולם הנצח הפואטי

הבית הפותח של השיר מסופר מפרספקטיבה של איש לבן, שוטר לבן שעוצר בחור שחור בקריאה "ידיים למעלה, אל תירה" (Hands up, don't shoot) שהייתה גם סיסמת המחאה ב-2014 של הקהילה השחורה כנגד שוטר לבן שרצח בחור בן 18 על אף שהרים את הידיים ולא התנגד למעצר לאחר שוד שביצע לכאורה, אך לא היה חמוש או היווה סכנה. השיר נפתח בהצגת הפריבילגיה של איש לבן לחמוק מעונש, כל עונש, אף הנורא ביותר כמו רצח.

Outrage In Missouri Town After Police Shooting Of 18-Yr-Old Man

מתוך הפגנות המחאה בארה"ב

מאת'רס, כאמור, הוא לא הראשון שנוגע בנושא, כבר ב-2015 האלבום המופתי של קנדריק למאר "לסרסר פרפר" מתייחס בדיוק לנושאים האלה, אבל קנדריק פונה לאוכלוסייה שבעיקרה מרוכבת ממאזינים שחורים ואילו מאת'רס מדבר אל קהילה לבנה מובהקת. הבית השני כבר מתייחס אל התרבות השחורה כזרה, כאחרת, כבלתי מובנת או נחותה. מילותיו של מאת'רס המובאים באירוניה בהכרח לא יכולים שלא לגרום לחוסר נעימות למאזין הלבן, שכן אלה טקסטים שפעמים רבות בעבר ובהווה נאמרים ברצינות ובנימה פטרונית פסדו-מדעית על ידי גורמים קיצוניים לבנים. בבית השלישי מאת'רס כבר מדבר על אותם הנושאים בדיוק אך מפרספקטיבה של בחור שחור. את כל זה עושה מאת'רס במורכבות פואטית אדירה. אם בשיר הפותח את האלבום הוא "הולך על המים רק כשהם קופאים", אז בשיר הרביעי קל להבין למה הציפייה ממנו היא כל כך גדולה.

מאת'רס לא רק מהדק את הקונספט של השיר על ידי החלפת ביטים, אלא גם שומר על קו עלילתי ברור המלא בחריזות מורכבות שמאפיינות מאז ומתמיד את שירתו. השורות המוצגות להלן, הן השורות הפותחות את הבית השלישי. יכולתי להציג כל ארבע שורות אחרות ולמצוא בהן את אותה מורכבות פואטית. אפשר למצוא אצלו קו מצלולי מובהק המפריד את חלקי המשפט, ומאחד אותם בה-בעת במין קסם אקרובטי מילולי. בדומה לשירה הקלאסית השקולה, מאת'רס שומע את מצלול המילים ומנגן אותן בקולו בו בזמן שהוא שומר על קונספט עלילתי. בכך, הוא הופך את שירתו הרלוונטית לזמננו, לבעלת איכויות ספרותיות השייכות אל עולם הנצח הפואטי.

דוגמה לחריזה מורכבת של אמינם

מתוך השיר "Untouchable" (הצבעים מסמלים את סוגי החריזה השונים, פ.מ.)

מכתבים שאמינם כותב לעצמו

בשלב הזה בקריירה שלו, אף אחד לא מופתע שהראפר שרצח את האקסית שלו, קים, בשיר שגם נושא את שמה, שהופיע באלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם, שם את איוונקה טראמפ בתא המטען של האוטו, או קורא לטראמפ אדולף היטלר. לא פחות. מה שכן מפתיע, זה לשמוע אם.סי בשלב השלישי בקריירה שלו. זה הדור הראשון של האם.סיז הגדולים באמת, ששורד להגיע לפתח הגיל השלישי, מה שלא היה מובן מאליו גם למאת'רס שכמעט מת מכמות יתר של כדורי שינה.

מאת'רס הוא כנראה הראפר הרטרוספקטיבי ביותר. וככזה, הוא גם הצליח לחבר באמצעות כישרון יוצא דופן ותשוקה, את סיפור חייו לעלילה קולנועית של ממש. והנה, אם ב"אלבום של מארשל מאת'רס 2" הוא התנצל בפניי אמו, כעת הוא מתנצל בפניי קים, "הייתי עושה הרבה דברים אחרת", הוא חורז.

כן. האלבום מלא בכוכבי פופ וזה מורגש בסגנון העיבוד המוזיקלי ועל כך הוא חטף ביקורות צולבות ברחבי הרשת. באלבום תמצאו את אד שירן, פינק, אלישה קיז וביונסה וגם שיתוף פעולה עם ראפר חצי אלמוני "פרשר" ששר רק את הפזמון. לכך יש כמה פרשנויות לטעמי, האחת, מאת'רס כבר הגיע לגיל שהוא יכול לעשות אלבום לעצמו כפי שלא עשה בעבר. ועם נושאים קשים וחשובים כמו גזענות לא מגיעים לרדיו בלי רוטב פופ.

הפרשנות השנייה, והעדיפה לטעמי, היא שמאת'רס לא מנתק את האלבום הזה משאר יצירתו. ובתוך הסבך הגדול הזה שנקרא "אמינם", "התחייה" היא רכיב נוסף לפסיפס, שאם נזכה להאזין לו בסבלנות – נשמע אדם שבור ופגוע, שכל מה שהוא רוצה בסך הכל, זה שיאהבו אותו ללא תנאים מוקדמים.

כן, יש ראפרים טובים ממנו כדי לגעת בנושאים פוליטיים. כן, יש ראפרים שנשמעים טוב יותר כשהם עושים פופ. כן, האלבום הזה נוגע גם בנורא-ואיום אם מנתקים אותו מפסיפס יצירתו. אבל לאף אחד אין את המילה "סטן" או השפעה על קהל אינסופי כמו לבחור הלבן מדטרויט, בטח כשרוצים להגיע לרדיו עם שירים שעוסקים בתודעה חברתית, על אף כל מגרעותיו. והכי חשוב, מאת'רס הוא, לטוב ולרע, היפ-הופ. וככזה הוא עוסק בכל הנושאים לעיל בשינויי הגשה ובחריזה מורכבת להפליא על סימפולים מגוונים בהפקות מינימליסטיות ששמות את השירה במרכז. אני בטוח שיהיה מועיל להעלות על כתב דיון מעמיק על המורכבות הפואטית של מאת'רס, מה שיעמיד את שירתו לצד גדולי המשוררים באשר הם אם יצליח לסבול זאת הקורא.

מאת'רס מבקש: הביטו בי. וכשתביטו תראו שאם תנתקו את האלבום הזה ממכלול עבודתו תשמעו סיפור לא קוהרנטי, מבולגן וכאוטי. אבל  מאחורי הכאוס המילולי הענק נמצא אדם שנוגע ברגעים טהורים של ממשיות, והיא חובטת, ומכוערת ויפה כל כך. "התחייה" היא ירידה אל הבטן הרכה ומלאת הסתירות של בן האנוש, הצטיידו בהתאם.

 

 

עלייתה של הספרות הבינונית

בזמן האחרון עלתה לגדולתה תהילתה של הספרות הבינונית. גדולה שנמדדת במכירות ספרים בעזרת תמיכת המונים ופחות דרך דלתות ביורוקרטיה מקצועית של אנשי מילים כאלה ואחרים. 'ספרות הקהל' או ספרות ה'ככה-ככה', או הספרות ה'אל פלצנית', הספרות הקלישיאתית, שיוצאת כנגד טעמה 'הממוסד' של האקדמיה, במסווה של ספרות עממית. לדעתי יש לדון בנסיבות האפשריות שהביאו לכך.

  1. ישנן אופציות –  אנשים הפסיקו לקרוא ספרים. אז אין להם כלל במאגרי המידע המנטליים למה להשוות את הטקסטים המודרניים שלא באשמתם, או שכן באשמתם, שהם נתקלים בהם בעל כורחם, במדיות חברתיות כמו הפייסבוק למשל. לכן, אם פעם, ספרים, והמילה הכתובה היוו האופציה היחידה לקבל מידע כלשהו על העולם, על עצמך, על רגשות וכו' היום הדרכים לקבל את המידע עוברות באמצעות מדיות רבות ומגוונות, ואולי אפילו חוסכות באנרגיה מנטלית ו'חסכוניות' יותר. לקרוא זה קשה. לשבת מול טקסט גדוש, זה כמו להיכנס למעבה היער, ולרצות לראות את החורשה הפתוחה, את רקיע העולם, את הכחול הניצחי והאינסופי כשיש מולך מסך של גזעים, זה בלתי אפשרי. יש לעבור מסע, היטלטלות, עד ששדה הראיה יפתח מחדש. זה מאיים. שלא כמו במדיות ויזואליות שמגרות ומקלות על כלל החושים והחוויה האנושית את החושים הללו. בספרות עליך לתת את עצמך למילים. ולחשוב. אין איש שחושב בשבילך. גם לא הסופר או המשורר עצמו, אלא רק פרשנותך את אותן המילים הוא-הוא שמקיימת אותן.
  2. תהילת עולם – היכולת לפרסם מילים, כל סוג של מילים, במדיה החשופה לקהל רחב מאד, גרמה לכך שיש זילות בחיבור 'המטהר' של תחביר יומיומי שהופך להיות תחביר בעל רובדי משמעות מרובים. בפשטות, מילים שנבחרות בקפידה לעומת מילים שנבחרות כי כך הן עלו לראשונה לראש, במקרה. הופעת הדפוס במאה החמש עשרה לא רק גרמה לכך שטקסטים שהם לא רק בעלי חשיבות מדעית ודתית יודפסו, אלא נוצר פתח רחב לטקסטים ספרותיים ותרבותיים. אלה היו טקסטים שהם למטרת הטקסט בלבד (אם לוקחים את זה כהשוואה לטקסט מדעי גרידא). כך האינטרנט יצר מרחב, שבו לראשונה כל טקסט באשר הוא, פונה לקהל כלשהו. מופנה לקוראים. נוצרה מדיה חדשה ל'מילה הכתובה', הנגישות של כל טקסט באשר הוא טקסט הפך נגיש, בצורה כזאת או אחרת. אפשר גם לראות בתהילתו של המשורר, והשירה עצמה דוגמה להתנוונות המעמד התרבותי של הטקסט הכתוב. אם למשל נשווה את מעמדם של משוררי ספרד שראו באומנות השירה מלאכת מחשבת בעלת כללים פואטיים ברורים, מקצוע של ממש, שהיווה תחום ידע, משוררים איישו תפקיד חשוב בחצר המלוכה. לעומת תפיסה זו עומדת תפיסת המשורר והסופר המודרני, שעיסוקו נראה לציבור הרחב כמו עוד תחביב גחמני של אנשים שיכולים באמצעות עצמם לגעת בעצמם בלבד. ואין למשורר או לסופר, בטח אם אינו פריבילגי, מבוסס כלכלית ומקושר, יכולת לחיות מספרות בלבד. זה אינו מקצוע של מילים עוד. מעמד המילה עצמה נתערער שוב ושוב באמצעות המדיום החברתי; זילות המילה וזלזול במילה ממש.
  3. מציאות חדשה – כמיהת הקהל למשהו קליל, מהיר, ריאליסטי, שהוא כלל לא ריאלסטי (האם במקום כזה, משוררת כמו לאה גולדברג, היתה יכולה בכלל לזכות להכרה רחבה? האם היה מקום בלבם של האנשים להכיל סיפור יחידי וקטן ואחד לאורך זמן פואטי ממושך? או שנפשותיהם המתרוצצות של האנשים היו חולפות מעליה בלי להבחין בעומקה וחשיבותה הפואטית לספרות העברית). מין ניסיון נואש ושובה לב לקבל אמת אחת יחידה וברורה של רובדי הנפש שאין להם סוף, או תחתית או מסקנה סופית, ואין רק רובד אחד או אמת אחת ויחידה המתארת אותם. ועם זאת, רצון להתבונן בנפשם של אנשים אחרים, לרדד אותן, לדון בהן. ישנה אי הלימה או אף סתירה בעומק הרבדים הנפשיים לעומת הרידוד של המדיה. גילוי הרבדים הנפשיים האמיתיים שיש לאדם לעומת הרידוד של המדיה. ולכן קיימת התנערות מן הקושי של 'קילוף הבצל', המילה הלא ברורה, התחביר המיוחד, החריג, אהבת האומנות באשר היא אומנות. למשל, הרגל פשוט כמו פתיחת המילון, גם הוא למרות שהוא נגיש בצורתו המודרנית גם ברשת עצמה, מצטייר כמועקה לאדם הקורא. על אף 'הגילוי' שמוביל לידע וטיהור כלשהו, ישנה העדפה לתחביר יומיומי, פשוט, עם כמה שפחות רובדי משמעות, ורמיזות. הרבדים הפנימיים של נפש אדם, כמו אלה הבאים לידי ביטוי בספרות, הם מורכבים, ולעיתים (לעיתים רבות) הרבדים סותרים ומתנגשים זה בזה ויוצרים רעידת אדמה בלתי הפיכה בנשמת האדם. וזה מאיים.

 

לכן גם אם אמונה שיקרית זאת (לפיה, הטקסטים המתפרסמים במדיה החברתית וזוכים לפופולאריות הם אכן ספרות) רווחת בתפיסות המנטליות הקולקטיביות המודרנית, עליי להאמין, בעצם אני מוכרח להאמין בכל ליבי, שלא אבד הכלח על המילה הכתובה. אלה, למעשה, רק הפנים החשופות של הנפש האנושית הצעירה, שקיבלה הזדמנות לצעוק את צעקתה הילדותית שהמדיה הפופולרית, שהיתה תמיד, פופולרית, נותנת לה בפעם הראשונה אחרי שהממסד כפה את טעמו האישי בספרות. וגם אם בגחמנות היא צועקת, אינני מאמין שאיננו מסוגלים יותר לקרוא, או לצרוך ספרות כספרות או לאהוב אותה. היא איתנו הרי מאז קם האדם על רגליו וקרא בצרידות לקרני השמש 'אהבות קטנות וצהובות' ואחר קרא להן 'בוגדות ושקרניות' ושלישי קרא להן 'אימי המנוחה'. ולאהוב אנחנו מוכרחים. ואני, חוטא שוב ושוב ואמשיך לחטוא, ברצינות באמונה שלמה ותהומית, במחשבה שהספרות חשובה מדי לנפש האדם מכדי להעדר זמן רב מידי מלבבות האנשים, ושהיא, כמו הרוח, תישאר כאן, גם אם ישנה רגרסיה כלשהי. בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תלטף את הפנים החלקות, ותקמט אותן מעט יותר כל פעם. הרוח תשאיר את עקבותיה הברורים על פני האנשים. ובתוך העקבות אפשר, וראוי יהיה לצקת ממאגר המים הטוב ביותר. באמצעות ידיו הקטנות והצבעוניות של משורר כותב זה או אחר. שיודע ומכיר בחשיבותן של מילים. עד שכל המילים הנכונות והנכונות יותר יאמרו.

האם מציאות מודרנית זאת מאפשרת בכלל מרחב לספרות מורכבת? שכלתנית? פואטית? או שמציאות זו נידונה לכלות כל איש מילים, במצוקה רגשית אדירה, שיעז להעלות על בדל שפתיו, ובמחשבותיו, את המורכבות הבלתי נתפסת שבקיום, ובספרות.


 

כשלימדתי את אחותי איך לעוף

בכל פעם שהחורף מתפרץ אל תוך הלב של אמא ומבשיל מתוך האדמה מרקים כתומים, אני נזכר, איך לפני מספר שנים, נשארתי עם אחותי הקטנה שקיבתה עשויה זהב טהור, וכמעט שום דבר זר אינו נכנס לתוכו, פרט כמובן לתפריט בלתי מתחלף של אורז, תפוחי אדמה וטונה מקופסאות שימורים רבות, דומות לעצמן עד שיממון – מביטה לעבר סיר מרק כתום שדומה היה בנפשה של בת החמש כנראה למיץ ביצות ובוץ מלא בפטריות ובתנינים. ריחו שהתפשט בחלל המטבח חדר לאפה כריח עובש ספוג במים שהוזלפו הישר ממרום עצים ירוקים וטריים כמו צבע שהתערבב ביחד עם ענני גשם שחלפו באזור במקרה לפני כמה שעות וזכרן דהה לבן ועמום בכחול הרחוק. היא סירבה לאכול את מיץ הביצות הזה, בכל תוקף. אני שנשארתי להשגיח עליה הבטתי בה, עומדת עקשנית וצעירה, שמעתי את סירובה החד משמעי, ואז אמרתי ברכות שהמרק הכתום הזה, לא סתם מקבל את צבעו הזהוב כפרווה של אריה מסורק בכתמי שמש טבע, אלא הוא נולד מהטבע, ולמעשה, אדרבה, רק אל תגלי לאף-אחד-בעולם-כולו, צבעו כתום בגלל ששמתי בו אבקת פיות. אם תאכלי לפחות צלחת מרק אחת, יש סיכוי כזה, עם כי לא גדול במיוחד, אבל הוא ישנו, שבלילה, כשתרפי את הגוף, ותתחילי להירדם, בלי לשים לב, תוכלי אפילו לעוף. אחותי, שנשבתה בקסם, מיד אכלה את כל צלחת המרק ואפילו ביקשה ממני עוד. אני הייתי צריך להזדרז לרסן את נפשה ההרפתקנית, שיותר מידי ממרק-אבקת-פיות הזה לא טוב בכלל לבטן, ופיות, כמו כל דבר, צריך לאכול במידה. אני לא בטוח כמה לילות עברו עליה עם שברון לב על כך שהגוף לא ניתק מאחיזת כוח המשיכה. אבל אני זוכר את המבט מלא התקווה שלה, כשאמרתי לה, לא משנה מה יקרה, לעולם אל תפסיקי להאמין שאת יכולה לעוף. היא אוחזת בכף שגדולה ממד ידיה הדהויות עם עיני אגוז לוז בוהקות ואני מוסיף, את מבטיחה לי?

היא הבטיחה. מדי פעם אני עוד שואל אותה בחשש, אם היא זוכרת להמשיך להאמין שהיא עוד יכולה לעוף? היא כבר לא מתפתה לחלום את אותם החלומות, והמרקים הכתומים כבר מזמן לא חודרים לתוך גופה הקטן והמצומק. אבל כשהיא לא מסתכלת, אני רואה שהיא אוחזת בספרים חזק יותר משהיא אוחזת בידי אנשים, ולא מרפה, כאילו, שפוחדת שעוד רק-רגע-אחד משהו יגיע מתחתיה ויאסוף אותה גבוה לאוויר, ומשם הדרך להביט למטה ולראות שאת מרחפת מעל העולם כולו קצרה כל כך עד אימה, עד שאין ברירה, אלא לבטוח שאת עוד יכולה לשוב לקרקע. אז היא מעלה את עיניה מעל הדפים הנצבעים במוחה בעדינות ושואלת אותי, "מה?" ואני עונה, "כלום" ומחייך חיוך נבוך, כי אני מזהה את עצמי בתוכה וממשיך להגות במהירות עוד מספר הברות, "רק בדקתי שאת בסדר." מתעקש לוודא שהיא יודעת שגם אם הגוף מסרב לעלות גבוה לשמיים, ומשקלו נהיה כבד ועמוס יותר מיום ליום, עמוס במחשבות, עמוס רגשות, עמוס בחשבונות ובטפסים ובצעקות שהשאירו בגרון מחוות גני זרים אדומים, ונראה שעל הגוף נערמים מיום ליום עוד ועוד משקולות בלתי נראים עד כי לרגע אחד היא בטח תשכח, את מרק-אבקת-פיות הזה. לכן אני אדאג להשיב אותה לצידי שוב, ואלחש לה בעדינות שהמציאות היא בתוכה, ושכדי לעוף, צריך אך ורק להפסיק לאחוז בקרקע חזק. למעשה, אין שום מרק בעולם שיכול ללמד אותך להפסיק להחזיק בקרקע חזק אלא רק את עצמך.

היא תגלגל את עיניה בכוונה של בסדר-פבל-מה-שתגיד, ואני אמשיך עם חיוך חצי ציני וחצי כואב לקוות שהיא לעולם, אבל לעולם לא תפסיק להאמין שכל מה שצריך בשביל להינתק מהקרקע אחת ולתמיד, הוא פשוט להפסיק להיאחז בה, לקפוץ קפיצה גבוה, ולא לחזור. כן, זה אומר שאת תצטרכי להיפרד מכל מה שאת מכירה, כן, יש מחיר לחלומות, אבל את תהי אישה-מעופפת ולא אדם חולם. אלא אם כן, כל מה שאת רוצה להיות זה אדם חולם, וזאת זכותך, יש מקומות יפים מאד לחולמים. כאילו, מנסה במילים שלי אליה לשכנע את עצמי שהאוויר החם על פניי מגיע מכיוון השמיים, ולא מתחתית הר געש ממעבה האדמה. אבל אני כבר באוויר, וזה מה שרציתי, לא?

וכאילו אף אדם שבעולם לא חשש שברגע שינתק מהקרקע ויתחיל להלך על העננים, לא יוכל לעולם לחזור יותר. ומה יש שם, בעננים, שכל כך חשוב לראות אם לא את הבדידות בכבודה ובעצמה לוגמת בעיניה הסקרניות את האדם המטורף שהצליח בימי חייו להוליך שולל את חוקי הכבידה כדי לפגוש אותה, זקנה ויפה כפי שנולדה, ומה לו לאדם הזה, לתת לבדידות שהיא כבר קיבלה גם כך שוב ושוב מאנשים זרים? האם מנשמות אנשים מעופפים היא מורכבת? האם בעצם לא את הבדידות האדם פוגש במעופו אלא את עצמו? ככל שאעוף גבוה יותר, כך גם פחות מספר האנשים שיוכלו להצטרף. לא כי אינם יכולים, אלא כי הוויתור לא מהווה חלק מהטירוף שבהם. הטירוף שבהם נעוץ באדמה. פעם, כמו שאת שמעת ממני פעמים רבות, ניסיתי אני לתפוס בידי אישה שרצתה לעוף, והרמתי אותה לגובה העולם. מיד צרחה נשמעה מליבה כי לא זיהתה יותר את העולם וגם לא את מי שאוחז בידה, העולם היה מלא ברוחות חזקות ואדירות והעננים סחררו את ליבה בלבן בוהק שהחשיך את עיניה. היא חשבה פעמים רבות שהיא רוצה לעוף אבל לא חשבה על הקור והרוחות, והציפורים הצווחות. אז, במקום לבקש בעדינות לשוב לקרקע, היא נעצה את שיניה בבשר הכנפיים של הזר שרק לפני רגע ביקשה ממנו לעלות לשמיים, ושניהם הוטחו באלימות לקרקע. זה שיודע לעוף וזאת שרצתה לעוף. לי, המעופף, לא נשארה ברירה אלא להלך על קרקעית העולם עד שאתחזק ואצליח להמריא מחדש. לה, הקרקע הייתה כמזרן דק ומלא בנוצות רבות, שבלם את נפילתה החזקה, והוליכה אל עבר קרקע מוצקה עוד יותר משהייתה.

אולי לעוף, אחותי הקטנה, זה לא מה שצריך להדאיג אותך. ואני מניח את ידי בעדינות על גבה המקשיבה והזקופה, קולה עוד רפה ועף קליל באוויר החדר, עוד לא נצבע יגון, יודע שהיא כבר מזמן כבר עפה גבוה, שלא באשמתה, כנראה אהבה אחזה בליבה כבר חודשים ארוכים. כמה אנחנו דומים, אני ואת, אני חושב לעצמי ולא מוציא הגה. כמה קל לנו להתאהב, כמה קל לנו לעוף גבוה לשמיים, אולי יום לא רחוק מהיום, אצליח למצוא בשביל שנינו, מרק ראוי, עם אבקת פיות, שיצליח להחזיר אותנו אל הקרקע הבטוחה, שם, רגלנו יתייצבו זה לצד זו, ושרירנו יוכלו לשוב ולהתחזק. עד אז, שמרי על עצמך. כאבי את חייך, ואל תדאגי, אני מחכה לך בשמיים.

*

העולם מחולק לשני אנשים!

שמחולקים גם הם לשניים,

וגם חלקיהם המחולקים מתחלקים זה בזו פעם אחר פעם,

עד אין סוף

בלתי אפשרי

לדעת,

גם אם סכום הספרות מתחלק בשלוש,

(אם פתאום אחד יהפוך בשגגה לאחר)

אם תישאר שארית

לא נדע לעולם

של מי.


אובך

חבטה אחת לא הספיקה לה כדי שכל החול שנאגר בין אצבעותיה, ענפים דקים וארוכים מאד שנמתחו עד למעמקי קרקעית האדמה ועלו ישירות עד לצינורות ליבה יתפרקו לחתיכות קטנות של אובך זהוב. אז היא המשיכה לחבוט שוב ושוב, חבטה בים, חבטה ברקיע, חבטה בכל כוכב שהיה בהישג ידיה החזקות, עד שמן הצבע השחור נתלשו אפורים קופסאות קופסאות, אותן אחזה בידיה ומן הקופסה הראשונה צץ ספר תפילה (רומן) שכתב בן אדם, שאת אותיותיו כבש אבק עקשן וזקן כמעט כמוה, אבק שיצר את העולם, יש שאומרים שאותו אבק הוא הקיא של האהבה עצמה. אלוהים הביטה בספר בעיניה הרכות אחרי שנים ארוכות מאד שלא נקרא, ונשבה עליו רוח חזקה ואדירה שהולידה דף בתולי. מאז העולם נהיה צהוב ודהוי, קופסת חול שממנה נוצרת האנושות והאדמה, ואילו הספרים, לבנים.

בימי אובך אפשר לראות את פניה של האלוהים נגלות בבירור באותיות הממורקות של כתבי האדם הסוגר את עצמו בתוכו. ואילו העולם לוקח את שמיכת החול מעליו ופורס אותו כצעיף על צווארה של האלה כדי להראות לאדם – מהאבק שבשמיים הגעתם, לכן הוא נאחז בספרים ובלב. הבט, אלה כל קרוביך המתים שהפכו בעינייך להד אחד דהוי, ואתה ממהר להסיר אותם מעליך כמחלה, לשפשף חזק את התאים המתים שיצטרפו להצטופף מת לצד חי. השמיים אטומים וצמיגיים, והרוח מנסה להדוף את זכרם מהנוף החום בהיר של האנשים החיים. להחזיר את הכחול הרגיל. אך מאחורי הכחול ישנו האבק ואילו מאחורי האבק ישנו עוד אבק, ומאחורי האבק הנוסף, מסתתר במעמקי ארגז החול, אבק שחור וסמיך בולע כוכבים, כי האנשים שהלכו עליהם אהבו מאד, ובמותם, האהבה הפכה אבק, וכיסתה חלקים גדולים ביקום בשחור חזק. כל החלקים החשוכים ביקום, בעצם, הם החלקים שהאהבה מיצתה את דינה איתם, הטילה את מרותה, ולכן, הפכו כל היצורים החיים לאחד עמוק, שחור וכהה. אפילו האור החזק ביותר, היהיר ביותר, שורף ממלכות ומחריב ערים לא יכול אלא לטבוע בו.

ואנחנו, צל לאותה שושלת מפוארת של אוהבים, אולי כורים במו לבנו את סופנו. אולי, בכל פעם שאני נזכר בך, האבק שיוצא מתוך מוחי מטעין את האוויר בצהוב חזק שקשה לנשום אותו, הצהוב עוטף את העולם כמו שאת עטפת אותי, צהוב נבול ובהיר כמו פניהם של מלאכים. צהוב שצובע את הגוף מבחוץ ומבפנים, ממלא את הריאות בהבל פה כתום. הליכתי אשר בטח, מזכירה בדבר מה את הליכתו של האדם שהלך לצידך כשידו שלובה בידך נעטפת אבק וזוהמה, ואנחנו מטיחים את ידנו באלפי חלקיקים חומים כאילו ששילוב ידנו הוא המעשה הראוי ביותר להיעשות על פני העולם, ודאי הליכה זו ממיתה בצעדיי החומים עוד פיסת חשיכה. אולי ביהירות אני ממהר להתאהב ולהביא על העולם עוד ועוד אבק. אני נשכב על החול ומצליח לאהוב אותך בלי שתהי נוכחת, אני רק הזיה בתוך מוחי. כמו זיקית, האבק צובע אותי בצבעיו וכל אחת שיוצאת דרך הענן מזכירה לי אותך – זו בהליכה, זו בחמלה, האבק נספג בתוכי ועובר דרך קנה הנשימה שלי עד שהצלילים כולם נרדמים. האובך מפסיק את פעולת החושים ונדמה שהקול לא מצליח לעבור יותר בענן המאובק הזה, האימה אוחזת בשקט. כשהלכת, חלקים מגופנו יחדיו ודאי טיפסו על הקירות ומהקירות קפצו קפיצה נועזת ונאחזו גם בקורות של הבניין הגבוה, ומקומה שמינית ודאי היה להם קל ביותר לטפס על גבה של הרוח הלילית ולהגיע גם לצווארם של העננים, להיצמד אליהם כמו שנצמדת אליי בלילות סוערים ומלאי מפלצות ולהאיר את החשיכה שמסרבת להתגלות לעיניי אדם. ודאי מהעננים הם קפצו הישר לחלל השחור ונאבקו באוהבים אחרים כמונו, שזכרם התעופף לחלל המאובק. ודאי שהאבק עצמו ניפץ את החלל לאלף ואחת חתיכות שזכרם כבה בתוך עצמו שחור ועייף. ודאי אם יתמזל מזלנו, ולו לשעה אחת האהבה תצליח לחמוק מעיניי ולהיספג בבני אדם ולא בקירות המקיפים אותם. לעיתים נדמה לי שהבתים קורסים לא מתשישות, לא מרעידות אדמה אלא מלב שבור שספוג בהם, לוחשים לאנשים הנמצאים בניהם, חדלו לאהוב. אז, גם האובך הכבד בשמיים יצליח לשקוע לאט על קרקע צבעונית, והעולם יחדל מלהיות צהוב, וישוב להיות שחור.

הינה הביטו, מבעד לחומת האבק ישנם בני אדם שיוצרים אותו, ומבעד לאותם בני אדם, בעומק המעמקים, שוכנת גם את. לשווא אנחנו ממלאים את כיסי המתים במטבעות יקרים ומחכים לקוצר בגלימתו השחורה שיעביר אותם בנהר הנשמות בריאים ושלמים. האבק נמצא גם בתוך המים הסוערים של הגיהינום. במקום זה, עלינו לצייד את המתים בחשיכה, אולי, אם יפסיק להאיר האדם את עצמו ואת זולתו, יישאר מספיק אור כדי שהיקום לא יקרוס לתוך תוכו, הרי גם הוא, לא יצליח לעמוד בעומס הרגשי. ייטול מעצמו את האחריות ויתאהב וכשהיקום יתאהב לא נוכל לעשות דבר פרט לרחף באבק הסמיך.

אי אפשר להאשים אותו, כל כך קל להתאהב בך. ומה יש לאהבה להפוך אחרי מותה פרט לאבק, האבק שיוצר אותי ואותך, האבק שעטף את ידנו כשאחזתי בידייך, אותו אבק שיצר את הארץ שעליה אהבנו, אותו אבק שניפץ את כל העולמות כדי להפוך אדמה למוצקה מספיק שבני אדם יאהבו מעלייה ולא יטבעו בחול. כשהאהבה מתה, נולד האדם, בצלמה.

*

במותי לא אנוח על משכבי בשלום.
למעשה את כל חיי אני מקדיש לאסוף כוחות ובדידות,
אני מתכוון להיאחז באדמה סביבי ולרעוד בעקשנות,
שוב ושוב לרעוד, כמנסה לסבן ממני את החיים
להימלט מהרחם
להדוף מעליי את הרוח
כשמלאכים יעירו את המתים ואת האהבה
יטעו לחשוב שאני עולם.


קומדיה רומנטית

בפינת השולחן בחדרי יושבת לה בחוסר נוחות מוחלט מנורה משעממת אפורה ארוכת צוואר כאילו מנסה היא ללחך עשב מהצבע הירקרק בקומה השנייה במיטת הקומתיים כבר שנים רבות. מיטה שלא משמשת גוף אדם כבר שנים ארוכות, אלא מחסן של נעליים ובגדים שלא נוח להן בארון. אני מדליק אותה בחוסר אכפתיות, בהרגל, כמו ארבעת כוסות המים שאני שותה בין השעה שלוש לחמש בכל יום, אם חלילה אפספס אחת מהן ארגיש את האבק נאגר בדפנות הגרון, כאילו גופי עשוי מדבריות גדולות שמחכות לרגע שיצליחו להעפיל על הגוף הערמומי שהצליח לחשב בדיוק מרבי את הדרוש לו כדי להמשיך ולשרוד למרות החום, האובך שבכל העולם כולו מחכה לי יום-יום באותן הצלליות של אחר הצהריים, מסרב להיכנע, מסרב להיעלם. יש לי גם מנורת תיקרה חזקה ולבנה, אבל לה אני לא קורא כמעט אף פעם. אחרים קוראים לה, אני הזנחתי אותה לחלוטין. היא חזקה לי ורעשנית כמו אוטובוס שממהר להפיל נוסעים ביום ראשון בבוקר, בוערת ואוחזת חזק בכל פינה חשוכה כאילו נמתחת משינה ארוכה ארוכה ולא יודעת מתי תחזור להימתח מחדש. בימים האחרונים בנוסף לחדר גם הבית כולו חשוך ובודד. כמו הלב שלי חשוך. חשיכה כהה וארוכה בתוך גוף חשוך בעצמו. חושך שרואים דרכו חושך בהיר יותר.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי נאבק עם קומדיות רומנטיות ערמומיות בצורתן הקיטשית ששוות לי את הלב בקלות מכעיסה, כאילו כל מה שצריך בשביל לגרום לי להתאהב הוא עצם קיום האהבה עצמה, מספיקה לי נדיבות פשוטה של אישה זרה כדי לגרום לי לטבוע בתוך הדמעות של עצמי. כל מה שנדרש מהגיבורים לא גיבורים הללו הוא להביט אחד בעיניי השנייה להבטיח את אותן הבטחות נצחיות שאודיסאוס כבר הבטיח לפנלופה לפני אלפי שנים שלא יתקיימו לעולם ותו לא. לא מאבקים גדולים, לא חיילים עוצמתיים שהופכים קרביים לפרחים אלא פשוט מבט אחד עמוק ואני לכוד בתוך הלולאה. אבל למה? אני, שממרק את נשמתי יום אחרי יום ומנסה לנסח את העולם בתחביר צבעוני ודהוי, ליצור מציאות כנה ואחרת, מוצא את עצמי ניבט מעיניים זרות וחשיכה. ניבט ותכף ומיד זה כבר לא מספיק, תכף ומיד יש למלא את השקט במילים או במעשים על אמת, לעולם הרגע הזה לא יישאר טהור ויש לנפץ את החלום מיד, אסור ולו לרגע אחד לשקוע בפנטזיה כי היא ממכרת יותר מהגילוי הנוראי וההכרחי אבל אני מודע לגילוי ולפער ואני משתוקק אליו כאילו מדובר במהות חיי. ואילו אנשים לא באמת רוצים להכיר אנשים כי להכיר זה קשה. אז הם שואלים את עצמם "איפה הם האנשים ההם?" במקום זה הם רוצים לאמץ כלב, כזה שיאהב אותך ויהי מה. הם באים עם אוסף של דרישות והבחנות פסיכולוגיות שקריות כמו: שיהיה אופטימי במידה, כאילו מדובר בנוזל ואהבה היא הנפיחות המעיקה בבטן אם חלילה במידה הופך ליותר מידי הם לא יצליחו לעמוד בזה כאילו שעל כתפיהם זה נערם לבנה על לבנה. או "חשוב שיאהב חיות", אבל למה זה "חשוב שיאהב חיות" אולי חשוב אפילו הרבה יותר שיאהב בני אדם? אולי אדם שאוהב בני אדם, בעצם, בלית ברירה אוהב גם חיות ורק הבלבול וההפרדה היהירה מקשה עליו לקבוע האם הוא ראוי באמת להיקרא "אוהב חיות", או, אולי האהוב עליי ביותר "שיהיה לו חיוך יפה" כיצד עליי לדעת האם החיוך שלי עומד במדד האסתטיקה של בני אדם זרים? וגם אם החיוך שלי מזוויע, נגיד, בנורא שבחיוכים שאיי פעם חויכו על פלנטה זו או על כל פלנטה אחרת אבל הלב שלי מחייך המון, ובאיזה צורה שלא אבחר, כל הזמן, האם ז א ת בעצם השאלה החשובה יותר? אולי הגיע הזמן שנפסיק להעביר בני אדם בגלאי תכונות בכניסה לקניון הרגשות שלנו, מפחדים פחד מוות מהרגע שמישהו ישלוף את הלב ויתפוצץ לנו בפנים וחלילה יהיו נפגעים ויותר גרוע מזה, הרוגים. אנחנו לא מעלים על דעתנו אפילו לרגע, ש"ההם" אולי בכלל לא מעוניינים באוסף התכונות ההרואי שלנו אולי ל"הם" נמאס שמנסים לבדוק עד כמה הם נכונים. אני בז לאנשים שמפחדים לגסוס ולאהוב זה לגסוס, ולגסוס זה לא לדעת אם תצליח לחזור להיות "אופטימי במידה" או בכלל לחזור. לחזור זה בלתי אפשרי, כמעט. אז אנשים עוזבים בבת אחת, ואני מוצא את עצמי יושב מול קומדיות רומנטיות זולות ומתפלא על הקלות שהדמעות חונקות אותי, באיזו חרפה ופתטיות הן מזכירות לי שגם אני לא עומד מעל הקסם של העולם אלא שבוי בו, אני רק הזיה בתוך רוח חזקה ממני. האובך מכסה את העיניים שלי וככל שאני מתקדם בדרכי הוא הולך ונעשה סמיך יותר, החול הצהוב והגדוש ממלא את הריאות עד שקשה לי לנשום. החדר עוטף אותי בנשיקות שנישקת אותי, את מזמן כבר לא פה, אבל צלך חזק ועיקש. האהבה עצמה נקברה עמוק תחת מרצפות אלה שבהן שפתנו רטטו זה על שפתיי זו, הן חודרות לתוך הטירוף שמתחולל בתוכי מתערבבות עם המחשבות החדשות. אני אדם אחר שמתבונן באדם זר לו ורואה את הנשיקות כמו בסרט, ההזיות גורמות לי לדמוע, אני שומע את הצער בקול שלך כשאת אומרת אל תרפה, ואני מרפה, ומתרחק אחורה וצעדיי ארוכים ומהירים עד שהגעתי לסוף החדר ואני נופל מיד לתוך תהום ארוכה ואינסופית, השחור מקיף אותי מכל הצדדים, אף אחד לא מגיע להציל אותי, והבדידות מנחמת אותי כמו שמיכה חמה כשהגשם מנגן את שמך על החלון. טיפות נערמות אחת על גבן של השנייה מתבוננות לתוך החדר שבו אדם נקבר בעורו בעודו חיי. האם ישנם עוד אנשים שמסוגלים להוציא אותי מקברי? האם ישנים אנשים שמסוגלים לקרוא לי ממעל הבור? ואם יקראו, האם אוכל לשמוע את קולם או שעד שיזדחל הצליל באיטיות לאוזניי יתמוסס ברוח ויהפוך להיות חלום אפל ומאיים.
באמצע הלילה בסביבות שתיים, כשכל המחשבות המגוחכות ביותר קופצות להן לבקר אחת אחרי השניה דוחפות והודפות כמו בתור למגלשה קצרה ומהירה בגן צפוף. מנורת השולחן ארוכת הצוואר החלה למצמץ, בכוחות עצמה, כך פתאום, כשאני כבר מזמן הנחתי לה ולכל שאר האורות בבית. הבטתי בה ממצמצת ורגע אחרי שחטפתי בהלת מוות כאילו שהקוצר חיכה שאהיה לבדי לחלוטין לבוא ולקחת אותי בידי, מלמלתי משהו כמו "הלו?" שנחרד מעצמו אבל אסרטיבי כמו נהג מונית שאיבד בקשר את הכתובת של הלקוח ומנסה להשיג אותו בחזרה, ובעודי קופא במקום, שעון מעורר מרוחק ואנלוגי שלא דיבר כבר שנים רבות, בחדר ריק לחלוטין החליט להתחיל לנשנש משהו באמצע הלילה וליילל. השמיעה את הצליל העייף בקולו הדק והחוזר על עצמו. קמתי והתהלכתי בחדר, בלי סיבה התהלכתי. חשבתי אם משהו קופץ לבקר לפחות אהיה במצב עמידה. דקה אחרי שהדם זרם לי לכל אורך הגוף, הרגשתי כבר מגוחך, כאילו שהחדר המשעמם הזה יכול באמת לאכלס עכשיו כנס מפלצות בינלאומי, וחזרתי לשכב. מתעטף בחום של אוגוסט עד קצה הצוואר בשמיכת האביר שלי. שיטפחו לי על הגב מקסימום אם יחליטו להופיע. אני עייף מידיי לפגוש רוחות רפאים עכשיו.

ארץ ערפילית

ערפל סמיך גדוש ירוק כהה מאד מכסה את אדמת ישראל. הערפל מזמזם על כינורות איברי האדם את מנגינת הפחד והשנאה. ערפל סמיך וכמעט נוזלי, אפשר כמעט לטעום את השחור האפרורי שלו בקצה הלשון, מכסה מעלה ומטה, מכל הצדדים, חודר דרך הנחיריים האפלים ואוחז את גוף האדם. נראה שהערפל הזה היה כאן מאז ומעולם ואנחנו הם אלה שתכף נחלוף, נפנה את מקומנו לשמש, הד זמני. בעת הזאת לא נדע לעולם האם אנחנו הם אלה שעלו לגובה השמיים, או שהשמיים ירדו לגובה האדם, כל המציאויות מתמזגות לאחת. נראה שדווקא כשגן עדן יורד לגובה דשא ומאפשר לנו להלך בין טיפותיו הגדושות, ליפול אחורנית על ענן חשוך וסמיך, אנחנו נעשה כל מה שביכולתנו כדי להביא את משב הרוח במהירות, להחזיר כל דבר למקומו, את העננים לשמיים, את בני האדם לאדמה. חלילה שלא נתבלבל, שלא נשכח מאיפה הגענו.

ונראה שדווקא דרך ענן הערפל שנתפר מעל ראשינו באיטיות עד שנהפך לסריג ארוך ועבה, כשקיימת הפרצה לתקווה, כי חושי האדם מסוגלים לשבש את מוחו האיום והמפוחד, ברגע שקול יחדור את הענן החשוך ויגיע לאוזנו של אדם נוסף, האדם לא יוכל לשאת את הצליל האחר מבלי לנפנף בידיו בכל עוצמתו, יקרע בכוחניות את הערפל לשרידים קטנים כדי לברר אחת ולתמיד, מי אתה?

מתוך שירת המשורר האיטלקי פאסקולי

סתיו עצים דומם ולא נע

בערפל האוורירי: יללות

מתמשכות של ספינה.

ערפל חמקמק וחיוור,

בגינך היקום חבוי ונעלם,

אתה, עשן הבוקע בשחר

פה ושם…

הערפל נאנק, פולט הבל סמיך

שגודש תעלות בעלים כמושים;

אדום החזה עוף מנמיך

בשיחים היבשים;

מבעד לערפל תרטיט שריקה

של קנה סוף קודח קמעה, רועד;

ומעל לערפל ממרחק יבקע

צליל פעמון בודד…

וזה לא משנה אם זה פעמון, או דפיקות ליבו הקצובות של אדם זר, נראה שמקור הצליל יותר חשוב מצלצול הצליל עצמו. האבל הנוראי שחש הלב כאשר אין ביכולתו לזהות את מקור הצליל מוכיח שוב כמה שהאדם מסרב לחיות את חייו לצלילי גן העדן של ליבו הערפילי אלא בוחר שוב ושוב לחזור לשכלו מלא הברק המזויף והמעוור. למה כל כך חשוב לנו הזיהוי? האם לא נוכל להתקיים על סמך האהבה עצמה בלבד? האם ליבו של אדם לא יתרכך מיד כשידע שקול זר זה, יכול להיות קול אימו? האם ליבו של אב לא יצא ברגשנות יבבנית כלפי אותו צליל לא מוכר, כשיכול להיות שזהו צליל בנו המתבגר שקולו כבר פשט את מדיו. ואם זה אויבם הנוראי, יחדלו להיות אויבם בין רגע, כי לא את האויב הם רואים, אלא רק את הערפל, בעיניהם הם יכולים לראות כל דבר שיבחרו לראות. ואילו את הבחירה עצמה הם יכולים לעשות יום-יום עם הערפל או בלעדיו. כשערפל כבד וסמיך יכסה שדה קרב, גם הטנקים יצטרכו להתנשק נשיקה ממושכת בכדי לדעת במי הם יורים, ובמצב של חוסר וודאות זו אם בחירת עיניהם מקשה עליהם, שיעצמו את עיניהם, ומיד ישימו לב לאבק החום תחת גלגלי הטנקים הכבדים, אבק שנאגר שנים על גבי שנים וכבר התעייף לחכות שיהלך מעליו אדם שיחוש בו, ואם נתכופף מתחת לערפל אולי גם נוכל לדמיין את מראה גן השעשועים מלא החול של ילדותנו. אולי אפילו את אותו החול ממש העברנו בין אצבעותינו ומשם הוא נדד וחיכה בציפייה בשדה הקרב כדי שנרכך את ליבנו, ונתאהב בו מחדש, ובמותנו החול יגיע כואב ובוכה מכסה את הילד המקומט והעייף שרק לפני רגע עיצב את צורתו למגדל וכעת יתהלך הוא בתוך חדריו של החול שנדד מרחק רב, לכסות את משכבו של המת. והטנק שמתקרב לבית זר, האם דרך הערפל יוכל להבדיל בין בית אדם, לבין בית המקדש, האם לא בשוגג של שנאה ירה מטח על ביתו של האל שהוא חפץ לשמור יותר מאשר על ביתו שלו. האם בית אויבו לא ידמה דמיון מפחיד בערפל הכבד לבית הוריו?

אין ספק שארץ יהודה היא מדינת היהודים, כמו שצרפת היא מדינת הצרפתים, וכמו שגרמניה היא מדינה הגרמנים, אבל מתי תוקם מדינה לבני אדם ולא בני אדם למדינה? מדינות פשיסטיות-לאומיות היו קיימות מאז ומעולם והביאו רק הרס וחורבן, האם הקמת מדינת ישראל לא היוותה חלום להפיכה של העולם למקלט אנטי לאומני, אנטי גזעני, אנטי מעמדי, האם סופו של הכוח להוביל כל מדינה לחורבן לאומני של עצמה? האם לא ניסינו לעשות זאת בכל כוחנו באדמות גרמניה, וקיבלנו את האסון הלאומני הגדול ביותר באנושות איי פעם? אין ליהודים ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל, עם זאת, ארץ ישראל אינה יהודית, היא עשויה מחול ובוץ ואף גורדי שחקים מרשימים ואסור לנו בשום אופן לפזר את הערפל מעל ליבנו ולשלח את האנשים שזוהי אדמתם באותה נבזיות ששולחנו אנו מארצות מולדתנו. היו אתם הערפל המגיע בעדינות לטפוח על כתפיהם של הרומסים אותו בנעליהם הכבדות והמצחינות. אטמו את החד-משמעות הארורה שכולאת את האהבה הרחק ממנה. משכו בכל הכוח את השמיכה האפורה מעל ראש אלה שרוצים שכולנו נלך לאבדון אחד ארוך ומתמשך במקום להבין את הפריבילגיה שניתנה לדור הזה, בכוח הלב, הצדק והחלום ניתנה, ובכוחה של הנבזיות מנסה למשוך את האוהבים לפיקחון שיקרי והרסני שהוביל את החורבן מלכתחילה. האין-ברירה הקיומי יכול להפוך מיד ליש-ברירה, אם נבין שאנחנו, בעזרת כוחו הדל של ההיגיון, בחרנו לארח את השנאה כבת בית ואם תאמר השנאה "אני משלכם" יאמינו לה, ויגנו עליה בחירוף נפש כי לצדנו היא נלחמת, ולמעננו היא מקריבה את חייה. אבל השנאה לא מבדילה בין אדם לאדם, ובזמן שאנו מחכים לראות את הזר מפקפק במקומו, מביא תרעומת ניבזי, או מנסה, חלילה, לעלות על הסולם הערפילי גבוה עד שיצא מראש הענן, מיד יתפסו אותו בכוחניות ויגידו לו, זהו לא מקומך, אנא חזור לאדמה, ודרוך עליה בזהירות רבה, זוהי זכות שאיננה שייכת לך, ואנו אלה שבטוב ליבנו מעיזים לתת לך לפסוע עליה צעדים עדינים.

אנחנו יושבים ומחכים, ומצפים שיקרה מעשה נוראי, נושפים בחוזקה על הערפל המלגלג על האדם המתהלך בתוכו ומנסה להיבלע ולהיפלט בבת אחת. אם היו יודעים שני האנשים בבטן הערפל שהם דומים זה לזה בצורה איומה, אולי כלל לא היו דוחפים זה את זה אל מחוץ לגבולות גן עדן מעונן זה. אם היו יודעים שכל מה שהם צריכים כדי לגור זה לצד זה, הוא להפסיק לשאול מבעד לעננים השחורים והכואבים "מי אתה?"  אלא לשאול את עצמם למה חשוב להם לדעת? למה לא פשוט לכסות את ליבנו ערפל, וכל אדם יתהלך על האדמה כאדם. ליבנו מלא האימה מחכה לשמוע מבעד לערפל קול מוכר, חזק וקוהרנטי, ואם במקרה הקול חלוש, וזר, ומדבר לאט ובשגיאות רבות, אנחנו מיד נחכה לרגע הראשון שיטעה, שישכח שמקומו נתון בחסד וברחמנות, נשכח שילדנו גדלו וצמחו אנשים טובים הרבה יותר אחרי ששגו, אחרי שטעו, אחרי שנרמסו ממילים קשות, כי אהבנו, אהבנו בכל ליבנו, ולא הפסקנו לאהוב, ולא פקפקנו, ולא בישרנו בשורה ולא הצבנו תנאים לאהבה זאת, לא שלחנו צבאות ולא מחקנו ערים, אהבנו, כי זה היה מובן מאיליו.

יכול להיות שגורמי הכוח נהנים מהעמדת פנים שפניהם הם לאהבה, אבל עמדת פנים זו עשויה להניע רק את גלגלי הבלתי נמנע, ואם אכן הדבר הוא בלתי נמנע, האם לא עדיף שכל כוחנו יוטמע לעשיית אהבה ולא להמתנה ממושכת לרגע שנצטרך להניף את השוט, לכבות את האור, להוביל את הסוף אל דלת ביתנו, ולפתוח לו קלות את הדלת, לפסק את רגליו, לחפש על גופו כל סימן מחשיד, להסיר אותו מבגדיו, להסיר חששנו ממטעני חבלה, וכשזה ישלוף ברוע את הסוף, האם אז נוכל להפסיק לשאול "מי אתה?" או שעדיין נמצא את עצמנו מגנים על זכותנו להיות מבודדים, בודדים, חד משמעיים, פוסקי פסוקים, מבשרי בשורה, מרעימי רעמים, מציירי מעגלים, מצביאי צבאות, מחריבי ערים, רק כי אנחנו פוחדים שעוד רגע אחד, תשמע דפיקה בדלת, וכשנשאל "מי אתה?" בחולשתנו הניצחית, יענה הקול הטוב, "הסוף".


מה זה היפ הופ? (מאמר סקירה)

i2

מתוך "הנסיך הקטן" – על תפיסת המציאות

לכל תאוריה ספרותית חשובה יש עקרונות ואידאולוגיה שעל בסיסה היא מונעת ואותה היא מנסה לשמר. אני טוען שההיפ הופ היא מעבר לתאוריה ספרותית או תרבותית אלא תפיסה רחבת היקף שקשורה קשר סבוך ובלתי ניתן להתעלמות עם תאוריות הקשורות לבריאה – בגלל המעמד התודעתי, הבסיסי שטבוע בדי־אן־איי שלה, השואף להתקדמות תמידית. בכתיבת מאמר זה נעזרתי בהרצאתו של KRS ONE, וקרוב לשלוש עשרה שנים של ניסיון. הכותב (פטריוט) הוא ראפר ובעל תואר בספרות ובלשנות ולשם הפרכת הבורות בנושא, והתעמקות ראשונית אמתית בתוך הרעיון הגרעיני, הרעיוני, של ההיפ הופ, נכתב מאמר בסיסי זה.

להיפ הופ יש שלושה רבדים (Hip Hop); אגע בכל רובד בנפרד, ואפרט את מה שעומד מאחורי הרעיון של כל אחד מהם.

1. מצפוני/תודעתי (Hiphop) – כדרך חשיבה, כבסיס מצפוני ונפשי, מה שיצר את היקום, מה שיצר אותנו. ההיפ הופ בשלב הזה לא זוכה בייצוג ארצי, הוא נשאר ברמה האידאית וכל החיים יש לאדם להמשיך ולשוב לשלב זה ולשאוף לשהות בו כמה שיותר. כמובן שבתור שלב פילוסופי, ועל אנושי, לעולם לא נצליח לממש אותו באמת במציאות.

ייצוג זה של היפ הופ הוא הטהור ביותר, ואין בו קונפליקטים ארציים, כלומר, לא נשאל את עצמנו בשלב זה שאלות כמו איך לממש את הרעיונות בפועל. שלב זה הוא שמנחה את האדם להגיע להרמוניה עם עצמו ועם הסביבה. אין בו הפליות של מגדר, גזע ומין, ודיכוי מכל סוג שהוא. טרמינולוגיה: היפ = תודעה/מצפון/מערכת הבניית החשיבה (החשיבה עצמה, כלומר, להיות "היפ" משמע להיות מעודכן, מתפתח, משתנה). הופ = קפיצה/ניתור/המשכיות. היפ הופ =  תודעה קופצת, תודעה ממשיכה, מתגלגלת, העברת החשיבה הלאה.

מרגע הלידה התודעה האנושית נבנית בתהליך של למידה והפנמת ערכים, תרבותיים ואחרים. ההיפ הופ הוא כלי של העברה, הולכה, אף פעם לא עמידה במקום. מה בין זה לבין הבריאה? היקום. היקום עצמו הוא תבוני, לומד, מתפתח, נוצר מעצמו, מתקשר עם עצמו. גם אם נביט בחלק מהעקרונות של הפיזיקה התאורטית המודרנית, כמו תורת המייתרים, שטוענת שיש חלקיקים קטנים שנעים בתדירויות משתנות (כמו מייתרים), שתדירות הגל שלהם, היא זו שיוצרת את החומר עצמו (מימן והליום ומהם כל שאר היקום), נראה שהיקום מתקשר בכל ממדיו (במקרה זה, עשרת ממדיו) עם עצמו. מעביר מידע, כלומר, היפ הופ.

אפשר להבין זאת בדרך פשוטה הרבה יותר אם נשכיל להבין שאנחנו, בני אדם, עשויים מאותו החומר שממנו עשוי היקום, מימן והליום, כלומר, אנחנו היקום עצמו. כשאני מבנה את התודעה שלי, זה היקום מבנה את עצמו.

כשאני מדבר עם אדם אחר – כלומר, שלו, לאותו אדם, תודעה מחוצה לי – זה אני X מדבר עם היקום X, כפי שהאטומים בתוך גופנו מתקשרים בניהם ומעבירים מידע נחוץ – ברוב המקרים רק את ההכרח  ושום דבר נוסף – בין התאים, בלי שאנחנו נהיה מודעים באופן פעיל לאיכות המידע המועבר. מתרחש תהליך אינטואיטיבי, בלתי נשלט, אטומים שאחראים על רקמות השריר, על פתיחה וסגירה של הריאות וכו' מתקשרים בניהם באופן פעיל. כך גם ברמת האדם, ברמת הגופים בחלל, ברמת היקום, כלומר, היפ הופ.

בני אדם, כמו כל הרכיבים שמרכיבים את היקום, מעבירים מידע. בין אם הם יכולים להיות מודעים אליו או שהם לא מודעים אליו (כמו, למשל, האטומים בגוף האדם שאינם מודעים לכך שהם עצמם אטומים שמעבירים מידע).

בני אדם מעבירים את המידע (כיום) באמצעות מלל. מלל מאפשר ליצור מלכתחילה את התודעה/מצפון/חשיבה. זאת מערכת ההבניה האנושית, נכון להיום. לכן היא גם מערכת מדכאת, שקרית, וכולאת. אם כשאנחנו ילדים רוכשי שפה, מביטים לשמיים ורואים יצור מעופף ושואלים: מה זה? אותו אדם שמאשר לנו את המילה "ציפור", בעצם כולא את התודעה עצמה לצירוף הצלילים "צי־פור", צירוף האותיות האורתוגרפי וכו' וכו'.

אך אותו ייצור בשמיים הוא לא באמת "ציפור" אלא רק הביטוי האקוסטי שלו, שאנחנו כבני אדם מסכימים עליו, נכון לרגע זה. (כפי שהרחיב על כך הבלשן דה־סוסיר במאמרו על השרירותיות בין המסמן והמסומן, כלומר בין הצליל למה שהצליל מסמן בעולם) הצליל "ציפור" לא עף, לא יכול לעוף ולא נאחז בתכונות של תעופה, שאותו יצור שמימי במציאות כן אוחז בהן. עם זאת, אם נקרא לאותו ייצור בדיוק "אימא", התודעה של האדם עוברת תהליך הפנמה, ולומדת שבעצם אימהות מרחפות באוויר מעליו, כל הזמן, מה שיצור תודעת אדם אחר, בעל תרבות אחרת, מערכת ערכים ותפיסת מציאות שונה.

אותו אדם יתייחס לאותו ייצור בחמלה, כי עצם התפיסה שאימהות מרחפות מעל ראשו תנחה אותו לפעול כך, אך ורק בגלל הבנייה שפתית שונה. השפה כולאת את התודעה ולכן יש תמיד להסתכל עליה, להראות את נטיותיה, ולבקר אותה.

הדבר הראשון שההיפ הופ עשה זה לקחת מילים ולשנות את משמעותן, לשבש אותן, ליצור סלנג, תודעה חדשה, נזילה. שתמיד תלך ותשתנה, תמיד תנוע, תמיד תבליט את החוסר שבה. להצביע על אדם ולסמן עליו שהוא "אלוהים" יגרום לתודעה של השומע להיבנות בצורה מסוימת כלפיו.

שפה יוצרת מציאות, המציאות לא יכולה להיות שפה. בגנים שלנו מקודדים כל ההיסטוריה האנושית. אנחנו בעלי פוטנציאל בריאה, לכן התפיסה של ההיפ הופ היא מטריארכלית, ה"אם" החזקה, החכמה והיא זו שמקודדת בתוך תוכה את היכולת לשלוט בתודעת האדם, ביקום עצמו.

המגע הראשוני בין התאים שיוצרים את התינוק, הוא בלתי נשלט, לעומת תודעתו הנזילה והמשתנה. יש לפקפק בכל מציאות שלא תהיה כדי להיבנות אדם. זהו תהליך ארוך, מורכב וקשה, שדורש הסתכלות פנימית חוזרת שוב ושוב.

למי יש אינטרס לערער על ההגמוניה? להראות את הצד "האפל" של התודעה המנוונת, כמובן שלמי שיש כמה שפחות פריבילגיות, ובעיקר ומשום כך אין דבר כזה, ולא יכול להיות דבר כזה, היפ הופ ממסדי. הממסד הוא זה שמנסה לשמר מערכת תפיסות אחת, ורק אותה, מערכת תרבות אחת ורק אותה, מערכת חשיבה לינארית אחת ורק אותה. היפ הופ חותר נגד זה.

2. תרבותי (Hip Hop) – הדרך שבה (1) זוכה לקבל ייצוג פיזי בעולם כדי לממש את התפיסה שלו; ראפ, ברייקדאנס, גרפיטי, ודי ג'יי הם האלמנטים הראשונים של ההיפ הופ. הסיבה שהם האלמנטים הראשוניים נעוצה באדם אחד – DJ Kool Herc – די ג'יי קול הרק, שהיה הראשון להציג את ההיפ הופ לחברה האמריקאית, והיה בעצמו ייצוג של כל האלמנטים הראשונים. לכן הם נקבעו כאלמנטים המרכזיים/בסיסיים של ההיפ הופ.

עם זאת, כיום התרבות התפתחה ויש ענפים נוספים (ביט בוקס, למשל). האלמנטים הראשונים הם לא שרירותיים, ואפשר למצוא אותם מרגע היווצרות האדם.

ציור – מתקופת מערות הקדמונים ועד היום, כדרך ביטוי והבניית תפיסות חברתיות וסוציאליות.

ריקוד – כל הטקסים החשובים ביותר התנהלו ומתנהלים עם מערכות תנועה מסוימות שהגבירו את טקסיותם וחשיבותם.

dancing-2745974_1920

לא סתם ריקוד. אמירה

מיקסוס (mixing) – עירבוב של חומרים אחד בשני, מה שייצר תרכובות, סמים, וכל מיני שילובים כימיים ואחרים, שהיוו אישוש לסקרנותו של האדם לדעת ולנוע, מרפא, יצרתיות וכו' וכו'. כמובן שכל ייצוג כזה הוא ייצוג חלקי של ההיפ הופ, אבל זאת הדרך היחידה לגעת בשלב המצפוני.

ראפ – הוא האלמנט הנפוץ ביותר, מהסיבה שהאדם משתמש כיום במלל כדי לקבע את התודעה. מלל הוא האישוש והאישרור של התפיסות של (1), יציר והבניית המציאות דרך צליל. לכן הראפ כל כך תפס ככלי ממשטר בעיניי הממסד, שרצה לתעל את אותה יכולת כדי להרוויח ולשעבד אותה לצרכיה שלה. מה שלא היה מתאפשר אם יותר בני אדם היו היפ הופ.

בשלב זה מתפצל ההיפ הופ לשני חלקים נוספים: הראשון, "הממסדי", זה שמוצא בתפיסות הרעיוניות של ההיפ הופ רווח כלכלי טהור, שהתאפשר בזכות הניתוק שלו מהשלב המצפוני, זה שמשתמש אך ורק באלמנטים משלב (2), ולכן לעולם לא יהווה באמת את התכלית והפילוסופיה של ההיפ הופ ורק יציג מצג שווא, כוזב ושיקרי.

לעומתו, השלב "האידאי", שהוא הפה לשלב המצפוני, שתמיד מתפתח, שואף לפקוח עיניים ולהיפקח בעצמו, ונפוץ יותר בשם "היפ הופ מחתרתי", אך הוא מחתרתי אך ורק משום שאין בו רווח כלכלי טהור, משום שלא ניתן לשעבד אותו, ועם זאת הוא זה שאיפשר מלכתחילה את האופציה לשנות את סדרי העולם, ולגרום לתרבות שנראתה "שולית" להיות לב הקונצנזוס.

שלב זה הוא שמניע את האנשים גם אם אין הם תופסים את עצמם כהיפ הופ. שני החלקים עושים שימוש בהיפ הופ, אך שניהם לא מייצגים את אותו רעיון גרעיני. לכן יש להפריד בין "שימוש" לבין "שיקוף".

"שימוש" היא הדרך הממסדית לתעל את ההיפ הופ לצרכי מישטור, לקבע תודעה, לגרום להיפ הופ לא לזוז, להיות סטטי, מת, להבנות מערכת אחת אחידה שתשקף מצב זמן מסוים ואותו בלבד. להראות לבני האדם מצג שווא שקיימת אך ורק תודעה מסוימת אחת. למה? משום שלשלוט בתודעה אחת שווה לשלוט באנשים.

לעומות זאת, הדרך הרעיונות, המצפונית נקראת "שיקוף". היא זאת שמשנה את סדרי העולם, ואף היא סדרי העולם בעצמה. היקום שמדבר עם עצמו, האדם שמדבר עם האדם. היא זו שמסוגלת ליצור תודעה נזילה, דרך שפה נזילה, מציאות נזילה, שלא תאפשר לשמר את היררכית הכוח – כלומר, משקפת את המציאות.

concert-633110_1920

מיקסינג. אחד האלמנטים

3. מוצר (hip hop) – דיסקים, ריקודים (מופעים), ציורים (למכירה), חולצות וכו' וכו' דברים שרוכשים בפועל. זה השלב הארצי ביותר של ההיפ הופ והשאיפה של האדם היא להיות בשלב זה רק כשאין שום ברירה אחרת. המדיה מציירת את השלב הזה כשלב היחידי, אבל אי אפשר לשמוע שיר ראפ, או לראות ריקוד ברייקדאנס ולכתוב תזה על התרבות. סוציולוגיים יהירים עושים את זה, אבל לאכול ספגטי לא הופך אותך למומחה בתרבות איטליה. כלומר, אתה מוכרח להפוך להיות התרבות בעצמך. עם זאת שלב זה מאפשר את החזרה ל־(1) כי אנחנו איננו חיים בוואקום, והשלב המצפוני לא יכול לקיים את הצרכים הפיזיים המינימליים של האדם אלא רק את אלה הנפשיים.

j-cole-2033551_1920

מילים משנות תודעה

במסגרת סקירה קצרה זו ניסיתי לעמוד על העקרונות המשיקים בין ההיפ הופ ליקום עצמו. ניסיתי להראות שאנחנו היקום, וכולנו מעצם פעילותנו מניעים אותו, ואת עצמנו, כלומר, היפ הופ. עצם השימוש באומנויות כדרך ביטוי מחריגה, שונה מהייצוג היומיומי של עצמה, היא היפ הופ. כל התאוריות הספרותיות על "הזרה" ותודעה נזילה, כולן אומרות את מה שטמון עמוק בבסיס הרעיוני של ההיפ הופ, כמו החיים, כמו הזמן והמרחב, אי אפשר לעצור. היכולת לנקות את הודעה מהידע הלא נחוץ היא החלק הקשה ביותר להגמוניה, לכן ההיפ הופ תמיד מבטא את קולו הרם ביותר במקומות שאין בהם צדק חברתי.

לכל שפה יש מערכת תרבותית שלמה שעומדת מאחוריה – אם נשתמש בשפה כהווייתה לא נוכל לברוח מהשימוש התרבותי בשפה גם כן. להשתמש בשפה העברית, למשל, בקונוטציות חילוניות לא יאפשר למקור הדתי שלה להפסיק להדהד. להמשיך לחלק את התרבות האנושית לגזעים, לא יאפשר לגזענות להיעלם. לכן, היפ הופ היא האפשרות היחידה להראות את הנזילות של גבולות מדומיינים אלה, ולהילחם כנגדם.

כל הסקירה הנ"ל באה כדי להציג את העקרונות שבגללם אני טוען שההיפ הופ היא ציוויליזציה ולא רק מערכת תרבותית, כפי שנהוג לתפוס, בכדי לפתח דיון מעמיק ומשכיל יותר. לא כל אדם חורז הוא היפ הופ, אך ראפר שהוא היפ הופ בהחלט ישתמש בחריזה כדי לשקף את הנזילות של השפה, ולהראות (ולהשמיע) זווית ייחודית, לפתח תודעה שתמיד תפקפק בתודעה עצמה. הפילוסוף "לקאן" טען שאין אפשרות לגעת ב"ממשות" – אותה אמת פנימית טראומתית נסתרת – וכל "נגיעה" בממשות באמצעות מערכת צלילים, למשל, מיד הופכת את המילה המסמנת להיות לא הדבר האמתי שהיא ניסתה לייצג.

ההיפ הופ הולך יד ביד עם תפיסת תודעה זו בכך שהיא אכן מסכימה שאי אפשר לכלוא רגש לצרור חד פעמי של סגמנטים, בין אם אלו מילים ובין עם זאת מערכת תנועה או ריתמוס קבוע (או לא קבוע) מסוים, אך בהחלט אפשר ורצוי לשוב ולערער עליו עד אינסוף, כדי ליצור תרבות שבה התודעה מתפתחת ונזילה תמיד.

משום שכמו היקום, וגוף האדם, אנחנו משתנים בכל רגע ורגע, בין אם נרצה בזה ובין אם לאו. לטענתי, הרצון החופשי מוגבל לשלל מצבים מקובעים מראש, כמו רגע הלידה ורגע המוות, אך התודעה של היקום שמורכבת מאלפי תאים קטנים כמו גופו של האדם, מתקשרים זה עם זה בשביל ליצור ממשות חזקה, כל התאים הקטנים יחד, אפשר לומר בצורה זו או אחרת – אלוהים, אך אם נבקר את המציאות שוב ושוב, נשנה אותה, נשנה את היקום, נשנה את האלוהים.

היפ הופ היא השפה של היקום.


מקורות:

KRS ONE על היפ הופ (בלי כתוביות בעברית).
ג'ון לכט, 50 הוגים מרכזיים בני זמננו, כרך ב', תרגמה: אנה ברויר, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.


מעומק המעמקים

כשתינוק צורח מכאב בחודשים הראשונים של חייו הוא לא בוכה בגלל שהכאב הוא בלתי נסבל גרידא, הוא בוכה כי הוא לא יודע, הוא לא מכיר את האפשרות שהכאב הבלתי נסבל הזה יעבור. הוא פוחד להישאר תקוע בתוך הרגש הנוראי שמפלח אותו מבפנים כלפי חוץ בצורה כל כך קיצונית ואין לו שם ידע או בסיס אמפירי קיומי על העולם כדי לדעת אם זה יעבור. אם זה בכלל יכול לעבור, ואם זה פתיר. אנחנו גדלים לתוך טראומה פנימית, וכשאנחנו מביטים כלפי חוץ מתוך נפשנו כל דבר מנסה למנוע מאיתנו לחזור לאותה אפשרות של להישאר תקועים בכאב בלתי נסבל שאין לנו מושג אם הוא יעבור. אבל הוא עובר. ואנחנו נהיים אדישים כלפיו. ומפחדים לגעת בו. כי אין לנו מושג אם אפשר לצאת משם, למרות שלמדנו שאפשר, אנחנו שוב חוזרים לאותו מבוי סתום ותוהים, אולי זה היה רק צירוף מקרים בפעם ההיא. ומוותרים על האפשרות לכאוב, בשביל לא להיתקע, למרות שכך נולדנו. כואבים על זרועותיו של אדם שרק רצה להוציא אותנו מזה. כולם מנסים להוציא אותנו מזה. ואנחנו מפחדים. אנו נוטים לחשוב שאם אנו מכהים את הכאב של זולתנו, אז בהכרח הוא (אדם זה) נהפך למאושר ואולם אני מסכים עם אמירתו של אוסקר וויילד הבוחן את חייו מתאו בכלא: כשאדם מפסיק לבכות זה לאו דווקא אומר שהוא מאושר אלא אולי כי ליבו התקשה. ואם ליבו של אדם מתקשה במנוסתו מהרגש הבסיסי שהוא נברא בצלמו הוא מפסיק להיות אדם ומתחיל להיות כלי ממשטר; שוטר של רגשותיו הפנימיים, התוססים בקרבו, ונושאים בתוכם את משמעות הקיום. אין האדם שואף לכאוב כי מלמדים אותו לרדוף אחרי האושר, אחרי נהנתנות, אחרי דחפים שגורמים לעונג, מפקירים לחלוטין את כל אותן רגשות אנושיים בסיסיים שבלעדיהם האדם לא באמת יכול לגדול, וכך הוא נשאר ילד מפוחד ורדוף במשך כל ימי חייו. לכאוב זה מרעיש, לכאוב דורש מאמץ בלתי נלאה, כמובן שגם לאהוב ולשמוח דורש מאמץ, אבל אותם מאמצים מופנים על ידי כל העולם כלפינו, ואילו המאמצים להרשות לעצמנו לטעום מטעמה של קינאה ואכזריות וכאב מובילים את האדם אל הכפרה האמיתית כי היא נמצאת בתוך נפשו, וכשיהלך אדם בתוך נפשו יגלה עד כמה אינסופית היא, ועד כמה עמוקה וארוכה הדרך אל הגדילה והצמיחה. אושר לא נובע מאושר. אושר נובע בהכרח מכאב. הטרגדיה אינה מבוססת על הקומדיה, אבל כל הקומדיות באשר הן מבוססות על הטרגדיות. הדבר הנורא ביותר שיכול להתרחש לי בחיי, התקרית המצערת ביותר, המחפירה ביותר, היא, בעצם, נקודת פתיחה לאהבה. האור בקצה המנהרה הוא בעצם החושך! המקום הנורא ביותר שאדם יהלך בו הוא הבסיס לאושר הגדול ביותר גם כן. בלתי אפשרי לחוות את האושר העילאי בלי הכאב העילאי, ואת זה לא הייתי יכול להבין בלי שהייתי אוכל מתפוחי העץ המרים והאדומים ביותר שבתוכם שכן ליבי.

כל אומה המציאה לעצמה דרך אחרת להתמודד עם הכאב והתסכול: אצל הקתולים אלה הווידויים המטהרים, אצל האנשים חסרי האל מנגד זהו מצפון המוסר המסתמך על התמודדות פסיכולוגית, התבוננות פנימית או הדחקה, וביהדות המנהג המבחין ביותר לטיהור הוא כמובן יום הכיפורים. כל המשותף למנהגים המזככים הוא הניסיון להתבונן פנימה. אבל אני טוען שאנו טועים בהבנה של מנהגי יום הכיפורים, ויש לנו להפוך את המנהג אחד ולתמיד, ולהעמידו ממשכבו ההיסטורי על רגליו ועל טיבו. אכן ההיטהרות הגופנית והנפשית קשורות זה בזה כמקשה אחת. לטענה זו יש גם תימוכין פואטיים, כי אין המשורר חפץ יותר מאשר לחבר את הנפש האדירה שבאדם אל הארץ, לאחד את המראות הזרים והמוכרים לאחד, וליצור את השיר הנשגב, שייצור דרך לטעום את התפוחים האדומים שצומחים על אדמות גן עדן, באדמה מוכת בצורת. השיר הנשגב תמיד יחיל בתוכו ארץ. כך גם האדם, מורכב מנפש וגוף, ואת הנפש אי אפשר לראות, אבל דווקא היא, הבלתי נראית, חשובה לנו משמעות כפולה ומכופלת מאשר הגוף עצמו, כמו שהגוף עצמו חשוב לנו חשיבות כפולה ומכופלת מאשר הבגדים שמעליו. לכן, הצום, חוסר האכילה והשתייה המוחלט, כניסיון לענות את הנפש הם הנחה רווחת אך שגויה, ודווקא ההפך הוא התהליך הראוי.

אני מציע שתכניסו לגופכם ביום אחד כמה שיותר מזון, שתו עד שיכרון מוחלט, האביסו את גופכם היחידי כך שגם האלים יקנאו בנהנתנות המופרזת של יום הכיפורים. עד שעם שלם ישכב על גבו בכבישים הריקים ויבלוס את עצמו לדעת, אותו ואת שכניו. עשרים וחמש שעות של בליעה אינסופית של מזון ושתייה. עד שהגוף הדק יתמלא מזון שלא נחוץ לו, מסרב להכיל אותו בעצמו, כמו שהוא מסרב להכיל את נשמתו שמשמינה ומתנערת מהגוף המתעלל בה, ומרוב מזון שממלא את גופנו לא נוכל אפילו לנשום את האוויר הנחוץ, בלי להרגיש את הנשמה לוחצת בדופנותינו המלאות, ורק האין ברירה הקיומי, הנחוץ לחיינו ייפלט החוצה, נשיפות כבדות ומכבידות. כך אחת ולתמיד נעמוד על מקור יום הכיפורים האמיתי – הכפרה היא לא על מה שאנו מכניסים לתוך גופנו אלא על הדברים שאנו מוציאים ממנו.

היום נראה יותר מתמיד שהדברים לא רק נאמרים ללא סינון, אלא גם נכתבים בקלות ובמהירות. האינטרנט, יותר ממהפכת הדפוס, מציף את עניינו הרים של מלל, כאילו מערכת העיכול עצמה הוחלפה במערכת פליטה מהירה ובלתי מרוסנת. נראה שטיבו של האדם הוא קודם כל לפלוט ורק אז לעכל. אני סבור שהצום לא רק שלא מכפר ומענה את הנשמה עינוי מוסרי, אלא דווקא מועיל ומקל על תהליך הפליטה הטבעי. אין משהו קשה יותר מאשר לדאוג שהדברים שנכנסים לתוכנו יישארו בתוכנו. אנחנו מאבדים זיכרונות, שירים ורגשות כל הזמן. אם ננסה לאגד את כל חיינו לאריג אחד גדול של דברים שאנו מסוגלים לשחזר מהזיכרון העמוס, לא יעטוף האריג יותר מגוף אדם אחד. ועם זאת כמות הבכי (הרגש) שאנו מונעים שוב ושוב מעצמנו, הפליטה הלא רציונלית, כבכיול, כלפי חוץ, יכולה לכסות עולם שלם. אנו נולדים פולטים, ואז גדלים לחנוק את הפליטה. ביום הכיפורים אנחנו צריכים לתהות על הטיב האנושי בנו שמונע מאיתנו להחזיק את הדברים וישר לשחררם. בכאב הבטן הקל ביותר לשחרר, כמו שמשחררים את הסליחות בקלות כציפורים שהוחזקו בכנפיים קפוצות שנפתחו לעולם, ואין זה מעניין כלל אם יש נמען פלוני כלשהו שמוכן להחזיק את הסליחה הזו בבטן. להחזיק דברים בבטן זה קשה, זה מכאיב, זאת הכפרה האמיתית. להחזיק דברים בתוך הבטן משאיר את ליבינו הולם, את דמעותינו רטובות ואת מילותינו בוגרות. כי כשהן יצאו לבסוף חופשיות וגדולות לעולם, הן כבר לבשו ופשטו מעצמן צורות רבות. אנחנו גדלים בחברה אפטית ואדישה שלא מסוגלת להתמודד עם הרגשות הרעים בעצמה, ולכן בוחרת להתעלם מהם כאילו שאינם קיימים, ואם אכן קיימים אז הם כמובן שאינם לגיטימיים וראויים לגינוי ולבוז. אבל ההכרה בטוב לא יכולה, ולא הייתה יכולה איי פעם להתקיים בלי אותם פחדים עמוקים ותהומיים. גם הזחל שפורץ באלימות את ביתו לפניי שיתעופף לאוויר, לא היה מסוגל לעוף לולא היה כואב את כאבו האינסופי. רק כשהכנפיים החדשות והפצועות פורצות בכוח שוב ושוב את הגולם, הן מצליחות להתחזק ולהטיס את גופו הכבד לחופשי. זהו פרדוקס האושר העילאי, והכאב העילאי. שניהם מייצגים קצוות דיכוטומיים אך נזילים. בין הקצוות  נמצאים כל בני האדם. לכיוון האושר העילאי מתגייסים כל כוחות החברה, מנסים לדחוף את האדם אליו. גם כשהאדם נמצא בזה הרגע, על הקו הדמיוני והארוך, בעמדת כאב, הוא מביט לעבר האושר ושואף אליו. חיי את חייו בעיניים עצומות, מת-חיי בקיום שהוא נוכח בו. לא סופג את מה שיש לכאב להציע. כאילו נגדע קו הרגשות הדמיוני בנקודת האפס, וגורם לחיים להיראות דיכוטומיים. כאילו מחצית מחיי האדם נמחקים בעת הגעתם לנקודת הכאב, שואפים אך ורק לצאת ממנו, מבלי לטעום את פרותיו, זהו האבסורד. יש לקבל את העובדה שחיי האדם מלאים ברגשות מחוספסים, ובמקום להלך בהם עיוור, לפקוח את העיניים, ולהבין שמבלי שתיית טעמם המר, אין הנשמה יכולה להתפתח ולהגיע להכרה עמוקה יותר של טיבה ושל טיב האושר, אליו כל אדם שואף. אין צורך לפחד שהנשמה לא תעמוד בעומס ריגשי. רגשותינו נועדו לפתח את שרירי ליבנו, כמו שגופנו נועד להתחזק מהעליות שעל הארץ. רק כשנכה את הגולם המכסה אותנו, בכנפינו הפצועות, שוב ושוב, נוכל לצאת לחופשי. אין ספק שמי שבאמת שואף לכיוון האושר העילאי, מוכרח לפקוח עיניים, לכאוב, אחרת, נמות בכנפיים קפוצות בתוך הגולם, כי פחדנו להכות אותו. אכן, רוב בני האדם שואפים לחוסר תזוזה, גם במחיר האושר העילאי, חיים באידאה שגויה שיש להתעלם מהכאב.

אנחנו מוכרחים להרגיש כמו התינוק שבוכה מהרגע הראשון שהוא נולד את כל הכאב ואת כל השמחה, בבת אחת להרגיש. עד שעניינו ינשרו ממקומותיהן, והמים יציפו את כל החדר סביבנו ויאיימו להטביע בזעמם אותנו חיים. אנחנו צריכים לדעת, שהכאב הזה, לא כאן בשביל להיעלם, אלא בשביל להשאיר אותנו נוכחים. בלי הכאב אנחנו רק גוף מת. יש להחזיק אותו בבטן, לא להוציא דבר, להרגיש את הנשמה נמתחת אל מחוץ לגופה המחזיק אותה, ונוגעת בכל קצוות העולם הקטן. רק כשתתעייף להימתח תלבש מעליה את חליפת הבשר, תאחד אותם למילה, לחיוך, למבט. כל האומנויות באשר הן מנסות לתת ביטוי לאותה שתיקה סוערת, בין אם זה האדם המתוודה ובין אם זה האדם הצם, אך הצום הוא החלק הקל. החלק הקשה הוא לדעת לאכול הכל, ולא להוציא את זה החוצה בפחדנות ובחרפה, אלא לצמוח מההריסות אדם חדש ומלא באהבה. אדם מודע, שגם הכאב הוא חלק מהווייתו, מבלי שהקשה את ליבו וויתר על האושר.