ארטיום, אלוהים

מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

man-794514

מה זה? מה קרה לך בראש? הוא שאל ופרץ בצחוק משונה. מבלי לחכות לתשובה הוא ניגש אליו, בלי שידע בדיוק למה, ושלח את האמה מבשר אגודלו הקפוץ היישר אל תוך המצח שלו. טאק! – נשמע צליל פגיעה כמעט עצי.

איי! פלט איגור, שפשף בחוזקה את המצח ורץ בקפיצות אל ארטיום, שהיה קטן ממנו בכמה שנים, מוכן להסתער עליו אחוז עיוועים. אני אראה לך מה־זה, אידיוט! צעק ורץ. שניהם הסתחררו סביב ספה מרופטת, חומה ומלאת חורים, שכיסוי עדין וישן הונח על חזיתה. חכה־חכה אני תופס אותך! צעק איגור, חכה־חכה! המשיך כבר בכעס ממש. עיניו נמלאו דמעות מעוצמת המכה, ואפסיותו של ארטיום רק הגבירה אצלו את הצורך בנקמה. אך בסיבוב השלישי או הרביעי ארטיום הבליח בצעקה יבבנית, נו־מה איתך אחי? עזוב אותך, תסתכל במראה. איגור שלח מבט הססני למראה מאורכת וסדוקה בגובה חצי אדם בוגר, שהייתה דבוקה בדלת הזזה שידיתה פלסטיק, ועוד אמר, חכה־חכה מטומטם, אך כשמבטו נתקל בגופו הגרום, ובגופייה הישנה עם כתמי השוקולד מרוחים עליה, הבלויה, שתאמה למידותיו מלפני חצי־שנה, מיד פרץ בצחוק צוהל וכמו שכח מיד את עלבונו כפי שקורה פעמים רבות אצל ילדים. נו תראה אחי איזה חתיכת אידיוט, חתיכת אידיוט, חזר, מה עשה המנוול הזה בראש שלי! נו אימא עוד תשתגע לגמרי כשהיא תראה את זה.

לא נורא אחי, אמר ארטיום והתיישב על הספה באפיסת כוחות כנזכר במשהו, מבטו חג בדירה בקדרות. בחדר היתה כוננית רחבה ומלאת ספרים, וטלוויזיה ישנה שקלטה בקושי שלושה ערוצים. בפינה עמד ארון־עץ ענקי שבתוכו בגדים, משחקי־חשיבה וערכות מגן; בקושי הספיק לבגדים של אחד מהם, ככה שתמיד הייתה ספה, או כורסה, שעליה זרוקים בגדים נוספים שקיבלו מעולים מבוססים יותר. החדר היה חנוק ואורכו חמישה צעדים בסך־הכל.

אימא תסלח כי היום יש את הדבר הזה, אמר ארטיום והסתכל באחיו באי־אמון. ובכלל קיבינימט אתך, הוא קם בעצבים ונפל על כתפו של איגור והחל להתייפח. מה עשה לך בראש, מה עשה, אוי אלוהים, איך הוא העז לעשות את זה? את בטנו פילח ברק והוא השתנק.

איי, אחי, איי, מה עשו לך. תגיד, (הזדעק ארטיום וגבותיו קפצו בסערה, זז לאחור, כאילו תפס משהו), אתה מאמין בעולם הבא?

נו־מה, התחלת להזות? אמר איגור ונזהר לא לפגוע ברגשות אחיו ואז כמו שכח המשיך, ובכלל מה זה הקשקוש הזה עולם־הבא קיבינימט, בקושי את העולם הזה אני סובל.

ארטיום נכמש במקומו והתעגל על הספה, החל להיזכר בקדחתנות בכל דברי אחיו ולְחָיָיו האדימו, שפתו הדקיקה רטטה כשפתח שוב. אבל אחי, אמר בזהירות, אתה מאמין באלוהים? נו תגיד לי כבר. הוא חיכה כאילו ציפה לתשובה הגיונית שתבהיר אחת ולתמיד.

קשקוש! אמר איגור וזעק בקול צווחני לא לו, מה פתאום אלוהים, עולם־הבא, תכף תשאל אותי על רוחות־רפאים, הזדקף איגור ושם את ידו על מצחו של אחיו, נו, הנה, בוודאי, כמו עלה על הפתרון, אתה קודח מחום.

נו אז מה אחי! הכריז ארטיום בקול מבוהל והמשיך לבכות על כתף אחיו, אז קודח מחום, טוב לי להיות קודח ולדבר איתך, אחי, טוב לי. אוי רק תראה מה הוא עשה לך בראש. אני דווקא כן מאמין בעולם הבא, מאמין בלב שלם. כי שמעתי את אימא אומרת שרק הטובים מגיעים לשם, והרשעים – נולדים. הרי אתה יודע ש…

נו בסדר, קטע אותו איגור בבהילות, אז תאמין. אתה גם האמנת שהכסף היה צריך להיות שלנו! אתה זוכר, אז?… חזרנו מבית־הספר, ואתה סיפרת לי על ההיא, נו, איך קראו לה, לילי?.. ארטיום הסמיק כולו והחל להתעצבן ולבכות בו־בזמן ונראה צעיר מגילו. נו אז סיפרת לי על ההיא ואיך אמרת לה: לילי חבל לך על הזמן איך שאני ארביץ לך, חבל לך על הזמן! רק על העיניים היפות האלה אני ארביץ לך, נו כמו טיפש התאדמת שם, ובגלל מה? בגלל שהיא אמרה לך שאתה נמוך ממנה, חֶה חֶה! איזה אומץ היה לך ככה לצעוק לה; נו אני כבר אתפוס ואחטיף לך! ואז היה את השולחן הזה, החום, באמצע הרחוב, שולחן משרדי כמעט חדש לחלוטין, ושנינו חשבנו איך זה שמישהו זורק ככה שולחן במצב מעולה כל כך, ואתה התעצבנת עליי כי דיברתי על לילי ובעטת בי, אבל פספסת, ופגעת בשולחן הזה, ופתאום התחיל לרדת גשם של כסף. זוכר? דופן כפולה! נו מי האידיוט שבונה שולחן עם תא סמוי ואז שוכח את מה ששם בו, חֶה חֶה!

בטח זוכר, אמר ארטיום לאט, מבולבל כולו וצמרור חלף בגבו, אספנו את הכסף והלכנו לאימא, היו שם לפחות, מה? שלושת אלפים דולרים, לא?… הבטן שקשקה לי מרוב אושר! סוף־סוף אפשר יהיה לאכול כהוגן, לא עוד סִילוֹטְקָה עם לחם! חָה חָה, צחק כמי שכפאו שד ונזכר ברעָב.

בטח־בטח זוכר, הוסיף אחרי שתיקה של דקה שלמה, אבל מה איתך אחי? מה נזכרת בזה עכשיו? אתה רעב? שאל ארטיום שדיבר בקיטוע בין התייפחות אחת לאחרת, אחוז קדחת, כמו התנפח משהו עצום בחזו ומחשבה מפחידה חלפה ברוחו.

נו משהו כזה, אמר איגור, ולא ענה על שאלת אחיו, ואז אימא הוציאה את החגורה ובאה להרביץ לך אחי, חֶה חֶה, אתה זוכר איך פחדת כמו עכבר קטן ברחת אל החדר והסתגרת וצעקת נו־מה קורה לך אמא? מה קורה לך? והיא צעקה לך, מאיפה הכסף? טפו! מטומטם! גנב קטן בבית שלי, תראה את אח שלך, היא אמרה לי אז, תראה את אח שלך הגנב־הקטן הזה, ואני כל הזמן הזה מחזיק את הבטן, ככה בידיים, ככה, מחזיק ועומד להתפרץ! והיא מסתכלת עליי ואומרת לי, נו־מה גם אתה דביל קטן? מה אתה צוחק? לחדר! לחדר! ואז אני אמרתי לאימא על השולחן ההוא, והיא אמרה נו־מה גם אתה גנב קטן איגור? מה איתך? הרי אתה ילד טוב, ועד שהיא לא ראתה בעיניים שלה איך פירקנו אותו בבעיטות היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, חֶה חֶה, כמה האדימה אחרי שגילינו לה.

שניהם צחקו. ארטיום שקע בהרהורים עמוקים. הוא הביט בשבע עיניים בפניו החיוורות והרזות של אחיו ומלמל לעצמו, נו־מה הוא עשה לך בראש, מה הוא עשה לך, והחזיק את הבכי בתוכו במבט מלא אהבה וכאב של עוני.

נו ואז אימא, אתה זוכר, הלכה לשוטר ההוא ואמרה לו הכל, והשוטר ההוא, גמד דביל כמעט כמוך אה אחי? חֶה חֶה, איתר את מי שזרק את השולחן ואמר לו על השלושת אלפים דולר, והטיפש ההוא בא בריצה כמו ארנבת מבוהלת, שאל, "איפה הכסף?…" ולקח את השטרות מהיד שלך, – ואימא אמרה "נו, אדון, ולא תשאיר להם משהו?"  – והאיש ההוא בקושי חייך בנימוס וכבר ברח בריצה. ואתה אחי רק שמחת שלא הביאו לך עם החגורה בפנים, חֶה חֶה!

איי מה זה, אתה בוכה שוב? שאל איגור, נו־מה איתך אחי, נו־מה פתאום אתה מתייפח ככה. ארטיום שתק ובהה בפינת החדר. נו איך אתה חושב קוראים לאלוהים של המנוול הזה, המשיך איגור ושם את ידו על רגל אחיו, הרי גם למנוול הזה יש אלוהים, לא אחי?…

נו, איך, שאל ארטיום בתמימות ובהה באחיו הגדול והחיוור בעיניים נפוחות ואדומות ממחלה.

א־ר־ט־י־ו־ם איוונוביץ'!

חה! שניהם פצחו בנחירת צחוק חולנית. נו אחי, אתה רואה מה, אתה היית אלוהים של האיש הזה והוא אפילו תודה לא אמר לך, ואתה, שאתה אלוהים (אל תשכח את זה ארטיום!) סלחת לו כמו גדול! כמה אהבתי אותך ברגע הזה אפילו שהיית רעב, אוי תאמין לי אחי אני יודע כמה היית רעב, ואימא אפילו בכתה על השלושת אלפים דולר האלה, ושהיא קראה לך גנב. כל העיניים יצאו ממנה מרוב בכי. אבל אחי, נו־מה, אתה שוב בוכה לי פה בגלל שטויות, אתה הרי אלוהים. נו, אתה אלוהים (אל תשכח!), ואני…

שתוק! אמר ארטיום, בעט בו ברגלו והחל רועד כולו. דיי כבר, אמר מבעד לדמעות. תפסיק לקשקש!

אוי אחי, החום שלך, כנראה עלה? אתה רועד כולך, דיי תירגע, תשכב פה.

ארטיום נתקף תזזית אימה וחלף בו רעד. הוא עצם את עיניו לרגע ואז פקח שוב. השתגעתי לגמרי? שאל את עצמו וראה את אחיו נעמד מעליו והולך לפינה. מה זה? לאן הוא הולך? חשב, וכמו זז משהו מתחת לשמיכה הדקה שעטפה אותו, איי! מה זה? מקק? אוי, איכס! נפלטה לו צעקה איומה, מה זה? עוד מקק? הם מטפסים עליי, מטפסים עליי! ארטיום שקשק ובעט ברגליו בכל כוחו, וכשהרים מעליו את השמיכה הדקה לא ראה דבר. נו, לקפקא הייתי סולח, אמר בקול עליז, ואז לפתע צעק שוב: אח! בגב! בגב! נשמעה דפיקה בדלת. הוא התעורר.

החדר היה ריק וקפוא, אימה גדולה השתלטה על האח־הקטן. הדפיקות נעשו תכופות וחזקות יותר. הוא ניגש בקושי אל המנעול וסובב את המפתח ביד לחה וכבדה. אימו נכנסה במשקפיים שחורים ענקיים שכיסו חצי מפניה הנפוחות, נו־מה איתך ארטיום, אמרתי לך להוציא את המפתח בשביל שאוכל להיכנס, והוסיפה לדבר לטלפון –  "כן, כן, זה היום בשש", היא אמרה למישהו, "כן, סידרתי הכל עם המפקד מהצבא, נו פְרַפורְשִׁיק אחד, איך בעברית? סגן־משנה? זה בשש, כן. ואחרי זה אנחנו נשב פה בבית. עם הכסף? נו־מה, עם הכסף נסתדר איכשהו אחרי זה, אחרי זה." –  היא הביטה בארטיום ואמרה: אוי, אתה קודח כולך מחום! לא־נורא, תישאר פה בבית? כן? נו־לא נורא, תישאר זה בסדר, הוא יבין, וגם, נו, זה לא מקום בשבילך, אתה רגיש כל כך, נו גם מחר נעלה לקבר שלו מתוק שלי. אני אכין לך תרמוס מלא בתה עכשיו, תשתה?

ארטיום רעד בכל חלקי גופו, החדר נותר ריק מאנשים ועיניו היו מלאות געגועים וצער עמוק על עצמו, אגל שקוף נצנץ על לחיו. מה התעלפתי? נו־מה זה הדבר הזה, באמת ראיתי אותו? הוא התיישב על הספה הקרועה שישב עליה עם אחיו רק לפני כמה דקות ואמר לאמו, דיברתי איתו, הוא מאוד אוהב אותך, אימא, מאוד אוהב אותך. ומה, אמרת משהו על כסף? או שנדמה לי? אל תדאגי, זוכרת את השולחן ההוא עם הכסף? נו אז נמצא כסף, נמצא, אני אלוהים, הוא אמר לי, ולמה שלא אוכל למצוא עוד שולחן כזה, והפעם תתני לי להשאיר? תתני לי להשאיר? חזר כמעט בכעס. נו, שטויות. אוֹכל טיפה פחות אל תדאגי אימא, וכמו המשיך לדבר עם עצמו בזמן שעיניו האדומות התקשו להיפקח. נו אני בא אתך כמובן אימא, חכי לי, אפרד ממנו, אפרד ממנו, אתן לו סתירה כהוגן עד שיתעורר, חָה חָה, צחק בבהלה, נו אני מדבר שטויות. את ההכנות האחרונות עשית? אוי מסכן שלי, מתוק שלי, החל ארטיום לבכות שוב, נו אמא, את מאמינה ברוחות־רפאים? או אולי באלוהים של המנוול הזה? נו־מה איתך אימא, מתי יוצאים? הבית התייתם מקולות וארטיום החל להתרכז במשהו, בבטנו לחץ מכבש ומעך את גופו המצומק והחיוור. הרעב געש בתוכו, כאב חד החריד את עצמותיו. הוא לבש את המדים שלו, ואמר, הנה אימא, אני אביא את מה שצריך, אני אביא, כמו איגור החמוד שלנו! ופרץ בבכי גדול בזמן שנפל על הספה שבקושי נותר עליה ריפוד.

נו־מה אחי, אתה שוב בוכה? שאל איגור שעמד בפינת החדר, נו, קצת גדול עליך אתה לא חושב? חֶה חֶה, הוסיף והתקרב בצעד חרישי, כמו לא להפחיד, לחבק את אחיו הקטן, שהתנפל עליו במבט אוהב.


פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

מודעות פרסומת

זאת אמריקה

לאחר שקנדריק למאר עשה מהפכה וזכה בפרס הפוליצר, ובעוד שקנייה ווסט מאשים, במספר ראיונות וציוצים מביכים, את האפרו־אמריקאים בעבדות של עצמם – ובכך מצדד בעליונות לבנה – הוציא ביום שבת הראפר צ'ילדיש גמבינו (Childish Gambino), או בשמו דונלד גלובר, קליפ ושיר מבריק, "זאת אמריקה", שמתכתב בחדות הבחנה וברגישות עם הניואנסים הפוליטיים והחברתיים של החברה האמריקאית ועם חוקי הנשק המתירניים עד אבסורד – קח רובה ותתגונן; בפני מי, בפני מה? בפני אמריקה עצמה, כמובן, אמריקה השחורה, החשוכה, המפחידה.
 
גלובר, שבין היתר, כותב, משחק את אחת הדמויות הראשויות ומביים את סדרת הטלוויזיה הביקורתית המבריקה שלו "אטלנטה", שעליה זכה בפרס גלובוס הזהב ובפרס האמי, מתכתב גם בסינגל הזה עם המציאות הגזענית של אמריקה הלבנה. בשיר מעמיד גלובר את האבסורד של הפופוליזם התקשורתי שמאמץ, מצד אחד, את התרבות השחורה והופך אותה למוצר צריכה רדוד – ראפ, שהפך בשנת 2017 לז'אנר הפופולרי ביותר בארה"ב, נעשה יותר ויותר לבן ופונה לקהלים לבנים, ומשום כך, מתנתק משורשיו, מקצין במיינסטרים התודעתי עד כדי רדידות והתרחקות מכוונת מתודעתו הפוליטית.
 
אך, מצד שני, מבעבעת בחברה האמריקאית, מתחת לפני השטח, אותה עליונות לבנה מתנשאת שגוזלת בכוח מה שהיא רוצה, ככובשת תרבותית מיומנת, ולא מתעסקת עם חוקי הנשק, האלימות והגזענות שמבעבעים בחברה האמריקאית, פוגעים בחלקיה המוחלשים ושומרים על הסדר החברתי הישן.
 
נשמע מוכר? כמו כל שירה טובה, האוניברסליות של גמבינו מכאיבה ומצלקת.
 
גלובר הוציא, נכון להיום, שלושה אלבומים, והאלבום האחרוון – !Awaken, My Love – היה מעומד לאלבום השנה בפרסי הגראמי.
 
ב־2017 טען גלובר שיפסיק לעשות מוזיקה, אך הסינגל החדש מוכיח אחרת. אין ספק, הדרך אל הראפר הראשון שזוכה בפרס נובל מתקצרת.

אב הבית

מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

mati-3149167

בשעת הזריחה המייסרת, עת לידת יום, מת אביו של בוריס אלכסייביץ' בן השבע. כשיצא מהבית להביא חלב לאמו ושני אחיו עוד היה האב חי. האח הבכור נהג לצאת מדי יום יחף מדירת שני החדרים ולרדת שלושה גרמי מדרגות. אז היה עובר דרך חצר מאורכת ופונה ימינה לרחוב המוביל למרכז השכונה. כל הדרך אל החנות לא ארכה יותר מחצי קילומטר אבל ההליכה ייגעה את רגלי הבן החשופות. הילד היה נכנס אל המכולת וניגש אל מדפי החלב, לוקח שקית ומגיש מטבע צהוב לקשיש שעומד מאחורי הקופה על הדלפק הגבוה כגובה הר. לעתים היה צריך בוריס לכחכח בגרונו כדי שישימו לב אל הגוף הילדי הכמעט בלתי נראה, מה שגרם לו להאדים ממבוכה. את העודף היה סופר ביד פתוחה לפני שהיה שב על עקבותיו. "הפעם עבד עליי המנוול!" חשב בוריס לעצמו, "הראש הזה בכלל לא אמור להביט בי ככה. מטבע מזויף," סיכם לעצמו בצער.

רוח שרבית ליטפה את הילד כשערות מטאטא קשיחות, מעידה על החום שעתיד להתקיף את הרחוב. כשטיפס על המדרגות העולות הביתה עוד טרטרה אותו דאגתו על שרומה. דרך הסף שמע את אמו מתייפחת בצעקותיה את שם אביו. "אוי אלכסיי שלי, מה נשאר לי בלעדיך?…"

בזאת הזעקה בדיוק נכנס בוריס והניח את המטבעות שבידו על מסעד הכיסא. "מה קרה אימא?…" שאל הילד ורץ לקראתה, רגלי האב בצבצו על גבול המרפסת שבקצה החדר, והוא נתקף תזזית אימה, חשרת בדידות הקיפה אותו כשראה את הגופה הדוממת של אביו.

"רק אנחנו נשארנו," אמרה האם.

הילד התקרב, הניח את ראשו על כתף אמו ורעד כמו הקיץ משינה טרופה, מביט בעיניי אביו הכחולות החיות. עורו החיוור הצהיב בינתיים לנגד אור הזריחה, ולחייו הרזות נספגו תחת עצמות הגולגולת.

"בוא, עזור לי בוריס," אמרה האם והסירה מעל גופת האב את החולצה ואת המכנסיים, מהם יהיה אפשר ליצור בגדים מתאימים יותר לילדיה החיים. הילד עשה כמוה והבין שבקרוב אלה יהיו הבגדים שלו ממש. "עכשיו אתה הגבר בבית, הבנת?…" אמרה האם בעיניים נפוחות בכי.

"כן אימא!" אמר בוריס והחל לחשוב איך יוכל להוכיח לאם שהוא מבין בדיוק מה זה אומר להיות גבר. כמעט מיד עלה במוחו הרעיון ללכת לעבוד במכולת אצל הזקן. את המטבע המזויף כבר שכח. בכסף שיחסוך יוכל לקנות כל יום חלב ולחם לאחים, זאת אומרת, לילדים הקטנים שלו, שישבו בפינה ובכו. "לכו לחדר!" פקד עליהם האח־הבכור. יוליה בת השלוש וּוובה בן השנתיים זחלו לחדר בוכים מצער. "תשחקי איתו קצת יוליה," אמר בוריס, "אני ואימא נטפל בעניין הזה כאן." בוריס הניח את ידו על גב האם ואמר, "צריך להודיע," נישק למצחה ולא הביט במנוח יותר לעולם.

"אצליח להרוויח מעט," חשב בוריס, "אבל לי יש רק שלושה פיות להאכיל, ואני אוכַל רק מהשאריות, אז נצליח איכשהו. אלך אל הזקן ואתחיל לעבוד אצלו כבר עכשיו."

בוריס נעל את נעליי אביו – הנעליים שלו היו כבר קטנות עליו במידה – וקשר אותן בחוזקה באמצעות השרוכים של נעליו הישנות. הידק את הסוליות על רגליו ממש עד שהרגיש את בשרן. בהתחלה דידה את דרכו במסדרון אבל לאחר כמה רגעים כבר התרגלו הקיסמים להתרומם עד מעל הגובה שהיו נדרשות להיענות לו עד כה. האֵם עוד הספיקה להשמיע איזה מן סוג של גניחה, אך מהר מאוד השתתקה. ממש עוד מעט שָׁדיה כבר לא יפיקו את החלב הדרוש לוובה הקטן כדי להתקיים. יוליה כבר מסרבת לאכול מהחזה ובוריס פחד שתכף יתחיל לחקות אותה גם התינוק.

בהיכנסו למכולת, לא הבחין הזקן בילד אבל שמע את דפיקות הנעליים הגדולות המגושמות. כשהביט בילד פרץ בצחוק. "חָה! מה אתה עושה עם הנעליים האלה בוריס?… ליצן קטן נחמד – רוקד עם כל אחד…" הילד השתנק מעצבנות ואמר, "זה מה יש! אני רוצה להתחיל לעבוד אצלך." הזקן הביט בילדון בתמיהה ואמר שוב כמו לא הבחין במה שנאמר, "עם הנעליים האלה אתה תיפול ליצנצ'יק! לא תצליח לעבוד! תבוא מחר בנעליים שלך, ואם תרצה… תעבוד. לשלם אני לא אשלם, אבל תיקח לך את שקית החלב ואת הלחם אם צריך. מה אתה אומר?… אימא שלך חייבת לי הרבה כסף תכף אבדוק לי פה כמה… ואבא שלך השתיין בטח ישמח ללחם בחינם."

"תשלם לי ועוד איך…" אמר בוריס בלב פגוע, זיעה קשה נקרשה על לחיו, "ואם לא תשלם ותדבר על אבא שלי עוד פעם אחת, אשרוף לך את החנות!" אמר אב המשפחה החדש וברח לכיוון הבית.

"ילד חצוף!" קרא אחריו הקשיש.

כשנכנס בוריס חזרה לביתו, כבר עמדו מעל גוף האב המת זוג גברים לובשי שחורים שהתקשו לדבר עם האם בעברית ואפודה כתומה על בגדיהם.

"גברת, את מבינה אותי?

"ג־ב־ר־ת, תעודה מזהה יש? 

"ג ב רת?"

"מה אתם רוצים?" שאל הבן בעברית קולחת כדרכם של הצברים ושלח פרצוף תקיף לעברם. הפרצוף דמה לפני המת, והאם שהביטה בחשש בפניו הילדיות שהזקינו מהר כל־כך פרצה בבכי עינויים. אחד הגברים – הצעיר מבניהם – שהיה נמוך ושיער הפאות החלק שלו היה שחור כפחם, קימץ את עיניו במבט משונה ואמר: "צריך לקבור את אבא. יש משפחה בארץ?"

"לא," השיב הבן בעצב אחרי שתירגם את השאלה לאמו. "אין משפחה, רק אנחנו."

יוליה יצאה מהחדר עם וובה בידיה והחלה לבכות כששמעה את צמד הזרים מדברים עם אחיה. הילדה הניחה את התינוק על הרצפה בפינת החדרון והיא עצמה ניגשה לאימהּ וחיבקה את רגלה בבכי מתיילד. "מספיק עם הבכי יוליה!" אמר בוריס לאחותו כשראה אותה נשכבת לאורך המרצפות, "את אבא צריך לקבור אבל אנחנו חיים! ותכף וובה יתחיל לבכות בגללך ואת כבר מזמן לא תינוקות," אמר הבכור והסתכל על אחיו הישן.

בוריס פנה שוב לבחור הדתי בקול מאופק ורוחש טובה, "תיקחו את אבא ותקברו. אנחנו נמשיך לחיות."

הבחור ירד על ברכיו לגובהו של בוריס הניח את ידו על כתפו והתקרב אליו בחיבה, "תגיד, אתה יודע לקרוא?"

"לא…" ענה בוריס, "אלמד לקרוא רק השנה."

על שולחן המשפחה עמד בקבוק מים חצי ריק והבגדים שהסירה האם מבעלה המנוח. לידו הוצב שולחן ספרים גדוש ובמקרר היה רק את העיקר: לחם, חלב, ביצים ודגים משומרים, יותר מזה לא היה. הדתי רשם בעברית על פתק את כתובת בית הקברות ונתן אותו לאב המשפחה החדש, "תשמור את זה! תלמד לקרוא ושם תמצא את אבא כשתתגעגע." הכתובת הפנתה אל חלקות הקבר של חסרי הדת.

בוריס אחז בידו השדופה בדף הלבן, צבע היד והדף כמעט תאמו אחד לאחד, וחיוך דק מדק הופיע והקליש עוד בטרם נמסר לעיניי הדתי. הדתי עמד והביט בעיניו האפורות־כהות של הילד, ושאל בקול עדין כמעט מתנדף מעצמו, "איך קראו לאבא?…"

"אלכסיי" אמר בוריס אלכסייביץ', ולי – בוריס. וובה הקטן התעורר כקסם מששמע את שם האב, ומיד החל לבכות כשגילו עיניו את האנשים הזרים והלב הקטנטן שלו נחרד בבהלה – עוד לא התרגל לכזאת כמות של צער בחייו כמו האח הגדול. יוליה אלכסייבנה רצתה לנחם את האח אך פרצה גם היא בבכי קולני. אימם הביטה בעיניים אבודות בגופת האב, וחיכתה שבוריס יגמור את השיחה.

הבחור הדתי הביט בחברו בחוסר־אונים בזמן שזה רכס את גופת אלכסיי בתוך השק השחור. המבט אמר שהגיע זמנם ללכת. היה אפשר לראות בבירור את תווי הגוף החיים של הגופה, לדמיין איך רק לפני רגע נעו לכאן ולכאן אותן רגליים חזקות.

"רק עוד רגע," אמר הבחור הדתי במבט לחברו.

"בוריס, חמוד שלי," אמר הדתי בקול אבהי, "אני אקרא בשקט ואתה תחזור אחריי בקול, בסדר?"

"ב ס דר…" אמר בוריס ונראה כאילו שעוד רגע ייחל  גם הוא לפרוץ בבכי.

הבחור הדתי שוב התקרב אל הילד ומחנק צרב בחזו. הוא הניח את ידו האחת על שכמו הרזה, ואת ידו השנייה על קודקודו, ולחש באוזנו את שאמור הילד לחזור עליו. בוריס השיב אחרי כל מילה ומילה של הדתי כהד, בהטעמה יתירה, ופרץ בבכי ראשון: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא…."


פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

לא סיפור שואה ישראלי

מאת פבל אלכסנדרוביץ' מובשוביץ'

press-2333329

יום קיץ מצחין של חודש אוגוסט זרח ברעננות מתועבת. רגשה חולנית חלפה באוויר העומד של שעות הבוקר והבטיחה מיני הבטחות שיופרו בדקות החום הקרובות. כדור האש החל לטפס לו בנחת, נוטף בפני ההולכים זיעת בוקר מרגיזה. המוני אנשים מכוסים בבדים דקיקים, כמעט בלתי נראים, החלו רצים לכל עברי העיר, להספיק את אחד האוטובוסים הממוזגים שיוצאים לכיוון תל־אביב. קיריל סמיונוביץ' עקב במבטו אחר האנשים היושבים־נמעכים זה כנגד זה, שולחים מבטים עלובים אל הרחוב, ונסע באופניו למערכת העיתון.

קיריל היה זקן אך גופו היה חסון ואתלטי. רגליו השריריות דחפו בקלות את הפדלים בעליות, ובירידות נחו הרגליים, מתרפקות על נמלולי ההפוגה. במערכת העיתון הוא היה שוטף כשני קילומטרים של רצפה ביום, ואם נשאר זמן, גם כותב על המחשבים של העיתונאים דוברי הרוסית מכתבים לקרובים שעוד נשארו בקצה השני של יבשת אסיה. בעיתון הוא עבד שלושה עשורים אך בפועל היה עליו בכל שנה, ביום הראשון של חודש אוגוסט, להתפטר כדי לא לקבל קביעות – ואז להיות מועסק מחדש. "עניין של כמה ניירות," אמרה לו מנהלת משאבי האנוש מבלי להביט בעיניו.

מנהלת משאבי האנוש היתה אישה גסה ושמנה. שיערה השחור הדליל היה יבש כמו קש גם בחודשים הקרים. קולה היה נמוך, גברי, ומעיניה ניבט חוסר סובלנות וטיפשות. המערכת הפקידותית הגברית העלתה נשים כמוה לראש הארגון כדי לטהר את מצפונם ולמנוע עימותים עם העובדים הזמניים. קיריל נכנס מבעד לדלת וחייך לעברה. היא הביטה, נדה לו בראשה ומיד פנתה אל הדפים.

"היום זה היום שאתה מתפטר?…" היא שאלה את הזקן.

"אני לא רוצה להתפטר, הגיע הזמן לקביעות," אמר קיריל בהססנות.

"זה לא אפשרי." אמרה מנהלת משאבי האנוש וזעה על כיסאה החורקני, "אם לא תתפטר, נפטר."

"מה זה תפטרו, ככה? למה לא קביעות?… אני עובד פה כבר שלושה עשורים! ופנסיה? אין!…"

מנהלת משאבי האנוש עיוותה את פניה בתנועה לא מנומסת ודממה, חיכתה לתשובתו של הזקן בחוסר חשק או אמפתיה.

"אבל באמת נמאס לי לא לקבל את מה שמגיע לי!" רטן הזקן, "את הרי צעירה ממני, לא תביני?…"

"תקשיב קיריל," אמרה מנהלת משאבי האנוש והביטה בעיניו בפעם הראשונה מאז שנכנס במבט חמור, "אני אולי מרחמת, אבל אלה הנהלים. אתה רוצה תתפטר, לא רוצה – נפטר, כך או כך ההחלטה היא שלך."

"איזה מן חיים אלה?" מלמל לעצמו הזקן. הטלפון צלצל בחדרה של מנהלת משאבי האנוש והיא החלה בשיחה קולחת וקולנית כאילו שלא היה איתה איש בחדר. קיריל הרים את העט וחתם על התפטרותו. "טוב עשית," אמרה מנהלת משאבי האנוש ושמה תחת ידו דף העסקה מחודש. קיריל אחז בעט ודקה שלמה עמד מעל הנייר ונדד במחשבותיו אל מחוזות האושר – היום יום נעים במוסקבה, חשב, הממטרות מול הבולשוי בטח כבר התעניינו במתרחש מכל הכיוונים, סיפקו את סקרנותם עד תום ודממו. לבסוף הוא הניח את העט מבלי לחתום את שמו. "שוב חופשי," נאנח לעצמו וחשב על ימיו הריקים. בגרמניה חיו שני ילדיו וארבעת נכדיו שראו את סבא שלהם רק פעם אחת כשהזקֵנה שלו מתה לפני כמה חודשים, וכל המשפחה התאחדה לכבוד המוות. "אתה מנקה?" שאלה אותו הנכדה ברוסית מגמגמת.

"כן מתוקה, מנקה."

"אבא שלי אומר שמנקים אצלנו רק אנשים שלא קוראים ספרים." הזקן חייך אליה ולא אמר דבר. כשראתה את לובשי השחורים מניחים את האלונקה על מרצפת־האבן ובטן ענקית העלתה את התכריכים, רצה בוכה אל בין זרועות אביה, לחשוב על הגורל העגום של הסבא הזקן שלה.

לעצמו היה עובד עכשיו והבדידות הכתה בגופו ולא הרפתה. לאחר שחש את תענוג העזיבה חודר אל בשרו, חזר אל משרד מנהלת משאבי האנוש, אחז בעט וחתם על טופס ההעסקה מחדש. "הלילה אלך לבקר את הזקנה שלי," ניחם את עצמו, "ואז אשן לי קצת ואשכח את החיים האלה."

עתה אחז הזקן בסמרטוטים ושטף סביב הכיסאות של העיתונאים שערכו כתבה על ניצולי שואה זקנים שחיים בבדידות ובעוני. "כזאת חוצפה!" מישהו אמר מבין הכיסאות והאחרים הסכימו בשתיקה. הזקן מלמל "סליחה" כשעבר עם המגב בין רגליו. העיתונאי בעל ההשכלה המבחינה בין מאזני הכוח בחברה אפילו לא הבחין בו ורק נד בראשו, דורש ממנו בשתיקה ארסית למהר. הזקן, שזה עתה החלה שנתו השלושים ואחת בחברה שמח ביום הראשון שלו בעבודה וניסה להיזכר בשיערה החי של הזקֵנה שלו. "אני מנקה, מתוקה שלי," פנה קיריל לנכדתו, "כדי שלאנשים יהיה נעים לחיות. את יודעת, לסבתא לא היה כל־כך נעים לחיות, והיא הלכה למקום נעים יותר," נזכר במילים שאמר לנכדתו לפני שנשק למצחה הצעיר בפעם האחרונה לנצח. "חיה לך בינתיים," אמר הזקן לעיתונאי והמשיך לעמדה הבאה.

פניו הזקנות סמקו כשהוא סחט את הסמרטוט על מתקן הניקוי. ידיו המחוספסות הצחינו, היו מרקיבות כמתכוננות לקבר. ניצולי השואה הגיעו לעמוד הראשון של אתר העיתון, ומחר ייערך מבצע גיוס כספים ותרומות מיוחד שיסוקר בכל המוספים ואף יוקדש לו עמוד־השער, במיוחד לכבוד יום השואה. הגולשים רטנו ושלחו תגובות אלימות במיוחד שכוונו לשרי־הממשלה. אחד הגולשים הפליג ואיים שלעולם לא יצביע יותר למפלגת ימין! ואחד אחר הדף אותו מיד בחזרה עם חוסר אמון בכל הגוש השמאלי! קיריל כבר הספיק לנקות את כל הקומה התחתונה ביסודיות לא אופיינית למי שזה יומו הראשון בארגון.

שעת דמדומי ערב ירדה על מערכת העיתון והרוחות געשו כשחברי המערכת ניסו לבחור את הכותרת הראשית לכתבת השואה. "בדידות – השואה השנייה." מישהו הציע, אבל העורך עיווה את פניו השמנות הגסות ושיערו הדליל קיפץ בעוקצנות. "ניצולים? השואה שלהם נמשכת," הציעה סגנית העורך. גם הכותרת שלה נפסלה, כנראה בגלל שלא יאשרו את זה במחלקה המשפטית אבל אולי משום שהעורך לא רצה שתחתור תחתיו, "תחשבו על משהו אישי יותר, סוחט דמעות, אנחנו צריכים שהקוראים שלנו יאמינו בסיפור!" סיכם העורך. "סיפור שואה ישראלי: הסבא שאיבד הכל והתגובה המגוחכת של הממשלה," הציע העורך הראשי לבסוף בעצמו וטפח לעצמו על החזה. "יש כותרת חברים!" אמר העורך בבת קול מרוצה מעצמו. "סליחה?…" אמר העורך לכיוון קיריל, "סליחה?!… בוא תיקח את כל הכוסות האלה!" צעק העורך לזקן, "סליחה!… אתה בא לנקות?…" המשיך הקול בחוסר סבלנות. קיריל ניגש והרים את כוסות הקפה הריקות ששאריות סגריה טבעו בהן. הוא הכניס אצבעות ארוכות והשליך את החומר הצמיגי השחור לפח. מנהלת משאבי האנוש נכנסה לחדר בשיא המהומה וניגשה לקיריל. "מה שלומך?…" שאלה אותו כשראתה את פניהם המאושרים של הצוהלים. "בסדר," אמר, "מאוחר…" מנהלת משאבי האנוש חייכה לעורך הראשי ושאלה את קיריל בלי להוסיף לשמוע "תוכל בבקשה לעבור גם בחדר שלי?…" והסתובבה לראות את כתבת השער והתמונה הנבחרת. בליבה חשה גאווה להשתייך לעיתון הגדול במדינה.

"הפעם הבאה שכל המשפחה תתאחד תהיה כנראה כשאני אמות," שינן לעצמו קיריל בקול מרגיע, בזמן שמאחוריו צעקו: "יורדים לדפוס!"

החושך ירד על מערכת העיתון ואורות הפלורסנט האירו את המסדרונות הארוכים. המחשבה על המשפחה ניחמה את הזקן והוא הוסיף לגרוף את המים מהרצפה במשרד של מנהלת משאבי האנוש, כשמראה הנכדה על קבר הזקֵנה שלו מרכך את לבו, "לא כל־כך נורא למות אם כולם ישובו להיות ביחד."


פבל אלכסנדרוביץ‘ מובשוביץ‘, בעל תואר ראשון בספרות בתכנית לכתיבה יוצרת ובבלשנות מאוניברסיטת תל-אביב. נולד בוִיטֵבְּסְק שבבלארוס במאי 1989. שנה לאחר מכן עלה עם הוריו לרְחוֹבוֹת, מסע שארך שלושה ימים ועבר דרך שלוש מדינות: רוסיה–הונגריה–ישראל. סיפוריו ושיריו התפרסמו במספר כתבי עת שונים, והוא פרסם שני אלבומי ראפ. ספר ביכוריו "פתיתי שלג בחמסין" יצא לאור בשנת 2017 בהוצאת ספרי עתון77.

אמינם נגד "אמריקה הלבנה": על התחייה

הראפר שלא יודע שובע. בגיל 45 מארשל מאת'רס השלישי או בשם הראפ שלו אמינם, מראה שהלהבה הספרותית בוערת בו כמו הבחור בן ה-24 שהוציא לעולם את האלבום הראשון שלו "אינסופי" (Infinite) לפני 21 שנה. למאת'רס אין כבר מה להוכיח, בקהילת הראפ הוא כבר מזמן נחשב לאחד מהאם.סיז (Emceein הוא תואר בתרבות ההיפ הופ. בדומה לתואר משורר, האם.סי כותב שירה, אך שיריו מבוצעים בקול, פ.מ.) הגדולים ביותר אי פעם, עד כדי כך שאפילו המילה "Stan", מתוך האלבום הנמכר ביותר שלו "האלבום של מארשל מאת'רס" מ-2001, הוכנסה למילון אוקספורד.

סטן הוא מעריץ אובססיבי, ובשיר "סטן" התייחס אמינם אל תופעת ההערצה הבלתי נתפסת שנרקמה סביבו, שהפכה את "האלבום של מארשל מאת'רס" להיות אלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם עם מכירות של מעל ל-11 מיליון עותקים, וקהילה חדשה של מעריצים – "אמריקה הלבנה", שלראשונה אימצה את התרבות השחורה. אבל נראה שדווקא אמינם הוא הסטן המקורי, כפי שגם הוא מעיד בראיונות רבים, הסטן של ההיפ-הופ. וככזה, הוא פיתח את תורת החריזה לרמת רזולוציה בלתי נתפסת של דיוק, ומזמן כבר אינו רק חורז מילה במילה אלא צליל בצליל, ועם זאת שומר על בהירות קונספטואלית-פואטית, ובקו אחיד של משמעות.

היפ-הופ צמח מתוך חברה אלימה של עוני והתנגדות לממסד דרך עשיית תרבות, כי תרבות, בניגוד לאלימות של ממש, משנה אנשים באמצעות הזדהות, אהבה ותפיסת עולם. היפ זה להיות בעל תודעה חברתית, תבונה מצפונית, והופ זה ניטור. לכן היפ-הופ זאת תודעה מנטרת, שעוברת הלאה, שרוצה לנוע ולהניע. בניגוד להיפ-הופ הישראלי שהולך יד ביד עם הממסד והפוליטיקה השלטת, היפ-הופ אמריקאי, שורשי, לעולם לא יכול לקבל את המציאות כמות שהיא כי מציאות עומדת, מציאות סטטית, תמיד תוביל לעוולות חברתיות.

אמינם: "איוונקה טראמפ בתא המטען שלי"; "טראמפ הוא נאצי"

היבחרו של טראמפ לנשיאות ארה"ב גרם לזעזוע חברתי עמוק בחברה האמריקאית. הנשיא שרוצה "לתפוס אותן בכוס" ולהעלות את קרנה של  אמריקה הלבנה מחדש, מעורר מחלוקת פנים תרבותית וחברתית שמאת'רס לא יכול להתעלם ממנה מפני שגדל על היפ-הופ כתפיסת עולם, וטראמפ, רואה בחלק גדול בציבור האמריקאי כציבור נחות. הראפר המשפיע ביותר על הקהילה הלבנה הוציא כבר לפני שנה שיר שבו התייחס לטראמפ בזלזול, כשהשיא הגיע בפריסטייל ב-BET (ערוץ המוזיקה השחורה) באוקטובר האחרון שבו כינה אותו במפורשות "סבא גזעני" וקרא למעריצים שלו, תומכי טראמפ "ללכת להזדיין" ולבחור בין האם.סי לבין הנשיא.

מאת'רס הוא לא הראפר הראשון שהתייחס לעניין טראמפ, אך מאת'רס, בניגוד לאחרים, הוא מאבני היסוד של התרבות, ולכן אמירה כזו שלו היא לא מובנת מאליה. הרעב, התשוקה וההערצה העיוורת כלפיו התפוצצו בבת אחת בסינגל הראשון שלו עם ביונסה מהאלבום "תחייה" (Revival). "התחייה" נחשף על ידי מעריצים אחרי שהמנהל שלו, פול רוזנברג, העלה תמונה לאינסטגרם כשברקע מודעה על תרופה מזויפת חדשה, כשהליתוגרפיה של המילה "תחייה" חשפה את ה-E ההפוכה שמשמת כבר שנים כסמל מסחרי עבור הראפר מדטרויט.

ללא שם

מתוך עמוד האינסטגרם של פול רוזנברג, המנהל האישי של אמינם. על הבניין מאחורה המודעה שחשפה את האלבום.

בסינגל, השיר הפותח של האלבום, מאת'רס מתייחס אל הציפייה הספרותית ממנו לעשות משהו מהפכני בכל פעם שהוא מוציא אלבום. ציפייה שהתממשה פעמים רבות בעבר, אבל גם גורמת לו לחרדות. "למה הציפייה שלכם כל כך גדולה?", שואל מאת'רס, והתשובה לשאלה הזאת נענית בסינגל השני, והשיר הרביעי באלבום, "שלא ניתן לגעת בו" שמדבר על הפריבילגיה להיוולד לבן. בשיר הזה, מאת'רס אוחז בחברת טראמפ בידיו ומנער אותה מהיסוד. השיר מורכב משלושה בתי שיר ושני ביטים (מקצבים) מתחלפים שבאים לסמן את ההפרדה הקונספטואלית בין חלקי השיר שמנסה לתת פרספקטיבה רחבה על החברה הגזענית האמריקאית.

עולם הנצח הפואטי

הבית הפותח של השיר מסופר מפרספקטיבה של איש לבן, שוטר לבן שעוצר בחור שחור בקריאה "ידיים למעלה, אל תירה" (Hands up, don't shoot) שהייתה גם סיסמת המחאה ב-2014 של הקהילה השחורה כנגד שוטר לבן שרצח בחור בן 18 על אף שהרים את הידיים ולא התנגד למעצר לאחר שוד שביצע לכאורה, אך לא היה חמוש או היווה סכנה. השיר נפתח בהצגת הפריבילגיה של איש לבן לחמוק מעונש, כל עונש, אף הנורא ביותר כמו רצח.

Outrage In Missouri Town After Police Shooting Of 18-Yr-Old Man

מתוך הפגנות המחאה בארה"ב

מאת'רס, כאמור, הוא לא הראשון שנוגע בנושא, כבר ב-2015 האלבום המופתי של קנדריק למאר "לסרסר פרפר" מתייחס בדיוק לנושאים האלה, אבל קנדריק פונה לאוכלוסייה שבעיקרה מרוכבת ממאזינים שחורים ואילו מאת'רס מדבר אל קהילה לבנה מובהקת. הבית השני כבר מתייחס אל התרבות השחורה כזרה, כאחרת, כבלתי מובנת או נחותה. מילותיו של מאת'רס המובאים באירוניה בהכרח לא יכולים שלא לגרום לחוסר נעימות למאזין הלבן, שכן אלה טקסטים שפעמים רבות בעבר ובהווה נאמרים ברצינות ובנימה פטרונית פסדו-מדעית על ידי גורמים קיצוניים לבנים. בבית השלישי מאת'רס כבר מדבר על אותם הנושאים בדיוק אך מפרספקטיבה של בחור שחור. את כל זה עושה מאת'רס במורכבות פואטית אדירה. אם בשיר הפותח את האלבום הוא "הולך על המים רק כשהם קופאים", אז בשיר הרביעי קל להבין למה הציפייה ממנו היא כל כך גדולה.

מאת'רס לא רק מהדק את הקונספט של השיר על ידי החלפת ביטים, אלא גם שומר על קו עלילתי ברור המלא בחריזות מורכבות שמאפיינות מאז ומתמיד את שירתו. השורות המוצגות להלן, הן השורות הפותחות את הבית השלישי. יכולתי להציג כל ארבע שורות אחרות ולמצוא בהן את אותה מורכבות פואטית. אפשר למצוא אצלו קו מצלולי מובהק המפריד את חלקי המשפט, ומאחד אותם בה-בעת במין קסם אקרובטי מילולי. בדומה לשירה הקלאסית השקולה, מאת'רס שומע את מצלול המילים ומנגן אותן בקולו בו בזמן שהוא שומר על קונספט עלילתי. בכך, הוא הופך את שירתו הרלוונטית לזמננו, לבעלת איכויות ספרותיות השייכות אל עולם הנצח הפואטי.

דוגמה לחריזה מורכבת של אמינם

מתוך השיר "Untouchable" (הצבעים מסמלים את סוגי החריזה השונים, פ.מ.)

מכתבים שאמינם כותב לעצמו

בשלב הזה בקריירה שלו, אף אחד לא מופתע שהראפר שרצח את האקסית שלו, קים, בשיר שגם נושא את שמה, שהופיע באלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם, שם את איוונקה טראמפ בתא המטען של האוטו, או קורא לטראמפ אדולף היטלר. לא פחות. מה שכן מפתיע, זה לשמוע אם.סי בשלב השלישי בקריירה שלו. זה הדור הראשון של האם.סיז הגדולים באמת, ששורד להגיע לפתח הגיל השלישי, מה שלא היה מובן מאליו גם למאת'רס שכמעט מת מכמות יתר של כדורי שינה.

מאת'רס הוא כנראה הראפר הרטרוספקטיבי ביותר. וככזה, הוא גם הצליח לחבר באמצעות כישרון יוצא דופן ותשוקה, את סיפור חייו לעלילה קולנועית של ממש. והנה, אם ב"אלבום של מארשל מאת'רס 2" הוא התנצל בפניי אמו, כעת הוא מתנצל בפניי קים, "הייתי עושה הרבה דברים אחרת", הוא חורז.

כן. האלבום מלא בכוכבי פופ וזה מורגש בסגנון העיבוד המוזיקלי ועל כך הוא חטף ביקורות צולבות ברחבי הרשת. באלבום תמצאו את אד שירן, פינק, אלישה קיז וביונסה וגם שיתוף פעולה עם ראפר חצי אלמוני "פרשר" ששר רק את הפזמון. לכך יש כמה פרשנויות לטעמי, האחת, מאת'רס כבר הגיע לגיל שהוא יכול לעשות אלבום לעצמו כפי שלא עשה בעבר. ועם נושאים קשים וחשובים כמו גזענות לא מגיעים לרדיו בלי רוטב פופ.

הפרשנות השנייה, והעדיפה לטעמי, היא שמאת'רס לא מנתק את האלבום הזה משאר יצירתו. ובתוך הסבך הגדול הזה שנקרא "אמינם", "התחייה" היא רכיב נוסף לפסיפס, שאם נזכה להאזין לו בסבלנות – נשמע אדם שבור ופגוע, שכל מה שהוא רוצה בסך הכל, זה שיאהבו אותו ללא תנאים מוקדמים.

כן, יש ראפרים טובים ממנו כדי לגעת בנושאים פוליטיים. כן, יש ראפרים שנשמעים טוב יותר כשהם עושים פופ. כן, האלבום הזה נוגע גם בנורא-ואיום אם מנתקים אותו מפסיפס יצירתו. אבל לאף אחד אין את המילה "סטן" או השפעה על קהל אינסופי כמו לבחור הלבן מדטרויט, בטח כשרוצים להגיע לרדיו עם שירים שעוסקים בתודעה חברתית, על אף כל מגרעותיו. והכי חשוב, מאת'רס הוא, לטוב ולרע, היפ-הופ. וככזה הוא עוסק בכל הנושאים לעיל בשינויי הגשה ובחריזה מורכבת להפליא על סימפולים מגוונים בהפקות מינימליסטיות ששמות את השירה במרכז. אני בטוח שיהיה מועיל להעלות על כתב דיון מעמיק על המורכבות הפואטית של מאת'רס, מה שיעמיד את שירתו לצד גדולי המשוררים באשר הם אם יצליח לסבול זאת הקורא.

מאת'רס מבקש: הביטו בי. וכשתביטו תראו שאם תנתקו את האלבום הזה ממכלול עבודתו תשמעו סיפור לא קוהרנטי, מבולגן וכאוטי. אבל  מאחורי הכאוס המילולי הענק נמצא אדם שנוגע ברגעים טהורים של ממשיות, והיא חובטת, ומכוערת ויפה כל כך. "התחייה" היא ירידה אל הבטן הרכה ומלאת הסתירות של בן האנוש, הצטיידו בהתאם.

 

 

עלייתה של הספרות הבינונית

בזמן האחרון עלתה לגדולתה תהילתה של הספרות הבינונית. גדולה שנמדדת במכירות ספרים בעזרת תמיכת המונים ופחות דרך דלתות ביורוקרטיה מקצועית של אנשי מילים כאלה ואחרים. 'ספרות הקהל' או ספרות ה'ככה-ככה', או הספרות ה'אל פלצנית', הספרות הקלישיאתית, שיוצאת כנגד טעמה 'הממוסד' של האקדמיה, במסווה של ספרות עממית. לדעתי יש לדון בנסיבות האפשריות שהביאו לכך.

  1. ישנן אופציות –  אנשים הפסיקו לקרוא ספרים. אז אין להם כלל במאגרי המידע המנטליים למה להשוות את הטקסטים המודרניים שלא באשמתם, או שכן באשמתם, שהם נתקלים בהם בעל כורחם, במדיות חברתיות כמו הפייסבוק למשל. לכן, אם פעם, ספרים, והמילה הכתובה היוו האופציה היחידה לקבל מידע כלשהו על העולם, על עצמך, על רגשות וכו' היום הדרכים לקבל את המידע עוברות באמצעות מדיות רבות ומגוונות, ואולי אפילו חוסכות באנרגיה מנטלית ו'חסכוניות' יותר. לקרוא זה קשה. לשבת מול טקסט גדוש, זה כמו להיכנס למעבה היער, ולרצות לראות את החורשה הפתוחה, את רקיע העולם, את הכחול הניצחי והאינסופי כשיש מולך מסך של גזעים, זה בלתי אפשרי. יש לעבור מסע, היטלטלות, עד ששדה הראיה יפתח מחדש. זה מאיים. שלא כמו במדיות ויזואליות שמגרות ומקלות על כלל החושים והחוויה האנושית את החושים הללו. בספרות עליך לתת את עצמך למילים. ולחשוב. אין איש שחושב בשבילך. גם לא הסופר או המשורר עצמו, אלא רק פרשנותך את אותן המילים הוא-הוא שמקיימת אותן.
  2. תהילת עולם – היכולת לפרסם מילים, כל סוג של מילים, במדיה החשופה לקהל רחב מאד, גרמה לכך שיש זילות בחיבור 'המטהר' של תחביר יומיומי שהופך להיות תחביר בעל רובדי משמעות מרובים. בפשטות, מילים שנבחרות בקפידה לעומת מילים שנבחרות כי כך הן עלו לראשונה לראש, במקרה. הופעת הדפוס במאה החמש עשרה לא רק גרמה לכך שטקסטים שהם לא רק בעלי חשיבות מדעית ודתית יודפסו, אלא נוצר פתח רחב לטקסטים ספרותיים ותרבותיים. אלה היו טקסטים שהם למטרת הטקסט בלבד (אם לוקחים את זה כהשוואה לטקסט מדעי גרידא). כך האינטרנט יצר מרחב, שבו לראשונה כל טקסט באשר הוא, פונה לקהל כלשהו. מופנה לקוראים. נוצרה מדיה חדשה ל'מילה הכתובה', הנגישות של כל טקסט באשר הוא טקסט הפך נגיש, בצורה כזאת או אחרת. אפשר גם לראות בתהילתו של המשורר, והשירה עצמה דוגמה להתנוונות המעמד התרבותי של הטקסט הכתוב. אם למשל נשווה את מעמדם של משוררי ספרד שראו באומנות השירה מלאכת מחשבת בעלת כללים פואטיים ברורים, מקצוע של ממש, שהיווה תחום ידע, משוררים איישו תפקיד חשוב בחצר המלוכה. לעומת תפיסה זו עומדת תפיסת המשורר והסופר המודרני, שעיסוקו נראה לציבור הרחב כמו עוד תחביב גחמני של אנשים שיכולים באמצעות עצמם לגעת בעצמם בלבד. ואין למשורר או לסופר, בטח אם אינו פריבילגי, מבוסס כלכלית ומקושר, יכולת לחיות מספרות בלבד. זה אינו מקצוע של מילים עוד. מעמד המילה עצמה נתערער שוב ושוב באמצעות המדיום החברתי; זילות המילה וזלזול במילה ממש.
  3. מציאות חדשה – כמיהת הקהל למשהו קליל, מהיר, ריאליסטי, שהוא כלל לא ריאלסטי (האם במקום כזה, משוררת כמו לאה גולדברג, היתה יכולה בכלל לזכות להכרה רחבה? האם היה מקום בלבם של האנשים להכיל סיפור יחידי וקטן ואחד לאורך זמן פואטי ממושך? או שנפשותיהם המתרוצצות של האנשים היו חולפות מעליה בלי להבחין בעומקה וחשיבותה הפואטית לספרות העברית). מין ניסיון נואש ושובה לב לקבל אמת אחת יחידה וברורה של רובדי הנפש שאין להם סוף, או תחתית או מסקנה סופית, ואין רק רובד אחד או אמת אחת ויחידה המתארת אותם. ועם זאת, רצון להתבונן בנפשם של אנשים אחרים, לרדד אותן, לדון בהן. ישנה אי הלימה או אף סתירה בעומק הרבדים הנפשיים לעומת הרידוד של המדיה. גילוי הרבדים הנפשיים האמיתיים שיש לאדם לעומת הרידוד של המדיה. ולכן קיימת התנערות מן הקושי של 'קילוף הבצל', המילה הלא ברורה, התחביר המיוחד, החריג, אהבת האומנות באשר היא אומנות. למשל, הרגל פשוט כמו פתיחת המילון, גם הוא למרות שהוא נגיש בצורתו המודרנית גם ברשת עצמה, מצטייר כמועקה לאדם הקורא. על אף 'הגילוי' שמוביל לידע וטיהור כלשהו, ישנה העדפה לתחביר יומיומי, פשוט, עם כמה שפחות רובדי משמעות, ורמיזות. הרבדים הפנימיים של נפש אדם, כמו אלה הבאים לידי ביטוי בספרות, הם מורכבים, ולעיתים (לעיתים רבות) הרבדים סותרים ומתנגשים זה בזה ויוצרים רעידת אדמה בלתי הפיכה בנשמת האדם. וזה מאיים.

 

לכן גם אם אמונה שיקרית זאת (לפיה, הטקסטים המתפרסמים במדיה החברתית וזוכים לפופולאריות הם אכן ספרות) רווחת בתפיסות המנטליות הקולקטיביות המודרנית, עליי להאמין, בעצם אני מוכרח להאמין בכל ליבי, שלא אבד הכלח על המילה הכתובה. אלה, למעשה, רק הפנים החשופות של הנפש האנושית הצעירה, שקיבלה הזדמנות לצעוק את צעקתה הילדותית שהמדיה הפופולרית, שהיתה תמיד, פופולרית, נותנת לה בפעם הראשונה אחרי שהממסד כפה את טעמו האישי בספרות. וגם אם בגחמנות היא צועקת, אינני מאמין שאיננו מסוגלים יותר לקרוא, או לצרוך ספרות כספרות או לאהוב אותה. היא איתנו הרי מאז קם האדם על רגליו וקרא בצרידות לקרני השמש 'אהבות קטנות וצהובות' ואחר קרא להן 'בוגדות ושקרניות' ושלישי קרא להן 'אימי המנוחה'. ולאהוב אנחנו מוכרחים. ואני, חוטא שוב ושוב ואמשיך לחטוא, ברצינות באמונה שלמה ותהומית, במחשבה שהספרות חשובה מדי לנפש האדם מכדי להעדר זמן רב מידי מלבבות האנשים, ושהיא, כמו הרוח, תישאר כאן, גם אם ישנה רגרסיה כלשהי. בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תלטף את הפנים החלקות, ותקמט אותן מעט יותר כל פעם. הרוח תשאיר את עקבותיה הברורים על פני האנשים. ובתוך העקבות אפשר, וראוי יהיה לצקת ממאגר המים הטוב ביותר. באמצעות ידיו הקטנות והצבעוניות של משורר כותב זה או אחר. שיודע ומכיר בחשיבותן של מילים. עד שכל המילים הנכונות והנכונות יותר יאמרו.

האם מציאות מודרנית זאת מאפשרת בכלל מרחב לספרות מורכבת? שכלתנית? פואטית? או שמציאות זו נידונה לכלות כל איש מילים, במצוקה רגשית אדירה, שיעז להעלות על בדל שפתיו, ובמחשבותיו, את המורכבות הבלתי נתפסת שבקיום, ובספרות.


 

ברית מילה

פעם כל היהודים היו דתיים. היום יש הרבה חילונים וצבא אחד גדול וחזק. וגם כמה דתיים שחשוב להם מאד שהכול יהיה כשר. כי אחרת הקיבה תתבלבל ותחשוב את עצמה בטעות לקיבה של גוי, ותתחיל לשלשל, חס וחלילה לא עלינו , קקי לבן, כי החלבי יצבע את הכל בצבע דהוי-אשכנזי-פריבילגי בהיר. וזה מצחיק, כי לפעמים אני מדמיין את הצבא החילוני-יהודי החזק שלנו הולך לאחד המבצעים הסופר-חשובים-תקופת-בחירות שלו. ואיזה אחד, עם שם ממש ארץ ישראלי אמיתי כמו משה, או יעקב, שההורים דפקו לילדים שלהם כי הם הורים כאפות, וסבא וסבתא היו ממש מופתעים, כי בכלל הם חשבו שלנכדים יקראו 'ים' או 'שון', וההורים הפוסט-מודרניסטים החליטו לחזור למקורות כדי שחס-וחלילה זכר סבא רבא לא יישכח, וגם הבן יהיה איזה מנקה שטיחים איכותי או מוכר את הפלאפלים הכי טעימים בצפון דימונה. או אפילו סתם איזה שם ארץ-ישראלי גנרי כמו 'איתי'. ואיתי היה ילד זין, ולא מקשיב למורות בבית ספר, ומאחר כל הזמן, והמורות היו אומרות שחכה-חכה תגיע לצבא ותראה מה זה לאחר, אתה תסבול, אתה לא מאמין אפילו איך תסבול. ואז איתי הגיע לצבא ונשאר ילד זין גם למפקדים שלו ולא שם דיסקית בנעליים שחס וחלילה אם יתפוצץ לו כל הגוף, שהוא עבד בשבילו ממש קשה בחדר כושר ואפילו שתה גוגל-מוגל, שזה משקה בטעם של ביצים מזיעות, יוכלו לדעת האם אפשר בכלל לתרום את האיברים שעוד נשארו לו או סתם לקבור את מה שנשאר לו מהרגליים מתחת לאדמה. רוב החיילים לא שמים דיסקית ברגליים, אלא אם כן יש מסדר. אבל איתי גם לא ענד דיסקית על הצוואר שלו. ובכלל הוא כל כך זין שהוא היה מאחר לשמירות בחצי שעה ומאיים על החייל הקודם שהוא יפוצץ אותו מכות רצח אם הוא יהיה צהוב וילשין עליו. החייל הקודם, הוא איזה איגור, או בוריס, שכל כך היה חשוב להם לשמור על מדינת ישראל, שהם טסו מאה וחמישים שעות סביב העולם בטיסה ארוכה ומשעממת, ובכלל, הם עשו מין טקס פרידה מנופח, ואמרו להורים שלא אכפת להם מהאקדמיה, שקודם כל הם צריכים ללכת ולירות בבני אדם, אחרת איך הם ידעו איך להיות 'גברים אמיתיים' בעולם הזה. אז הם לא ילשינו, כי יותר משהם צהובים, הם אחים על אמת. ובגלל שלאיתי היו הורים סופר-קולים פוסט מודרניסטים, הם החליטו בהחלטה משותפת, שאין להם שום רצון להכאיב לילד הקטן שלהם שלא לצורך, ולכן לא עשו לו ברית מילה. אז כשאיתי ובוריס יצאו למבצע והתפוצצו מטיל כתף שנורה עליהם, כל מה שנשאר מהם היה רק פלג הגוף התחתון. אפילו הבגדים נשרפו. הפלוגה המסייעת שהגיעה עשרים דקות יותר מאוחר לחלץ אותם לא ידעה בכלל מי זה החיילים העירומים האלה, כי הזין שלהם לא היה מהול, ולך עכשיו תתאים את הזין לצבא בלי ברית מילה. אז אני קראתי בקשר למפקד שלי שימצא איזה דרך אחרת לגלות אם הם משלנו או משלהם, והמפקד לא ידע מה לעשות בהתחלה עד שהוא החליט שניקח את הגופות, כי אסור להשאיר גופות בשטח, ומקסימום אם לא יתמזל מזלנו, נחזיר אותם תמורת שטחים. ואז הפרמדיק הצפון תל-אביבי הגיע ואמר איזה זין קטן יש לגופות האלה, אז הבאתי לו סתירה מצלצלת וקראתי לו אידיוט כי לא צוחקים על זין קטן, זה לא מנומס וערכי. כשחזרנו עם הגופות לבסיס, שון, הסמב"צית מיד זיהתה את הזין של איתי, כי היא מצצה לו פעם כשהוא סגר שבת. נראה לי שהיא הייתה מאוהבת בו, והתחילה לבכות. אבל כולם שמחו. כי עכשיו ידעו בוודאות שזה חייל משלנו, ולא משלהם, ואפשר לקבור אותו ולא להשאיר את הגופה במחסן של הגופות. ואז הרב בבסיס מיד התחיל לקרוא קדיש, ואמר שאיזה מזל שאלוהי ישראל שומר על בנינו ושלח לנו את שון המוצצת שתזהה את הגופה, אחרת, לעולם לא היינו מבדילים בין החיילים שלנו לשלהם.

 

 

כשלימדתי את אחותי איך לעוף

בכל פעם שהחורף מתפרץ אל תוך הלב של אמא ומבשיל מתוך האדמה מרקים כתומים, אני נזכר, איך לפני מספר שנים, נשארתי עם אחותי הקטנה שקיבתה עשויה זהב טהור, וכמעט שום דבר זר אינו נכנס לתוכו, פרט כמובן לתפריט בלתי מתחלף של אורז, תפוחי אדמה וטונה מקופסאות שימורים רבות, דומות לעצמן עד שיממון – מביטה לעבר סיר מרק כתום שדומה היה בנפשה של בת החמש כנראה למיץ ביצות ובוץ מלא בפטריות ובתנינים. ריחו שהתפשט בחלל המטבח חדר לאפה כריח עובש ספוג במים שהוזלפו הישר ממרום עצים ירוקים וטריים כמו צבע שהתערבב ביחד עם ענני גשם שחלפו באזור במקרה לפני כמה שעות וזכרן דהה לבן ועמום בכחול הרחוק. היא סירבה לאכול את מיץ הביצות הזה, בכל תוקף. אני שנשארתי להשגיח עליה הבטתי בה, עומדת עקשנית וצעירה, שמעתי את סירובה החד משמעי, ואז אמרתי ברכות שהמרק הכתום הזה, לא סתם מקבל את צבעו הזהוב כפרווה של אריה מסורק בכתמי שמש טבע, אלא הוא נולד מהטבע, ולמעשה, אדרבה, רק אל תגלי לאף-אחד-בעולם-כולו, צבעו כתום בגלל ששמתי בו אבקת פיות. אם תאכלי לפחות צלחת מרק אחת, יש סיכוי כזה, עם כי לא גדול במיוחד, אבל הוא ישנו, שבלילה, כשתרפי את הגוף, ותתחילי להירדם, בלי לשים לב, תוכלי אפילו לעוף. אחותי, שנשבתה בקסם, מיד אכלה את כל צלחת המרק ואפילו ביקשה ממני עוד. אני הייתי צריך להזדרז לרסן את נפשה ההרפתקנית, שיותר מידי ממרק-אבקת-פיות הזה לא טוב בכלל לבטן, ופיות, כמו כל דבר, צריך לאכול במידה. אני לא בטוח כמה לילות עברו עליה עם שברון לב על כך שהגוף לא ניתק מאחיזת כוח המשיכה. אבל אני זוכר את המבט מלא התקווה שלה, כשאמרתי לה, לא משנה מה יקרה, לעולם אל תפסיקי להאמין שאת יכולה לעוף. היא אוחזת בכף שגדולה ממד ידיה הדהויות עם עיני אגוז לוז בוהקות ואני מוסיף, את מבטיחה לי?

היא הבטיחה. מדי פעם אני עוד שואל אותה בחשש, אם היא זוכרת להמשיך להאמין שהיא עוד יכולה לעוף? היא כבר לא מתפתה לחלום את אותם החלומות, והמרקים הכתומים כבר מזמן לא חודרים לתוך גופה הקטן והמצומק. אבל כשהיא לא מסתכלת, אני רואה שהיא אוחזת בספרים חזק יותר משהיא אוחזת בידי אנשים, ולא מרפה, כאילו, שפוחדת שעוד רק-רגע-אחד משהו יגיע מתחתיה ויאסוף אותה גבוה לאוויר, ומשם הדרך להביט למטה ולראות שאת מרחפת מעל העולם כולו קצרה כל כך עד אימה, עד שאין ברירה, אלא לבטוח שאת עוד יכולה לשוב לקרקע. אז היא מעלה את עיניה מעל הדפים הנצבעים במוחה בעדינות ושואלת אותי, "מה?" ואני עונה, "כלום" ומחייך חיוך נבוך, כי אני מזהה את עצמי בתוכה וממשיך להגות במהירות עוד מספר הברות, "רק בדקתי שאת בסדר." מתעקש לוודא שהיא יודעת שגם אם הגוף מסרב לעלות גבוה לשמיים, ומשקלו נהיה כבד ועמוס יותר מיום ליום, עמוס במחשבות, עמוס רגשות, עמוס בחשבונות ובטפסים ובצעקות שהשאירו בגרון מחוות גני זרים אדומים, ונראה שעל הגוף נערמים מיום ליום עוד ועוד משקולות בלתי נראים עד כי לרגע אחד היא בטח תשכח, את מרק-אבקת-פיות הזה. לכן אני אדאג להשיב אותה לצידי שוב, ואלחש לה בעדינות שהמציאות היא בתוכה, ושכדי לעוף, צריך אך ורק להפסיק לאחוז בקרקע חזק. למעשה, אין שום מרק בעולם שיכול ללמד אותך להפסיק להחזיק בקרקע חזק אלא רק את עצמך.

היא תגלגל את עיניה בכוונה של בסדר-פבל-מה-שתגיד, ואני אמשיך עם חיוך חצי ציני וחצי כואב לקוות שהיא לעולם, אבל לעולם לא תפסיק להאמין שכל מה שצריך בשביל להינתק מהקרקע אחת ולתמיד, הוא פשוט להפסיק להיאחז בה, לקפוץ קפיצה גבוה, ולא לחזור. כן, זה אומר שאת תצטרכי להיפרד מכל מה שאת מכירה, כן, יש מחיר לחלומות, אבל את תהי אישה-מעופפת ולא אדם חולם. אלא אם כן, כל מה שאת רוצה להיות זה אדם חולם, וזאת זכותך, יש מקומות יפים מאד לחולמים. כאילו, מנסה במילים שלי אליה לשכנע את עצמי שהאוויר החם על פניי מגיע מכיוון השמיים, ולא מתחתית הר געש ממעבה האדמה. אבל אני כבר באוויר, וזה מה שרציתי, לא?

וכאילו אף אדם שבעולם לא חשש שברגע שינתק מהקרקע ויתחיל להלך על העננים, לא יוכל לעולם לחזור יותר. ומה יש שם, בעננים, שכל כך חשוב לראות אם לא את הבדידות בכבודה ובעצמה לוגמת בעיניה הסקרניות את האדם המטורף שהצליח בימי חייו להוליך שולל את חוקי הכבידה כדי לפגוש אותה, זקנה ויפה כפי שנולדה, ומה לו לאדם הזה, לתת לבדידות שהיא כבר קיבלה גם כך שוב ושוב מאנשים זרים? האם מנשמות אנשים מעופפים היא מורכבת? האם בעצם לא את הבדידות האדם פוגש במעופו אלא את עצמו? ככל שאעוף גבוה יותר, כך גם פחות מספר האנשים שיוכלו להצטרף. לא כי אינם יכולים, אלא כי הוויתור לא מהווה חלק מהטירוף שבהם. הטירוף שבהם נעוץ באדמה. פעם, כמו שאת שמעת ממני פעמים רבות, ניסיתי אני לתפוס בידי אישה שרצתה לעוף, והרמתי אותה לגובה העולם. מיד צרחה נשמעה מליבה כי לא זיהתה יותר את העולם וגם לא את מי שאוחז בידה, העולם היה מלא ברוחות חזקות ואדירות והעננים סחררו את ליבה בלבן בוהק שהחשיך את עיניה. היא חשבה פעמים רבות שהיא רוצה לעוף אבל לא חשבה על הקור והרוחות, והציפורים הצווחות. אז, במקום לבקש בעדינות לשוב לקרקע, היא נעצה את שיניה בבשר הכנפיים של הזר שרק לפני רגע ביקשה ממנו לעלות לשמיים, ושניהם הוטחו באלימות לקרקע. זה שיודע לעוף וזאת שרצתה לעוף. לי, המעופף, לא נשארה ברירה אלא להלך על קרקעית העולם עד שאתחזק ואצליח להמריא מחדש. לה, הקרקע הייתה כמזרן דק ומלא בנוצות רבות, שבלם את נפילתה החזקה, והוליכה אל עבר קרקע מוצקה עוד יותר משהייתה.

אולי לעוף, אחותי הקטנה, זה לא מה שצריך להדאיג אותך. ואני מניח את ידי בעדינות על גבה המקשיבה והזקופה, קולה עוד רפה ועף קליל באוויר החדר, עוד לא נצבע יגון, יודע שהיא כבר מזמן כבר עפה גבוה, שלא באשמתה, כנראה אהבה אחזה בליבה כבר חודשים ארוכים. כמה אנחנו דומים, אני ואת, אני חושב לעצמי ולא מוציא הגה. כמה קל לנו להתאהב, כמה קל לנו לעוף גבוה לשמיים, אולי יום לא רחוק מהיום, אצליח למצוא בשביל שנינו, מרק ראוי, עם אבקת פיות, שיצליח להחזיר אותנו אל הקרקע הבטוחה, שם, רגלנו יתייצבו זה לצד זו, ושרירנו יוכלו לשוב ולהתחזק. עד אז, שמרי על עצמך. כאבי את חייך, ואל תדאגי, אני מחכה לך בשמיים.

*

העולם מחולק לשני אנשים!

שמחולקים גם הם לשניים,

וגם חלקיהם המחולקים מתחלקים זה בזו פעם אחר פעם,

עד אין סוף

בלתי אפשרי

לדעת,

גם אם סכום הספרות מתחלק בשלוש,

(אם פתאום אחד יהפוך בשגגה לאחר)

אם תישאר שארית

לא נדע לעולם

של מי.


אובך

חבטה אחת לא הספיקה לה כדי שכל החול שנאגר בין אצבעותיה, ענפים דקים וארוכים מאד שנמתחו עד למעמקי קרקעית האדמה ועלו ישירות עד לצינורות ליבה יתפרקו לחתיכות קטנות של אובך זהוב. אז היא המשיכה לחבוט שוב ושוב, חבטה בים, חבטה ברקיע, חבטה בכל כוכב שהיה בהישג ידיה החזקות, עד שמן הצבע השחור נתלשו אפורים קופסאות קופסאות, אותן אחזה בידיה ומן הקופסה הראשונה צץ ספר תפילה (רומן) שכתב בן אדם, שאת אותיותיו כבש אבק עקשן וזקן כמעט כמוה, אבק שיצר את העולם, יש שאומרים שאותו אבק הוא הקיא של האהבה עצמה. אלוהים הביטה בספר בעיניה הרכות אחרי שנים ארוכות מאד שלא נקרא, ונשבה עליו רוח חזקה ואדירה שהולידה דף בתולי. מאז העולם נהיה צהוב ודהוי, קופסת חול שממנה נוצרת האנושות והאדמה, ואילו הספרים, לבנים.

בימי אובך אפשר לראות את פניה של האלוהים נגלות בבירור באותיות הממורקות של כתבי האדם הסוגר את עצמו בתוכו. ואילו העולם לוקח את שמיכת החול מעליו ופורס אותו כצעיף על צווארה של האלה כדי להראות לאדם – מהאבק שבשמיים הגעתם, לכן הוא נאחז בספרים ובלב. הבט, אלה כל קרוביך המתים שהפכו בעינייך להד אחד דהוי, ואתה ממהר להסיר אותם מעליך כמחלה, לשפשף חזק את התאים המתים שיצטרפו להצטופף מת לצד חי. השמיים אטומים וצמיגיים, והרוח מנסה להדוף את זכרם מהנוף החום בהיר של האנשים החיים. להחזיר את הכחול הרגיל. אך מאחורי הכחול ישנו האבק ואילו מאחורי האבק ישנו עוד אבק, ומאחורי האבק הנוסף, מסתתר במעמקי ארגז החול, אבק שחור וסמיך בולע כוכבים, כי האנשים שהלכו עליהם אהבו מאד, ובמותם, האהבה הפכה אבק, וכיסתה חלקים גדולים ביקום בשחור חזק. כל החלקים החשוכים ביקום, בעצם, הם החלקים שהאהבה מיצתה את דינה איתם, הטילה את מרותה, ולכן, הפכו כל היצורים החיים לאחד עמוק, שחור וכהה. אפילו האור החזק ביותר, היהיר ביותר, שורף ממלכות ומחריב ערים לא יכול אלא לטבוע בו.

ואנחנו, צל לאותה שושלת מפוארת של אוהבים, אולי כורים במו לבנו את סופנו. אולי, בכל פעם שאני נזכר בך, האבק שיוצא מתוך מוחי מטעין את האוויר בצהוב חזק שקשה לנשום אותו, הצהוב עוטף את העולם כמו שאת עטפת אותי, צהוב נבול ובהיר כמו פניהם של מלאכים. צהוב שצובע את הגוף מבחוץ ומבפנים, ממלא את הריאות בהבל פה כתום. הליכתי אשר בטח, מזכירה בדבר מה את הליכתו של האדם שהלך לצידך כשידו שלובה בידך נעטפת אבק וזוהמה, ואנחנו מטיחים את ידנו באלפי חלקיקים חומים כאילו ששילוב ידנו הוא המעשה הראוי ביותר להיעשות על פני העולם, ודאי הליכה זו ממיתה בצעדיי החומים עוד פיסת חשיכה. אולי ביהירות אני ממהר להתאהב ולהביא על העולם עוד ועוד אבק. אני נשכב על החול ומצליח לאהוב אותך בלי שתהי נוכחת, אני רק הזיה בתוך מוחי. כמו זיקית, האבק צובע אותי בצבעיו וכל אחת שיוצאת דרך הענן מזכירה לי אותך – זו בהליכה, זו בחמלה, האבק נספג בתוכי ועובר דרך קנה הנשימה שלי עד שהצלילים כולם נרדמים. האובך מפסיק את פעולת החושים ונדמה שהקול לא מצליח לעבור יותר בענן המאובק הזה, האימה אוחזת בשקט. כשהלכת, חלקים מגופנו יחדיו ודאי טיפסו על הקירות ומהקירות קפצו קפיצה נועזת ונאחזו גם בקורות של הבניין הגבוה, ומקומה שמינית ודאי היה להם קל ביותר לטפס על גבה של הרוח הלילית ולהגיע גם לצווארם של העננים, להיצמד אליהם כמו שנצמדת אליי בלילות סוערים ומלאי מפלצות ולהאיר את החשיכה שמסרבת להתגלות לעיניי אדם. ודאי מהעננים הם קפצו הישר לחלל השחור ונאבקו באוהבים אחרים כמונו, שזכרם התעופף לחלל המאובק. ודאי שהאבק עצמו ניפץ את החלל לאלף ואחת חתיכות שזכרם כבה בתוך עצמו שחור ועייף. ודאי אם יתמזל מזלנו, ולו לשעה אחת האהבה תצליח לחמוק מעיניי ולהיספג בבני אדם ולא בקירות המקיפים אותם. לעיתים נדמה לי שהבתים קורסים לא מתשישות, לא מרעידות אדמה אלא מלב שבור שספוג בהם, לוחשים לאנשים הנמצאים בניהם, חדלו לאהוב. אז, גם האובך הכבד בשמיים יצליח לשקוע לאט על קרקע צבעונית, והעולם יחדל מלהיות צהוב, וישוב להיות שחור.

הינה הביטו, מבעד לחומת האבק ישנם בני אדם שיוצרים אותו, ומבעד לאותם בני אדם, בעומק המעמקים, שוכנת גם את. לשווא אנחנו ממלאים את כיסי המתים במטבעות יקרים ומחכים לקוצר בגלימתו השחורה שיעביר אותם בנהר הנשמות בריאים ושלמים. האבק נמצא גם בתוך המים הסוערים של הגיהינום. במקום זה, עלינו לצייד את המתים בחשיכה, אולי, אם יפסיק להאיר האדם את עצמו ואת זולתו, יישאר מספיק אור כדי שהיקום לא יקרוס לתוך תוכו, הרי גם הוא, לא יצליח לעמוד בעומס הרגשי. ייטול מעצמו את האחריות ויתאהב וכשהיקום יתאהב לא נוכל לעשות דבר פרט לרחף באבק הסמיך.

אי אפשר להאשים אותו, כל כך קל להתאהב בך. ומה יש לאהבה להפוך אחרי מותה פרט לאבק, האבק שיוצר אותי ואותך, האבק שעטף את ידנו כשאחזתי בידייך, אותו אבק שיצר את הארץ שעליה אהבנו, אותו אבק שניפץ את כל העולמות כדי להפוך אדמה למוצקה מספיק שבני אדם יאהבו מעלייה ולא יטבעו בחול. כשהאהבה מתה, נולד האדם, בצלמה.

*

במותי לא אנוח על משכבי בשלום.
למעשה את כל חיי אני מקדיש לאסוף כוחות ובדידות,
אני מתכוון להיאחז באדמה סביבי ולרעוד בעקשנות,
שוב ושוב לרעוד, כמנסה לסבן ממני את החיים
להימלט מהרחם
להדוף מעליי את הרוח
כשמלאכים יעירו את המתים ואת האהבה
יטעו לחשוב שאני עולם.


קומדיה רומנטית

בפינת השולחן בחדרי יושבת לה בחוסר נוחות מוחלט מנורה משעממת אפורה ארוכת צוואר כאילו מנסה היא ללחך עשב מהצבע הירקרק בקומה השנייה במיטת הקומתיים כבר שנים רבות. מיטה שלא משמשת גוף אדם כבר שנים ארוכות, אלא מחסן של נעליים ובגדים שלא נוח להן בארון. אני מדליק אותה בחוסר אכפתיות, בהרגל, כמו ארבעת כוסות המים שאני שותה בין השעה שלוש לחמש בכל יום, אם חלילה אפספס אחת מהן ארגיש את האבק נאגר בדפנות הגרון, כאילו גופי עשוי מדבריות גדולות שמחכות לרגע שיצליחו להעפיל על הגוף הערמומי שהצליח לחשב בדיוק מרבי את הדרוש לו כדי להמשיך ולשרוד למרות החום, האובך שבכל העולם כולו מחכה לי יום-יום באותן הצלליות של אחר הצהריים, מסרב להיכנע, מסרב להיעלם. יש לי גם מנורת תיקרה חזקה ולבנה, אבל לה אני לא קורא כמעט אף פעם. אחרים קוראים לה, אני הזנחתי אותה לחלוטין. היא חזקה לי ורעשנית כמו אוטובוס שממהר להפיל נוסעים ביום ראשון בבוקר, בוערת ואוחזת חזק בכל פינה חשוכה כאילו נמתחת משינה ארוכה ארוכה ולא יודעת מתי תחזור להימתח מחדש. בימים האחרונים בנוסף לחדר גם הבית כולו חשוך ובודד. כמו הלב שלי חשוך. חשיכה כהה וארוכה בתוך גוף חשוך בעצמו. חושך שרואים דרכו חושך בהיר יותר.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי נאבק עם קומדיות רומנטיות ערמומיות בצורתן הקיטשית ששוות לי את הלב בקלות מכעיסה, כאילו כל מה שצריך בשביל לגרום לי להתאהב הוא עצם קיום האהבה עצמה, מספיקה לי נדיבות פשוטה של אישה זרה כדי לגרום לי לטבוע בתוך הדמעות של עצמי. כל מה שנדרש מהגיבורים לא גיבורים הללו הוא להביט אחד בעיניי השנייה להבטיח את אותן הבטחות נצחיות שאודיסאוס כבר הבטיח לפנלופה לפני אלפי שנים שלא יתקיימו לעולם ותו לא. לא מאבקים גדולים, לא חיילים עוצמתיים שהופכים קרביים לפרחים אלא פשוט מבט אחד עמוק ואני לכוד בתוך הלולאה. אבל למה? אני, שממרק את נשמתי יום אחרי יום ומנסה לנסח את העולם בתחביר צבעוני ודהוי, ליצור מציאות כנה ואחרת, מוצא את עצמי ניבט מעיניים זרות וחשיכה. ניבט ותכף ומיד זה כבר לא מספיק, תכף ומיד יש למלא את השקט במילים או במעשים על אמת, לעולם הרגע הזה לא יישאר טהור ויש לנפץ את החלום מיד, אסור ולו לרגע אחד לשקוע בפנטזיה כי היא ממכרת יותר מהגילוי הנוראי וההכרחי אבל אני מודע לגילוי ולפער ואני משתוקק אליו כאילו מדובר במהות חיי. ואילו אנשים לא באמת רוצים להכיר אנשים כי להכיר זה קשה. אז הם שואלים את עצמם "איפה הם האנשים ההם?" במקום זה הם רוצים לאמץ כלב, כזה שיאהב אותך ויהי מה. הם באים עם אוסף של דרישות והבחנות פסיכולוגיות שקריות כמו: שיהיה אופטימי במידה, כאילו מדובר בנוזל ואהבה היא הנפיחות המעיקה בבטן אם חלילה במידה הופך ליותר מידי הם לא יצליחו לעמוד בזה כאילו שעל כתפיהם זה נערם לבנה על לבנה. או "חשוב שיאהב חיות", אבל למה זה "חשוב שיאהב חיות" אולי חשוב אפילו הרבה יותר שיאהב בני אדם? אולי אדם שאוהב בני אדם, בעצם, בלית ברירה אוהב גם חיות ורק הבלבול וההפרדה היהירה מקשה עליו לקבוע האם הוא ראוי באמת להיקרא "אוהב חיות", או, אולי האהוב עליי ביותר "שיהיה לו חיוך יפה" כיצד עליי לדעת האם החיוך שלי עומד במדד האסתטיקה של בני אדם זרים? וגם אם החיוך שלי מזוויע, נגיד, בנורא שבחיוכים שאיי פעם חויכו על פלנטה זו או על כל פלנטה אחרת אבל הלב שלי מחייך המון, ובאיזה צורה שלא אבחר, כל הזמן, האם ז א ת בעצם השאלה החשובה יותר? אולי הגיע הזמן שנפסיק להעביר בני אדם בגלאי תכונות בכניסה לקניון הרגשות שלנו, מפחדים פחד מוות מהרגע שמישהו ישלוף את הלב ויתפוצץ לנו בפנים וחלילה יהיו נפגעים ויותר גרוע מזה, הרוגים. אנחנו לא מעלים על דעתנו אפילו לרגע, ש"ההם" אולי בכלל לא מעוניינים באוסף התכונות ההרואי שלנו אולי ל"הם" נמאס שמנסים לבדוק עד כמה הם נכונים. אני בז לאנשים שמפחדים לגסוס ולאהוב זה לגסוס, ולגסוס זה לא לדעת אם תצליח לחזור להיות "אופטימי במידה" או בכלל לחזור. לחזור זה בלתי אפשרי, כמעט. אז אנשים עוזבים בבת אחת, ואני מוצא את עצמי יושב מול קומדיות רומנטיות זולות ומתפלא על הקלות שהדמעות חונקות אותי, באיזו חרפה ופתטיות הן מזכירות לי שגם אני לא עומד מעל הקסם של העולם אלא שבוי בו, אני רק הזיה בתוך רוח חזקה ממני. האובך מכסה את העיניים שלי וככל שאני מתקדם בדרכי הוא הולך ונעשה סמיך יותר, החול הצהוב והגדוש ממלא את הריאות עד שקשה לי לנשום. החדר עוטף אותי בנשיקות שנישקת אותי, את מזמן כבר לא פה, אבל צלך חזק ועיקש. האהבה עצמה נקברה עמוק תחת מרצפות אלה שבהן שפתנו רטטו זה על שפתיי זו, הן חודרות לתוך הטירוף שמתחולל בתוכי מתערבבות עם המחשבות החדשות. אני אדם אחר שמתבונן באדם זר לו ורואה את הנשיקות כמו בסרט, ההזיות גורמות לי לדמוע, אני שומע את הצער בקול שלך כשאת אומרת אל תרפה, ואני מרפה, ומתרחק אחורה וצעדיי ארוכים ומהירים עד שהגעתי לסוף החדר ואני נופל מיד לתוך תהום ארוכה ואינסופית, השחור מקיף אותי מכל הצדדים, אף אחד לא מגיע להציל אותי, והבדידות מנחמת אותי כמו שמיכה חמה כשהגשם מנגן את שמך על החלון. טיפות נערמות אחת על גבן של השנייה מתבוננות לתוך החדר שבו אדם נקבר בעורו בעודו חיי. האם ישנם עוד אנשים שמסוגלים להוציא אותי מקברי? האם ישנים אנשים שמסוגלים לקרוא לי ממעל הבור? ואם יקראו, האם אוכל לשמוע את קולם או שעד שיזדחל הצליל באיטיות לאוזניי יתמוסס ברוח ויהפוך להיות חלום אפל ומאיים.
באמצע הלילה בסביבות שתיים, כשכל המחשבות המגוחכות ביותר קופצות להן לבקר אחת אחרי השניה דוחפות והודפות כמו בתור למגלשה קצרה ומהירה בגן צפוף. מנורת השולחן ארוכת הצוואר החלה למצמץ, בכוחות עצמה, כך פתאום, כשאני כבר מזמן הנחתי לה ולכל שאר האורות בבית. הבטתי בה ממצמצת ורגע אחרי שחטפתי בהלת מוות כאילו שהקוצר חיכה שאהיה לבדי לחלוטין לבוא ולקחת אותי בידי, מלמלתי משהו כמו "הלו?" שנחרד מעצמו אבל אסרטיבי כמו נהג מונית שאיבד בקשר את הכתובת של הלקוח ומנסה להשיג אותו בחזרה, ובעודי קופא במקום, שעון מעורר מרוחק ואנלוגי שלא דיבר כבר שנים רבות, בחדר ריק לחלוטין החליט להתחיל לנשנש משהו באמצע הלילה וליילל. השמיעה את הצליל העייף בקולו הדק והחוזר על עצמו. קמתי והתהלכתי בחדר, בלי סיבה התהלכתי. חשבתי אם משהו קופץ לבקר לפחות אהיה במצב עמידה. דקה אחרי שהדם זרם לי לכל אורך הגוף, הרגשתי כבר מגוחך, כאילו שהחדר המשעמם הזה יכול באמת לאכלס עכשיו כנס מפלצות בינלאומי, וחזרתי לשכב. מתעטף בחום של אוגוסט עד קצה הצוואר בשמיכת האביר שלי. שיטפחו לי על הגב מקסימום אם יחליטו להופיע. אני עייף מידיי לפגוש רוחות רפאים עכשיו.