אלף מילים: פרק א'

עכשיו כשהגשתי את הסמינר בבלשנות אפשר לעמוד על הבעיה: מאז ומתמיד יצאו ממני מילים מליצות. ולא כי אני מנסה לצבוע אווירת חג אפורה של תחביר מיושן בהד צבעוני של אותיות. אלא כי בתוכי שכונות על גבי שכונות של מילים מזדקנות, בית אבות ממש, כאילו יש אי הטעמה מוחלט בין הגוף הרענן למילים הנסחבות לאיטן מתוך שאול הבטן, עולות צעירות רעננות ועד שהן מגיעות לפתח הגרון הבוער אותן ככבשן הן כבר מאפירות מיושנות וכאילו רבים כבר דיברו בשמן ובוקעות ככה – זקנות כואבות ומתפוררות לחול משמיעות רק צל של שאגה שהייתה נוכחת בצעירותן. ובלי שאוכל לחזור על אף אחת מהן שנית הן נולדות מתוך טירוף רומנטי לאהוב והדרך הארוכה והעיקשת שלהן לאחוז באהבה הזאת היא זאת שמקשה עליהן להגיע בשיאן. תמיד מגיעות מאוחר מידי, או מוקדם מידי אף פעם לא בזמן. תמיד נותנות קדימות אחת לשנייה בנימוס, עומדות בתור ארוך ומתעגל עד אין סוף, בלי לדחוף, בלי לתקן, עד שיוולדו בחוסר עונים מתות עם חליפתן היפה ביותר לעולם לא להן, לוחשות בכוחן הדל "אהבו אותי" והופכות לרוח. כל המילים המתות הן רוח.

 Featured image
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s