הולדת האהבה והאדם

בסופו של דבר, לא משנה כמה תייפה את המצב או תנסה להניח על היסודות הרעועים של הרציונל עוד ועוד שכבות של ביסוסים, לקבר אי אפשר להכניס גם אם נדמה שזה מובן מאיליו – שום דבר חוץ מאדם מת. גם מתחת לאדמה הקדושה ביותר שוכן אדם מת. אפילו מתחת לאדמות ירושלים. אפילו מתחת לאדמת ים סוף עצמו שנפער לרווחה וקבר תחתיו צי לוחמים. אפילו לא באדמה הקשה של בית לחם. אי אפשר לקחת איתך לדרך לא הון, לא מזכרות שעברו בירושה כבר שלושה דורות שכמעט אבדו בספינת המעפילים אבל שרדו במעט כוחן מלוחות ודקות יורדות לארץ של פליטים, לא אידיאות של מהפכות חברתיות גדולות כמו היקום עצמו שקרסו לתוך עצמן במהירות כמו כאב בטן בלתי נשלט שמקפל את הגוף חזרה להיות עובר וגם לא לב שבור.

לב שבור שכבר בימי חייו החלו לטפס מבין חריציו שורשים ירוקים חזקים ודקים שכיסו כל פירצה שניתנה להם ברעב. בתחילה השבר היה כה קטן שלא היה ניתן להבחין בצמיחת העשבים, אך ריח שדומה לריחו של עשב רטוב, עסיס ופרי שגדל לא בעונתו היה מתפשט מיד בחדרי הילדים שנולדים עם יכולת הטמונה בתוך גופם להתאהב בהכל בבת אחת, לכן ריח גני הילדים הוא כריח הפרדס שמלא בכל טוב.

אין שבר אחד שמריח כמו שבר אחר, כל שבר מדיף את ריחו השונה אך כבר אז כשהיא הסירה את מבטה מעיניי היה ניתן לשמוע חריקות אדם שהולך ומצטמק כשבתוכו קיים המנגנון שיביא לסופו. אף אחד לא הכניס לתוכי דבר. לכן גם אף אחד לא יכול להוציא דבר ממני. כשהאהבה נעשית גדולה כממדי היקום גם השבר נפער עוד ועוד בטרם הוא מורגש בגופו של האדם. רק כאשר יביט האדם פנימה אל עצמו ויעשה זאת רק כשלא תהיה לו ברירה, רק כשיידרש לכך. רק כשהכוח יעלם ממנו בבת אחת והוא יחזור להיות עזוב. רק אחרי שרגליו יבגדו בו בבת אחת אחרי שכבר שעות הוא רץ וחשב שיכול יהיה לרוץ עד אינסוף. רק אחרי שייפול מצמרת העץ הגבוהה ביותר שטיפס לראשה כדי להרשים בגחמנות אותה שראתה רק את נפילתו. רק אז הוא יראה איך ליבו הפך ירוק ובלתי ניתן לזיהוי, רק ריחו, ריח הילדות מזכיר דבר מה מוכר שהיה ואבד. כשהיא עזבה הלב עף גבוה לתיקרת האדם ושם הוא מביט בבעליו ברחמים קופץ בניתורים חסרי אונים בניסיון לתפוס אותו מחדש אך נשמתו חסרת הרגליים וגופו שלא מתרומם אפילו לא במעט מדגישים את אפסיותו. מחשבותיו נגררים על ריצפת נשמתו שאריחיה מתנדנדים כבר מכל מגע קל, כשרוח האבל גורפת תחתן חול וניחומים. אני מרחם מעט על הגוף הנכנע כל פעם מחדש לרעיון שניתן באמת לאחוז באיזה טירוף של נעורים כשהגוף עצמו עייף ותלוי בעיוורון כל כך גדול שעד שנביט בעיניה הפקוחות של האהבה כבר נדע שהיא הולכת ודועכת מאיתנו וממנוסתה המהירה נולד בן האנוש.

במותו של אדם נסדק גופו עד שלבסוף נשבר ונפער לרווחה ומתוכו יוצא יער סבוך ומלא עד אפס מקום שהחל את גדילתו האלימה עוד בימי חייו. במותו יכול סוף סוף למתוח היער את גופו גבוהה לשמיים ולפרוץ באלימות עצים ירוקים שבצמרתן פירות מתוקים ובוהקים שבתוכן השנים שאהב, שפיתו גם את האדם הראשון אשר בלא ידיעתו אכל למעשה את ליבו הניצחי של עצמו ובכך גזר על האנושות לקצוב את חייה לזמן מוגבל ומלא ביערות שגדלים בתוכו בלי סוף. כי שנות האהבה רבים לאין ספור משנות חוסר האהבה. עד היום בוראים הם זה את זה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s