מגדר גותי

הגל הראשון של הגותי התאפיין בזרות, בריחוק. המאיים והאפל לא נמצא בעיר הגדולה אלא לצידה, ביערות הרחוקים שמרחק הנסיעה עד אליהן רחוק מהקורא וממה שהוא מכיר. עם טירות רפאים ושושלת ארוכה של דורות שחיו בה (מעמד אריסטוקרטי). רובם הגדול של האנשים לא היו קרובים לאורח חיים זה, הם יכלו להתעלם באופן כמעט הרמטי מהמאיים. לעומת זאת הגל השני התאפיין בכך שהמאיים כבר התקרב לתוך הבית עצמו. אל לב השכונות העירוניות, לא צריך יותר טירות רוזנים מפוארות כדי לדעת שהוא קיים, הוא סביבנו, סביב שכנינו, ואנו במרחק נגיעה ממנו. אי אפשר להתעלם שאת תכתיבי האימה מלווים שינויים חברתיים ומעמדיים. אני טוען במאמר זה שיש להתייחס גם למובן המגדרי המאיים שנמצא בלב הסיפורים האלה. כפי שהמאיים התקרב לאט יותר ויותר עד שנכנס לתוכנו ממש, כך גם הבניה מגדרית.

בסיפור "מרים" של טרומן קפוטה אנו נחשפים לאישה מסוגרת, שחיה לבדה במרכז העיר. היא מסודרת, מאורגנת ומבשלת לעצמה את הארוחות, מתוארת כרעיה למופת. היא בודדה כי בן זוגה נפטר ומאז אינה מבצעת פעולות שחורגות מהנורמה שהיא הכתיבה לעצמה. עם זאת ברגע הראשון שהיא מבצעת פעולה ספונטנית ויומיומית שכל אחד מאיתנו יכול היה לבצע, שחורגת מאזור הנוחות שלה (במקרה זה הליכה לקולנוע) היא פוגשת את מרים: הילדה, שמהרגע הראשון קורה בניהן משהו שמעורר חשד. הדמות של הילדה הלבנה בשלג גורמת לאי נוחות. יש תחושה שהיא נתקלת ברוח רפאים. העל טבעי מהסוג הזה הוא יותר מאפיין של הגל הראשון, של הדברים שהרציונל לא יכול להסבירם. לשם השוואה אציג במקביל את הסיפור "נפילתו של בית אשר" של אתגר אלן פן. שם הגיבור נוסע יום שלם בכדי להגיע לטירה של חברו, מרחק עצום, וכבר מהרגע הראשון הוא מרגיש שתחושת אימה אוחזת בו. זה עוטף את כל הסיפור עד לסופו. ב"מרים" לעומת זאת חלחול האימה הוא הדרגתי. שכן נדמה שאחרי המפגש הקולנועי הכל חזר למקומו בשלום עד שהילדה מגיעה לפלוש לתוך ביתה מחדש. הטירה בבית אשר מאוכלסת באח ואחות עם קירבה שהיא על גבול הסוטה. שושלת משפחתית ארוכת דורות עם גבולות לא ברורים של גילויי עריות. ניתן לסמן את הגל הראשון גם כמעמד החברתי הנמוך ביותר בספרות הגותית שיש למעמד האישה. שכן האחות היא זו החולה – המאיימת. יש משהו בנשיות שלה שהוא באותו זמן מפטה אך מלא בחשיכה ובאפלה. היא מתנועעת בביתה כרוח רפאים חצי חיה חצי מתה, עד כדי כך שהם קוברים אותה בעודה בחיים, וכאשר הם שומעים אותה מנסה להיחלץ מהקבר הם לא ממהרים לשחרר אותה. הקבורה של האישה כמסמלת יותר מכל את האימה מהאישה. היא דבר שהוא בלתי מוסבר עד כדי כך ששני גברים לא מצליחים להתמודד איתו יחדיו, עד שהם נאלצים להכניס אותה למעמקי האדמה, ולקבור אותה בעודה בחיים. הרדיפה של האישה הקבורה בחזרה את שני אלה שקברו אותה רק ממחישה את גודל האימה העצום שמצוי בתוך האישה והנשיות. יש אי בהירות שלם בנוגע לכוחותיה, והיא יכולה אפילו לחזור מהמתים כדי להטמיע את האימה שמצויה בה. גם "בחתול השחור" לפו האישה היא פסיבית ואינה רלוונטית כלל לסיפור, היא רק שם ברקע. וגם מותה המזוויע הוא כשל מוות של דמות בתפאורה או חתול, לאישה ולחתול יש הקבלה של ממש. את שניהם הדמות הראשית יכולה לרצוח בשרירותיות וכמו שהחתול חוזר לרדוף אותו, גם האישה בקיר מאיימת עליו בצורה שהיא בין הסוטה לבין האבסורד. שכן החתול השחור הוא כמו מכשפה, דמות סתרים בעלת כוחות לא מובנים, וכך גם הנשים.

"מרים" היא האישה שאין לה שם, שמזוהה ע"י שם משפחתה של הגבר שנישאה לו בלבד, עם זאת היא הדמות הראשית. לכן כבר לא מדברים על האישה המאיימת מהצד, אלא האישה המאיימת היא מרכז הסיפור. הדמות שהיא פוגשת, ילדה, בת דמותה, שהיא כמין רוח רפאים או הזיה חולנית שנובעת מבדידותה מתקשרות לגל הראשון ה"על טבעי" לכן ניתן לראות אי-רציונליות גם בסיפור הזה. למרות שהפעולות האלה קוראות לה ביחידותה כשאין עוד מישהו שיאשש את התחושות שלה. זה מאשר מחדש את העובדה שהטירוף נמצא בתוך הנשי והמאיים. אפילו הילדה שרודפת את הגיבורה לבושה בשמלות בחורף ומדברת בשפה רהוטה שמרשימה לגילה הצעיר. גם בתור רוח הרפאים דמות האישה נתפסת כמישהי שצריכה להיות מושלמת. והעבודה שהיא מגיעה לתקוף את הגיבורה רק כשהיא אלמנה, ללא גבר לצידה שיארגן לה את המציאות החדשה, הרפטטיבית אובססיבית שהרגילו אותה לבצע כדי למלא את תפקידה נאמנה, רק מגבירים את הרושם שמרים היא אולי יציר דמיוני של רצונה הפנימי לבטא את מחשבתה האפלה שהייתה כלואה בה מאז ומתמיד. כמובן שזה מבט חיצוני נשי, ולא מבט פנימי נשי, לכן אין פה תחושה עדיין של התקדמות מגדרית אלא רק תיאור נשי מעיניים לא פמיניסטיות. הזהות ש"גברת מילר" הייתה רגילה אליה נגזלת ממנה פעם אחר פעם, אבל זאת זהות בדיונית ולכן היא מרגישה אבודה לנוכח העובדה שהיא אינה יכולה לצייר אותה לעצמה מחדש יותר. אין לה "אני" אמיתי, רק השתקפות של "אני" שמשליכים עליה. ואילו מרים מנסה להעיר אותה אל תוך האימה האמתית: שהיא חיה חסרת זהות, לכן היא גם מאיימת עליה כל כך. הילדה מרים, אומרת בפירוש שהיא רוצה פרחים אמיתיים באגרטל ולא כאלה מפלסטיק חסרי ריח. הפרח מפלסטיק מדומה פה לנשיות, זאת מטפורה שחוקה  כשהאישה פעמים רבות מדומה בעיניי אהובה לפרח עם ריח נעים ויפה למראה. כאן דמות האישה של גברת מילר היא רק מדומה, היא רק נראית כמו פרח. היא אישה בפיזיולוגיה שלה אך היא מפלסטיק. אין לה ריח משלה, היא רק נשארת יפה, חסרת קוצים, ובלתי משתנה. הפלסטיק לא מצליח לחלחל לנשמתה בלי בן זוגה שיאשר אותו, חוסר השינוי הוא זה שמביא את הטירוף עליה עם מרים בסופו של דבר, בין אם זה יציר דמיוני ובין אם זאת רוח רפאים של ממש. בסופו של דבר היא פונה לשכן גברי, שיבדוק האם באמת ישנה רוח רפאים בביתה. הוא כמובן מבטל את תחושותיה, והיא אמורה לקבל את זה שכן יש תיקוף גברי לכך שהיא הוזה. יש אצלה חרדה קיומית אמיתית לגבי זהותה האישית שנשללה ממנה לפתע. היא מבינה גם שהיא לא הייתה קיימת כנראה מלכתחילה. ההבחנה המאיימת הזאת היא פתח חשוב לקראת שינוי שיגיע בהמשך שנשים יתחילו להיות פעילות. המאיים שבהן ילך ויקטן, והטשטוש המגדרי בין המינים יעשה שולי יותר. ישנם בסיפור אלמנטים הלקוחים ישירות מהגל הראשון אך עם זאת ישנם גם אלמנטים שמתקרבים אל הגל השני, שהאימה כבר לא נמצאת רחוק ממך. לכן זוהי יותר וריאציה של הגל השני, כי למרות העל טבעי, הוא נמצא באישי, שכן מריים היא דבר פרטי שלה שלא זוכה לתיקוף חיצוני. "מרים" נמצאת בין הגל הראשון והשני ולכן גם הסוף אינו אופטימי שכן היא לא מגדירה את זהותה בסוף הסיפור, בניגוד לגל הראשון שבסופו של דבר אחרי האימה הכל היה חוזר לקדמותו בשלום.

כשמסתכלים על הסיפורים של אוקונור מהגל הגותי השני, האימה שלה נמצאת ברצף מפחיד של צירופי מקרים אבסורדיים. בשני סיפוריה גם ב"הנפש שתציל אולי שלך היא" ו"באדם טוב קשה למצוא" משתרעים סיבוכים לוגיים הגיוניים, אך עם זאת אבסורדיים. סיפוריה כבר מראים פעולות אקטיביות של נשים שכן הגל השני כבר יותר מאופיין בשינויים מגדריים של ממש. אך גם פה דמויות הנשים אינן מוצגות באור חיובי אלא מלאות באימה שכן הנשים פעולות בדרכים של רמאות. רמאות שהן למדו לנצל לטובתן בגלל שהן מודעות להנכחה שלהן במעמד החברתי. הן הסבתא והן הדמות לוסינל הן נשים שפעולות בצורה אקטיבית כדי לממש את רצונותיהן, אך פועלן לא נחשב למוסרית. עם זאת אין להן ברירה.

דמות "הסבתא" ב"אדם טוב קשה למצוא" כבר מהרגע הראשון מצטיירת כדמות שסולדים ממנה, כמתריסה ומעצבנת. התחושות האלה נובעות מכך שהיא משיגה את הרצונות שלה באמצעות מניפולציות. חשוב להדגיש שאלה מניפולציות כי זה מראה על אקטיביות מכוונת. היא מודעת לכך שיש מאיים בחוץ ובכל זאת היא מסכימה לצאת לטיול למרות שהיא מתנגדת לו כביכול. היא מודעת למעמדה בתור סבתא, אישה, ומפעילה מניפולציות רגשיות וכוחניות כדי להשיג את שלה. הפעולות האלה עולות בבוז אצל הקוראים אך חשוב להבין שפעולות אלה נעשות על ידה כיוון שאין לה ברירה אחרת, לא סופרים את הדעה שלה. בסופו של דבר כשהם נתקלים ברוצחים המאיימים היא פועלת בדרכים טיפשיות בכך שהיא מכירה בדמותם (כביכול מאלצת אותם לרצוח). הפעולה הזאת שוב מנכיחה את האקטיביות של הסבתא ומציירת אותה באקטיביות שגויה שבאה כנגד הניסיון של דמות האישה לקחת החלטות, שכן למה לה? אם היא תמיד טועה. טועה טעות מרה כל כך שעולה ברצח כל בני משפחתה ושלה גם כן. באמצע הזוועות האלה של הרצח לסבתא יש התגלות רוחנית של ממש, ישועית כמעט. אבל כמובן שההתגלות הזאת לא עושה רושם על הרוצחים שהורגים גם אותה. השרירותיות של המוות היא זו שמאיימת כל כך. כמובן שלמוות הזה הגיעו באמצעות אקטיביות של אישה. אך עם זאת גם פסיביות מוחלטת של אישה כמו בסיפור "מריים" אינה מביאה לתוצאות חיוביות אלא לרדיפה של כוחות אופל. (ראו ערך מוסר כפול) כמו כן ניתן לראות שישנו בוז גם לילדים שהם מעצבנים את ההורים. הילדים, והסבתא שמפעילה עליהם מניפולציות שבאמצעותן היא משיגה את רצונה מצטיירים כדמויות מקבילות. וכי זה לא מפתיע שאישה מעמדה החברתי זהה למעמד של ילד מעצבן, שכן שיקול הדעת שלה כביכול פחות איכותי.

חיזוק נוסף לאקטיביות של נשים שמביאות לתוצאות הרסניות נמצא בסיפור "הנפש שתציל אולי שלך היא". הן הנווד והן לוסינל מצטיירים כדמויות שפועלות מאינטרסים. הנווד מודע בהחלט למניפולציות של לוסינל והיא מודעת בחזרה לרצונו של הנווד להשיג את הרכב שלה. אין לה בעיה עם זה. להפך, היא מתרשמת ממנו לחיוב עד כדי אבסורד שהיא מוכנה למכור בתמורה לאוטו את הבת האילמת שלה. יש כאן אבסורד שאישה פועלת ברשת שוביניסטית עד כדי כך שהיא מכילה את הדיכוי ואת ההסתכלות הגברית על נשים. היא מוכנה לנצל את זה כדי להשיא את בתה ובכך להיפטר מהעול של גידולה. הנווד בתמורה יקבל רכב וגם מעט כסף שהוא ביקש ואז עוד נעלב כשהיא קוראת לו נצלן. גם כאן בדומה לסיפור של "מרים" יש תחושה שללא גבר לא תהיה זהות אמיתית לבת. והאם שמודעת לעוולות החברתיות האלה מוכנה לשלוח אותה עם גבר זר אך ורק כדי שבתה האילמת תקבל זהות. שכן לא מספיק שהיא אישה, היא בנוסף לכך גם אילמת. אך גם לוסינל אילמת, כי היא לא מדברת את עצמה אלא מדברת עולם גברי. בסופו של דבר הנווד משאיר אותה בצד הדרך באופן שרירותי כשהוא ממשיך בנסיעה לבדו. מפקיר אותה, לא מעניין אותו בכלל מה יקרה לה. בשבילו אישה היא סתם עוד חפץ, הוא חתם על נייר, היא רכוש שלו. לכן האימה כל כך קרובה לכולנו, שכן הנישואין הוא דבר כל כך מובן מאיליו ומאיים אך ורק על האישה. הגבר יסתדר, יש לו זהות משלו , האישה צריכה את הגבר כדי שישקף את הזהות שלה. וכמו שהראיתי ב"מריים" זאת זהות מדומה, וההשלכות הן אך ורק על האישה. בסוף הסיפור הוא אוסף טרמפיסט ומנסה לחנך אותו. דבר שנראה מגוחך לאחר הפעולות הלא מוסריות שהוא מבצע. אבל הפעולות שלו הן כל כך מאורגנות בחשיבה הרציונלית של החברה, ובהסכמת הנשים שנגדן מבוצעת הפעולה. עד שהיא הופכת להיות האימה האמיתית שנמצאת סביבנו כל הזמן. האם שהייתה שותפה לגורל ביתה, גם מצטיירת כמו הנווד חסר הבית כמישהי שפועלת בצורה שפלה. אם יש נשים אקטיביות הן נשים שמביאות תמיד הרס ומקבילות לפעולות של נוודים חסרי בית (זהות), וילדים.

כפי שהראיתי הספרות הגותית מאופיינת ושזורה בתוך המעמד החברתי המגדרי. "מריים" היא דוגמה מעולה לקו האמצע בין שתיקה מוחלטת וזרות לבין פעולה אקטיבית במסגרת שוביניסטית. לכן גם מתאים לאפיין את "מרים" כווריאציה של הגל השני שכן יש בה גם אלמנטים מהגל הראשון. האימה של פו שזורה בדמות הרפאים של מרים, ועם זאת האימה שלה היא אישית. אצל פו בגל הראשון הנשים הן פסיביות, מאיימות, תפאורה. בגיל השני הן אקטיביות במסגרת שוביניסטית אבל האקטיביות שלהן מביעה לזוועות אימה, ולתוצאות שליליות. "מרים" נמצאת בניהם בכך שנקודת המבט היא נשית אבל היא פסיבית, ודורשת תיקוף גברי כדי להרגיש אפילו את הרגש הטבעי ביותר, פחד.


ביבליוגרפיה:

פו, אתגר אלן. המכתב הגנוב ואחרים. מתרגם: אלינוער ברגר. עורך הספר: מנחם פרי. כנרת: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

Capote, Truman. The complete stories of Truman Capote. New York: Vintage Books, 2013.

O'Connor, Flannery. A good man is hard to find and other stories. New York: Houghton Mifflin Harcourt, 1955.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s