מילים שכתבתי לך ולא קראת

זכרך סוער בתוך נקודה לא נראית בנהר שנזרקה עליו אבן ענקים.
את מרצדת, מטשטשת, מטושטשת, לא ברורה
עוד רגע ואהיה שוב,
סתם מים עמוקים.

*

היה לך כל כך קשה להגיד שאת אוהבת אותי, אני זוכר שהתאמצת לכווץ את השפתיים והמילים נשארו בתוכך הרבה זמן אחרי שהן זזו רועדות וקשות מקלפות את החשיכה סביבן. שחור נוזלי הקיף אותנו כששכבת עירומה לצידי וציירת בצורה מושלמת את המילים שנתקעו בנוזל החשוך כאילו דיבוק אחז בתנועות הגוף הקרות והמדויקות שעד שהקול יצא לבסוף והצליח לעבור את פתח הגרון כבר הכל נאמר, ואני לגמרי אוהב אותך. לא אמרת מעולם שהפסקת לאהוב אותי. גם לא אחרי ארבע שנים. אני הייתי צריך להלך בין כל המילים בשקט, על קצות אצבעותיי הכבדות, כי הן ישנו את שנתן הפחדנית, לטוס לדרום אפריקה הרחוקה ולמצוא אותן תקועות מתחת לרגליי הפילים בסוואנה הסוערת. כאילו שמטת אותן בטיול אחרי צבא הגדול שלך ולא היה לך דיי חשוב להרים אותן מחדש כדי להיפרד ממני במילותייך שלך. אז לקחת את מילות הפילים הנוהמות והזרות ונתת אותן במקום. את שידעת להיות סוערת ולדבר בשבחי כל זני בעלי החיים ויתרת על מילות אדם אחת ולתמיד ומילאת אותי במילים של פילים וזאבים וג'ירפות אבל במילות אדם לא. אפילו לא ניסית לכווץ את שפתייך ולקוות שהקול ישיג אותן ובגלל שוויתרת על מילות אדם גם על מחוות אדם וויתרת, ולא חיבקת בבת אחת את האדם שהולך ונסדק מולך. ובגלל שוויתרת על מחוות אדם וויתרת גם על האדם ועל מה שיש בתוכו. ובגלל שוויתרת על מה שיש בי לא ראית איך שאגת פיל פילחה את גופי בבת אחת וכל אותן מילים שהיו צריכות להיאמר אבל התכסו באפר חם, שכל פעם שהביטו בעינייך הן היו מגמגמות כבדות ואיטיות ובמקום להגיד הכל הן הפכו למים. שבעים אחוז מגוף האדם הוא מים, שבעים אחוז מגופי הפך להיות את, בבת אחת, כל המילים נולדו מים שהלך והתקשה עם הזמן שעבר והאפיר. אז הייתי צריך לבכות אותך ממני עד שנהפכתי להיות ים יבש וסדוק. אבל את יצאת. אני נשארתי להתמודד עם הגוף.

אחרייך הגיעו מילות אדם זרות שהיו חמות ואוהבות ומתוקות ומסורבלות כמו תלתלים סבוכים של ילדה נפוחת לחיים שחוזרת אהובה מהגן. אבל אני שלמדתי את שפת הפילים במיוחד בשבילך, נותרתי עם שפה זרה שאיש אינו יכול להבין מלבדך, ואת מזמן כבר אינך. והמילים מתקשות לחדור את עורי האפור והנפוח כי  אני נאלצתי מיוזמתי לגרום לך לדבר בשפת האנשים. ובשפת האנשים את כבר מזמן לא מעוניינת, את בזה לה בהתנשאות. אני גרמתי לך להגיד שאת אוהבת אותי, ואני גרמתי לך להגיד שאת כבר מזמן לא אוהבת אותי גם כן. ואני סולח לך.


קשה לזכור את עוצמת הגלים כשהים יבש מאד. אני יושב בתוך סירת הדייגים שלי, המכמורת פרוסה לרגליי וכשאני משפשף אותה חזק אני מצליח להעלות מה שנדמה לי כמו זיכרון של ריח עובש מחוספס. הים הזה היה פעם סוער וצעיר והיה מכה את הספינה שלי מכות נמרצות ורצופות שהורידו ממנה את הצבע באלימות משאיר אחריו רק ברזל לא מאופר. פעם כשהים היה רטוב שחיתי בו דקות ארוכות, והיה לוקח לשמש לפחות שלושה חטיפי אנרגיה עד שהיה בכוחה לקמט את עורי בחזרה וכשהייתי נמתח כאומר לה שלום הייתי משמיע צליל של אקורדיון מפהק. פעם הים היה רטוב גם בקצוות שעורותיו, גם כשהיה קופץ באוויר גבוה. גם כשהיה כועס ונכנס לחדר וטורק את הדלת אחריו בחוזקה ואז מצטער מיד על הרעש הגדול. הוא היה רטוב בקלות כמו חיבוק. גם מבחוץ וגם מבפנים היה רטוב. בחורף היה אוהב להתגלש מהים של מעלה אל עצמו וצוחק ארוכות אדווה לבנה שנפרסה עד הקיץ. בתוכו היה רטוב כפליים, או אפילו פי ארבעים וארבעה אבל אתה לא היית יכול לדעת עד שלא היית יוצא לקחת אוויר. הייתי לוקח אוויר בחיפזון ילדותי וסוגר את הריאות חזק בכוונה כדי שכולם יראו, צולל מיד ותוהה כמה עמוק עוד אפשר להגיע, אילו ידעתי שהים עמוק ורטוב לאורך כל גופו, כמו נפשו של האדם. וכל חייו אדם נופל עד שמרגיש שהוא נאחז, נאחז ונופל, ושוב חושב שהוא נאחז אבל בעצם הוא נופל עוד ועוד. עד שהוא נעלם באמצע הנפילה לא כי הגיע לקרקעית, אלא כי השמש חזקה ונצחית מהנפילה עצמה והשמש מאדה את האדם כמו את המים אל בטנה עד שהשמש עצמה תתאדה לבטנה של שמש גדולה אף ממנה. בזמן שאת צעקתי איש לא יכול היה לשמוע, הים היה שקט ממני. קולי נחנק ודעך מיד הפך לבועת אוויר דקיקה.
היום הים יבש מאד, לא מגהק גלים. את אינך.


נמאס לי להיות תבלין מיובא וזול שאת מוצאת רק בשווקים חקלאים זרים ורחוקים. שיהפוך במהרה להיות סתם עוד תבלין תפל בצנצנת ריקה. את מרימה אותי ומטפטפת על ידייך לטעום וחושבת איך עד היום לא היית מודעת שאפשר לערבב אותי עם פסטה. אז את מערבבת עם פסטה, ועם ירקות ועם המים של הבוקר, וחמש דקות אחרי זה עם התה. במינונים שלך. מתרגלת אליי כמו שמתרגלים לגלידה קרה שחודרת בין חריצי השיניים הקופאות לפני שהיא עוברת למוח שמתכווץ לתנוחה עוברית לחצי דקה כמישהו שמתחנן שתאהבי אותו בלגימות קטנות וגם זה עובר וגם אז את נשארת עם החששות בבטן. מקווה שלא יכאב לך יותר ככה לעולם. אולי למדת לא למהר.
תמיד בסוף את אומרת לי "אף פעם לא הכרתי תבלין כמוך." אז את מנסה להכיר. אבל קשה לך, כי הטעמים שעל שפתייך שונים ורחוקים ממני. אני מנסה לא לצרוב לך את הבטן בבת אחת, ואילו את מנענעת אותי מסיר לסיר, בוחרת את הדרך שמתאימה רק לך. אז כואבת לי הבטן. ולא נשאר לי בתוכה דבר שאפשר לגרוף עם כפית. אז את מניחה אותי בצד ומרימה את התבלינים שגדלת עליהם. החריפים, המלוחים, המתוקים, שלא מתחשבים בך, ולא אכפת להם איך ומה הם עושים בתוך הבטן שלך. כי אני זר לך, זר לך ואחר. אחר מאד. ולך אין כח ללמוד אותי. את לא יודעת מה אפשר להכין איתי. ואת רעבה ע כ ש י ו ואני רק רוצה פעם אחת להיות יותר מסתם טעם חולף על שפתיים זרות. להיות מוכר ושתאהבי אותי בחינם תפל וקר כמו שאני באמת.


כבר יותר משלוש שנים שכל שבת אני מגרד את עצמי מהמיטה ולא חוזר עד שאני שוכח משהו מעצמי על הכביש. מזיע אותך מתוכי.
במקום זה, הכנסתי: תמרים, בננות, משקאות איזוטנים , ביגוד מנדף זיעה, ושתי פציעות ארוכות. בכל אחת מהן חזרת מעט. כאילו, השגת אותי בהליכה האיטית על העקבים שלך. ולחשת, "לא רחוק מספיק."
עכשיו, נדמה לי, שכבר שכחתי הכל, שכבר לא נשאר לי מה להסיר. כל כך קשה להמשיך לקום בבוקר כשאין לי יותר מה להזיע. חם. ולא שחם יותר מאז, אלא שעכשיו אני מ ר ג י ש את החום מתפשט אל כל אחת מהאצבעות שלי. חודר אל מתחת לציפורניים ונשאר לו מספיק מקום בגוף הריק למצוא לו מנוחה. אז התחלתי לרוץ לאט, לפעמים אני מביט אחורה בדאגה, לראות אולי תשיגי אותי גם הפעם. להגיש לך כוס מים. אבל אני רחוק מדי ממני. ואת אפילו כבר לא קמה איתי בבוקר.


אולי במקום לב יש לי בלון וורוד שמוכרים באריזות של שלושים בעשרה שקלים ואף אחד לא ינפח את אותו הבלון יותר מפעם אחת. אחרי שקשרת לו את הרגליים באזיקון, כל מה שנותר לו זה לשרוד עם אותו האוויר שהכנסת אליי. במקרה הטוב אקבל את גסיסתי באיטיות, הולך ומאבד אותך לזמן. למרות שבפועל אחסיר את אותו אחוז אוויר באותו אחוז של זמן עד שאת תעלמי ממני לחלוטין (ולא רק מהאנשי קשר לשעת חירום) אבל החיים לא עובדים בשבילי ככה, ובמקום לגסוס לאט, את לקחת סיכה ופוצצת אותי בבת אחת כשאמרה לי שאת לא אוהבת לבבות שעשויים מבלונים יותר.
עכשיו אני לא רק בלון בלי אוויר, אני גם בלון שלא יכול להתנפח יותר. לא משנה כמה אוויר ינסו לנשוף בי, אני בלון קרוע וחסר תועלת. אני יודע שאם היו מנסים לתפור אותי איכשהו מחדש, הייתה נעשית מהצורה הקרועה שלי משהו – אבל המשהו הזה לא בטוח שהיה מצליח להחזיק אוויר, ואולי אני צריך להשלים עם זה שלא אצליח להתנפח יותר.
אולי אוכל להתרומם ממשבי רוח חזקים במיוחד, שלא משנה להם הצורה הגאומטרית שלי, ולהרגיש לרגע – גם כשאני לא מזהה את עצמי במראה, שאני בלון. אולי אם אגש ללשכת האבטלה של הבלונים חסרי התועלת אוכל למצוא ייעוד חדש שמתאים לבלון שלא מסוגל לבצע את המוטל עליו. אולי יקפיצו אותי ברשימות הדרושים להשתלה ואקבל לב רב פעמי, עם הליום שיתעקש לגעת בירח גם כששיחרת אותו ברשלנות.
יודע, אף אחד לא ינסה לנפח את אותו הבלון יותר מפעם אחת.


אני מרגיש כמו קוביית שוקולד מריר שעשויה מלפחות(!!) 85 אחוז קקאו שעטוף בעטיפה מהודרת במיוחד, כזאת שעבדה בעיניים על הרבה מאוד נשים להאמין שממסתר משהו מתוק בפנים וקנו את זה ביותר ממאה שקלים חדשים כדי להשאיר את זה לבסוף לאורחים לא קרואים ולכלב שלהן. אמא שלי אומרת ששוקולד מריר מעל 70 אחוז קקאו, הוא לא מספיק טעים, כי הוא קרוב מדי לשורשיו הקקאויים, שהוא צימחי מדי, והמפעל שהוא יצא ממנו לא עבד עליו מספיק עם ממתיקים מלאכותיים וסוכר זול כדי להסוות אותו. זה טעם נרכש שמקבלים רק ככל שמתבגרים (כנראה, אם יש מזל ומצליחים) והמרירות של השוקולד – עם הגיל – מצליחה להיות מספיק מתוקה לצד המרירות האמיתית של החיים.
אבל עכשיו אנחנו עוד צעירים ומתעקשים לא לאהוב שוקולד מריר אמיתי, רוצים רק את המתוק הזה, שמתוק מיד, שמתפורר מיד, שלא צריך להתעקש עליו כדי לגלות את הטעם שלו, שמסתתר, שמסווה את עצמו בין הטעמים, שאפשר לעשות ממנו עוגה, קאפקייקס וגלידה ואם רוצים ממש אפילו סתם קישוט לקרם ברולה, שלא ניגע בו, שלא נדע מה הוא היה, רק נהנה ממנו. שוקולד שלא נשבר לו הלב, שלא שובר את הלב, שלא מזיין לך את המצב רוח, שלא מזיין לעצמו את המוח.
אמא אמרה לי שהיה לי חבר דמיוני כשהייתי קטן, וככה למדתי לחיות עם הבדידות. אמרתי לה שעדיין הקולות בראש מאפשרים לי לסחוב את עצמי איכשהו, היא חייכה ואמרה "רק חבל שהם לא חמודים כמו שהיו פעם."
אני אישית לא זוכר אף חבר דמיוני שהיה לי, אבל כנראה הדבר הזה ששבור בתוכי, שבור כל כך חזק, עד שאפילו אני לא מסוגל להחזיק אותו ולטעום את הקקאו.
אל תטעמו אותי, אני לא מתוק כמו שאני נראה בסופר-מרקט, אני קקאו.
רק תעשו לי טובה, תשאירו אותי שם, במקרר, אל תנערו אותי ותתנו לי להרגיש שאתן מתכוונות לעשות ממני עוגה וכשאתן מגלות שזה לא הטעם שחשבתן שיהיה לשוקולד הזה והמתכון ממש מסובך ודורש הרבה מאוד סבלנות תשאירו אותי חצי אכול.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s