כשאבא הציל אותי

ביום הכיפורים של כיתה ה' חשבתי שאני מסוגל להתגלגל עם הרולר-בליידס מסביב לעולם. בצד האחד של העולם היה הבית שלי, בקצה הרחוק של רחובות ובצד השני של העולם היה חוף פלמחים. כל שאר היבשות היו איפשהו בין לבין. חשבתי בגאווה שאין מצב שאני לא אספיק לחזור לפני שקיעת השמש ועליית המכוניות שישנו את שנתן הארוכה והיחידה. לגבי היה מחובר תיק דחוס עם מים וסנדוויץ' שאכלתי, לצד אנשים שהסכימו לחצות איתי את כדור הארץ, מתחת לגשר ישן כדי לא להיתקל במבטים רעבים. זה היה יום חם ואופטימי, אווירת החשבון-נפש לא נחה עוד על פניי הילד הנפוחות והרעבות והכבישים הריקים מילאו את הבטן והעיניים באינסוף אפשרויות. רק בדרכי חזרה מהקצה הרחוק של העולם כשנותרתי מגלה ארצות לבדי וכל אחד מהמלחים התפצל לדרכו התחלתי להרגיש את הברכיים שלי הולכות וקורסות לתוך עצמן. רעידות קלות שהחלו לזעזע את הגוף העייף שנמשך עליות ארוכות וכבר מתחיל לוותר והשמש מתחילה לשקוע ואני כבר כמעט בסוף המסע שנמשך כמעט שתים עשרה שעות, אבוד על אספלט רותח שהולך ומתמשך ומתפתל, וכאילו כדור הארץ מסרב להתגלגל על צירו ולהפוך עליות לירידות ולנשוף אותי מהן בכוח המשיכה של עצמו כמו הפירורים שדבוקים על חולצתי ואני צריך לנער אותן ממני באלימות. כוח המשיכה הלך והתחזק ככל שהיום נמשך עד שנכנעתי בייאוש הבל פה חם, ועל הסיפון של הרב-חובל הצעיר אין ולו סירת הצלה אחת ואני כבר בטוח שגורלי נחרץ ואצטרך להקים אהל מגורים באמצע הדרך המוכרת הזו. להתחיל את חיי על רחוב זה, בלי שלעולם ידעו איכן אני ומה איתי. כשאגדל, כך חשבתי, כבר אדע איך לאתר את הוריי מחדש ובדיוק לפני שאני מאבד את עצמי לדעת אני רואה טלפון ציבורי שומם שמזיע זיעה כתומה כשאני מרים את השפופרת ומחייג לאבא שיבוא להציל אותי איכשהו וקולו המרגיע מודיע "אני כבר בא", ואני תוהה אבל איך תגיע? אסור לנהוג על הכביש עדיין ומחשבותיי העייפות חודרות דרך השפופרת ומגיעות לצד השני של הקו, ואבא אומר "אני אבוא באופניים, אל תדאג" ואז אני מתיישב באפיסת כוחות על המדרכה ומחכה.

כשאבא קנה את המכונית הראשונה שלו שהגיעה עטופה ברירית שקופה של ניילונים וריח של מושבים שיצאו מהרחם, הוא נסע לאט ברכביי העיר מנסה להתיידד עם תיבת ההילוכים בשפה ששניהם דיברו באופן לא שוטף. התיבה הגיעה מארץ רחוקה והעברית זרה לה ואבא שמנסה לדון איתה על דברים ברומו של עולם בשפת דוסטוייבסקי ולא מוותר עד ששניהם ישכחו שהיו זרים איי פעם לפניי. שנים לאחר מכן אני זוכר שאבא היה נוסע ועוצר לכל הטרמפיסטים שאיש לא היה מוכן לעצור למענם ובשעות שאיש לא היה מוכן לבזבז על איש אחר ואני הייתי יושב לידו וצועק: "השתגעת? זה מסוכן! אתה לא מכיר את האיש המוזר הזה ותראה מה הוא לובש בכלל? יש לך ילד באוטו!" ואבא היה מחייך ולא אומר כלום ואדם זר היה גוזל ממני את האוויר של אבא ומדבר איתו ומודיע על כמה שהוא מודה לו שמישהו עצר לו ככה סתם באמצע הדרך, שהוא מחכה כבר שעתיים או ארבעים שעות, ואני לא הייתי מאמין שמישהו מחכה שעתיים, למה שלא יעלה על אוטובוס? למה אתה שקרן? ואבא היה כאילו שומע אותי ואומר מיד לאדון: זה בסדר גמור ואל תדאג תכף תגיע לאן שצריך. מדבר בסבלנות ובנימוס כאילו מדובר באדם ממשפחת מלוכה רחוקה, חונק את המחשבות הרעות שלי. כזה היה אבא. רחמן וטוב לב גם כשאני לא.

הרבה לפני האוטו שמדבר שפות זרות אבא היה מנקה רחובות עם מטאטא כמו של מכשפה רק שהקסם היחידי שאבא יכול היה לעשות זה להעלים את כל מה שלא נראה אסתטי. אבא היה קם מוקדם ועובר ברחובות ובחדרי המדרגות שהתאפרו בצורה מוגזמת ומיד היה שוטף אותן ומכשיר אותן ליום חיים חדש. באחת הרחובות במרכז העיר, מדירת מגורים עתיקה יצאה מביתה באותו הזמן שאבא ועוד אדם הניחו את כישופם על המדרכה, אישה רזה, ארוכה, מבוגרת ומקומטת כמעט כמו אוסף העלים שהלך ונערם בתוך פחי האשפה. כאילו עור הגוף נלחם בעצמו וכל אזור הודף באגרופו החזק את האזור השכן ובאמצע המריבה אפסו כל הכוחות והמריבה נראתה שולית מידיי להמשיך בה ובבת אחת שקעו כפי שהם על גוף האישה הזו שהייתה נסיכה אצילית בצעירותה או נצר משושלת רוזנים אבל בטוח מלכה. היא הביטה בשני הזרים האלה מנקים את רחובה הישן וביקשה מהם לחכות בסבלנות בקצה ממלכתה. כשירדה מחדש הביאה עימה המון ביגוד ושמיכות וחפצים ישנים וקרועים ומאובקים שאין לה צורך בהם אבל לדעתה יוכלו לשמש היטב את העולים החדשים שמולה שמנקים את רחובות ממלכתה ובשבחיהם שמעה רבות. המנקה לצד אבא בז לדברים הקרועים האלה ולא הבין מהיכן החוצפה בכלל להעניק את הזבל הזה במסווה של חסד. אבא הביט בו ברוך ואמר שזה מחובתם לקבל את המתנה של אישה זקנה מלכה הזו ואסור להם להעליב אותה, ואחר כך שיעשה מה שהוא רוצה עם החפצים הזקנים. אבא לקח הכל והודה לה. את החפצים אני לא ראיתי מימיי, אבל אבא שב בדרכו מידיי בוקר לאותו רחוב בכדי לכבות את להבות יורקות האש של העיר ואותה זקנה מלכותית הייתה מבקשת מאבא לעזור בארמון: שיחליף לה נורה מזהב, שיסדר לה את התנור האצילי ובעצם ביקשה שיפיג לה את בדידותה. בתמורה לעבודות הבית היא זימנה את אבא בצו מלכותי להגיע בכל יום שבת כדי לקבל קדירת קסמים עתיקה ומכושפת שבה היא בישלה את ליבה המקומט והחום.

כשאבא קנה אופניים הוא היה מסיע אותי על גבם שהיה עשוי מאריזת פירות פלסטיק ירוקה חזקה והדוקה היטב. ובכל יום שבת כשרציתי הייתי מצטרף לאותו בית של אישה זקנה מלכה שהיה נדמה לי אז ארוך וגבוהה כמעט עד לירח וצבעו היה שחור עייף שהתערבב עם ירוק חזק וצעיר מאד כאילו נצבע שוב ושוב וככל שהזקין כך גם הושחר חזק יותר, כאילו נאבק לשמור על חיוניותו. מלכה הייתה מסתכלת על הילד של מנקה הרחובות ומזמינה אותו למטבח הענקי שלה שהיה נראה לי כמו מקום הכישופים הקסום ביותר. התנור היה כמעט בגודל שלי והאישה המקומטת הייתה מביטה בי בחום ובקולה מבטא ארץ ישראלי עתיק כמעט כמו סיפורי התנ"ך ובידיה קדירת רוזנים סודית שהייתה טעימה כמו הרוח החמה בערבי חורף קר. ואז על גבם הצעיר של האופניים יושב ארגז ירוק וחזק ובתוכו ילד קטן וחולמני שעליו קדירת קסמים עטופה בעיתון. ואני הייתי מחזיק את הקדירה חזק בכל הכוח בנסיעה הקצרה בת העשר דקות עד שהיינו מתיישבים מסביב לשולחן ואוכלים את קדירת הקסמים. לפני מותה של מלכה היא הביאה לאבא את המתכון והקדירה הייתה אומנם סך הכל חמין, אבל החמין של מלכה היה מלא באבקת פיות ועד היום אני בטוח שאבא קיבל אצל מלכה ביחד עם מתכון החמין גם את אבקת הפיות ובלי לספר לאף אחד בימי החורף כשהוא מכין את הקדירה הסודית, כשכולם ישנים במיטתם הוא מזליף מעליה כמה טיפות של אותה אבקת פיות.

את האופניים הראשונים שלי קיבלתי כמה שנים אחריי שמלכה מתה. הם היו כחולים ואף אריזת פירות מפלסטיק ירוקה לא אחזה בחוזקה בגבם אבל הם היו לוקחים אותי לאן שרק רציתי אחרי שאחותי מאסה בהם. אבא היה מרכיב את גלגלי העזר בקלות לרגליי הילד הצעירות ואחרי חצי שעה כשאחותי הייתה מתמלאת קנאה היה מפרק אותם מחדש באותה קלות. זה היה כמו פלא, היה משאיר אותם קירחים לרגע ואז כשליבי לא יכול היה יותר אחרי דקות לא ארוכות לאחר מכן, שוב היה מרכיב אותם, ממלא אותם בשערם השופע. אחרי מעט מאוד תרגול נשארו עומדים על שני רגליהם החזקות בעצמם, קירחים מכל עבר. אני זוכר שפעם אחת יצא לי האוויר מהגלגל הקידמי ובמקום לקחת את האופניים הביתה אני בכיתי ביגון כאילו שסוף העולם הגיע והינה עכשיו הולכים לכעוס עליי מאד על שרצחתי את האופניים ומהר זרקתי אותם לפח הירוק כמו שהם והלכתי עצוב וממרר בבכי הביתה לספר על מות האופניים. אבא שנדהם לשמוע על מה שעשיתי מיד לקח אותי למקום הקבורה-זבל של האופניים כדי לגלות שילד אחר כבר רוכב עליהם עם גלגל חדש שרק לפני עשרים דקות היה מת. אבא ביקש ממנו בנדיבות להבין את נסיבות הטעות וכי הילד שלו עוד לא הוכשר במקצוע הרפואה, והילד שיותר משהבין פחד מאבא החזיר לי את האופניים הכחולים והכועסים ואבא אמר "לא כל מה שנראה מת הוא מת פבל, תזכור את זה." האופניים שבורי הלב נגנבו לא הרבה זמן אחר כך. כנראה נמלטו בבהלה מבעליהם אחוז הדיבוק שמיהר לוותר עליהם.

אבא אני ולנה אופניים 002

אבא, אחותי, אני והאופניים שקברתי בחיים

כשאבא הגיע להציל אותי עם האופניים, הוא הביא איתו בקבוק של מים וחיוך, וכאילו ראה עליי שהתעייפתי ושאני מבויש שלא הצלחתי להגיע עד לסוף העולם כמו שרציתי אמר לי לאחוז בזנב האופניים השחורים שלא היו דומים בכלל לאופניים הכחולים שקברתי בטרם עת ומשך אותי בעליות בחזרה הביתה באיטיות ובלי להתלונן, שוב פעם מציל אדם שיכול היה לא להציל. כזה הוא אבא, רחום ונדיב ושותק הרבה אבל אומר את כל מה שראוי להיאמר בבת אחת. לא מזמן ביקשתי מאבא לעזור לי לבחור את האופניים הראשונים שלי שהיו בעצם מכונית ובעצם לא ביקשתי שיעזור לי לבחור כמו שביקשתי שהוא ייסע בה, ואני אשאר עוד קצת ילד, והוא ייקח אותי בעליות כשאני אוחז בגבו החזק ומפחד שלא אצליח להקיף את העולם כמו שאני כל כך רוצה. נאחז באבא ובילדות. יושב על המדרכה ביבשת לא מוכרת ומחכה ליורד-ים הוותיק שיגיע עם ספינתו הענקית ובקלות מעוררת קינאה יחייך ויאהב.


11822794_10207236248572912_3026734035936685230_n

זאת תמונה שצולמה בגיל שנתיים (או שלוש) כשהאמא הנפלאה שלי הלבישה אותי במכנסיים ורודים ולא פחדה אפילו לרגע אחד שהנפש העדינה שלי תתבלבל בזהות המגדרית שלה וחס וחלילה לא עלינו תגדל לכבד אדם באשר הוא אדם. אני זוכר שפעם אחת אמא השתעשעה עם הרעיון המגדרי כשהיא קמה בוקר חם אחד והלבישה אותי בשימלת ג׳ינס כחולה וקצרה כמו שרואים את הים בנסיעה באוטובוס מרחוק ומתרגשים נורא לרגע קצר וחולפים לנגדו בלב שבור כי זאת לא התחנה שלנו. היינו מגיעים לים באוטובוס מיוחד ומתעוררים בשבילו כשעוד חשוך בחוץ. זה היה אוטובוס קסמים של יום שבת, אבא היה מגיע ברגע האחרון באופניים אחרי שעבד כל הלילה ואני תמיד פחדתי שהוא לא יספיק לעלות, לכן כבר תכננתי בראשי קרבות אביריים עם הנהג והכנתי בעוד מועד את החרב שלי, אבל מרוב חלומות של מלחמה הייתי נרדם במושב שוקע מוטש מהדרך הארוכה מהבית לתחנה, דרך ארוכה ארוכה ומלאת הרפתקאות. אחרי השימלה אמא איפרה אותי בעדינות בסומק ככה שהלחיים שלי הפכו מחושפשים כמו הקול החום של אבא ומרחה לי אודם אדום וחזק כמו נשיקה של תפוח שלא רוצה להאכל וענדה לי עגילי קליפסים שהחזיקו חזק חזק בידם הגדולה והחסונה, לא עזבו את האוזניים כאילו פחדו שעוד רגע אבין שהן לא שייכות אליי, ואאלץ להיפרד מהן כמו פרי שהרקיב מוקדם מידיי. הלבישה אותי וחייכה, חייכה ואיפרה, ואני אהבתי שאמא אוהבת אותי חזק. אחותי הגדולה רקדה סביבי וצחקה. צחקה עליי והשתדלה שאראה את פניה הלגלגניות מול המראה של אחיה בשימלה. אמא רצתה לצלם אותי ואני רציתי לצאת החוצה ולהתרברב ביצירה המופלאה שעשו ממני. אחרי שאמא צילמה אותי מתחת לבניין בגרם המדרגות כמו נסיכה לפניי הנשף החשוב שלה, התעקשתי לטייל ככה, שיראו אותי! לא באמת הבנתי על מה היא, אחותי, צוחקת, הייתי יפה ולא חששתי לרגע שאני לא זכר יותר. להפך, הייתי אמא, ולא יכולתי לדמיין אדם יותר מוצלח ממנה להיות. אחרי ניסיון חיים של שנתיים או שלוש הבנתי חד משמעית שאין עוד צורך לבצע מחקר, אני רשאי לעזוב את תיק העבודות. כבר לעולם לא אמצא אדם יותר ראוי לחיקוי ממנה.
בדיעבד אולי בכיתי, כי אחותי התעקשה לצחוק, ואני נעלבתי כי חשבתי שהשימלה היא בשבילי באמת.

יכול להיות שהמניעים של אמא היו פחות פמיניסטיים ויותר כלכליים ולא הייתה לה ברירה אלא שאלבש את הבגדים שהיו של אחותי. היינו דלים עד מחנק אבל נפלאים. ובעיניי אמא היא האדם החזק והנפלא ביותר שאני מכיר ואילו אמא חושבת שאבא הוא האדם הנפלא והחזק ביותר שאני מכיר ואבא חושב בכלל שהאדם הנפלא ביותר שאני מכיר היא אמא באמת כי בלעדיה הוא לא היה יכול להיות נפלא כמו שהוא וכך עוברות שרשרת ארוכה של אנשים נפלאים שלמרות שהם אינם חושבים עצמם ככאלה משום מה כולם קשורים בחוט אחד ארוך אליי. הבגדים היו יפים לי ומחמיאים וגם מכוערים נורא נורא, אבל הם היו רק בגדים. אני הייתי בן אדם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s