מעומק המעמקים

כשתינוק צורח מכאב בחודשים הראשונים של חייו הוא לא בוכה בגלל שהכאב הוא בלתי נסבל גרידא, הוא בוכה כי הוא לא יודע, הוא לא מכיר את האפשרות שהכאב הבלתי נסבל הזה יעבור. הוא פוחד להישאר תקוע בתוך הרגש הנוראי שמפלח אותו מבפנים כלפי חוץ בצורה כל כך קיצונית ואין לו שם ידע או בסיס אמפירי קיומי על העולם כדי לדעת אם זה יעבור. אם זה בכלל יכול לעבור, ואם זה פתיר. אנחנו גדלים לתוך טראומה פנימית, וכשאנחנו מביטים כלפי חוץ מתוך נפשנו כל דבר מנסה למנוע מאיתנו לחזור לאותה אפשרות של להישאר תקועים בכאב בלתי נסבל שאין לנו מושג אם הוא יעבור. אבל הוא עובר. ואנחנו נהיים אדישים כלפיו. ומפחדים לגעת בו. כי אין לנו מושג אם אפשר לצאת משם, למרות שלמדנו שאפשר, אנחנו שוב חוזרים לאותו מבוי סתום ותוהים, אולי זה היה רק צירוף מקרים בפעם ההיא. ומוותרים על האפשרות לכאוב, בשביל לא להיתקע, למרות שכך נולדנו. כואבים על זרועותיו של אדם שרק רצה להוציא אותנו מזה. כולם מנסים להוציא אותנו מזה. ואנחנו מפחדים. אנו נוטים לחשוב שאם אנו מכהים את הכאב של זולתנו, אז בהכרח הוא (אדם זה) נהפך למאושר ואולם אני מסכים עם אמירתו של אוסקר וויילד הבוחן את חייו מתאו בכלא: כשאדם מפסיק לבכות זה לאו דווקא אומר שהוא מאושר אלא אולי כי ליבו התקשה. ואם ליבו של אדם מתקשה במנוסתו מהרגש הבסיסי שהוא נברא בצלמו הוא מפסיק להיות אדם ומתחיל להיות כלי ממשטר; שוטר של רגשותיו הפנימיים, התוססים בקרבו, ונושאים בתוכם את משמעות הקיום. אין האדם שואף לכאוב כי מלמדים אותו לרדוף אחרי האושר, אחרי נהנתנות, אחרי דחפים שגורמים לעונג, מפקירים לחלוטין את כל אותן רגשות אנושיים בסיסיים שבלעדיהם האדם לא באמת יכול לגדול, וכך הוא נשאר ילד מפוחד ורדוף במשך כל ימי חייו. לכאוב זה מרעיש, לכאוב דורש מאמץ בלתי נלאה, כמובן שגם לאהוב ולשמוח דורש מאמץ, אבל אותם מאמצים מופנים על ידי כל העולם כלפינו, ואילו המאמצים להרשות לעצמנו לטעום מטעמה של קינאה ואכזריות וכאב מובילים את האדם אל הכפרה האמיתית כי היא נמצאת בתוך נפשו, וכשיהלך אדם בתוך נפשו יגלה עד כמה אינסופית היא, ועד כמה עמוקה וארוכה הדרך אל הגדילה והצמיחה. אושר לא נובע מאושר. אושר נובע בהכרח מכאב. הטרגדיה אינה מבוססת על הקומדיה, אבל כל הקומדיות באשר הן מבוססות על הטרגדיות. הדבר הנורא ביותר שיכול להתרחש לי בחיי, התקרית המצערת ביותר, המחפירה ביותר, היא, בעצם, נקודת פתיחה לאהבה. האור בקצה המנהרה הוא בעצם החושך! המקום הנורא ביותר שאדם יהלך בו הוא הבסיס לאושר הגדול ביותר גם כן. בלתי אפשרי לחוות את האושר העילאי בלי הכאב העילאי, ואת זה לא הייתי יכול להבין בלי שהייתי אוכל מתפוחי העץ המרים והאדומים ביותר שבתוכם שכן ליבי.

כל אומה המציאה לעצמה דרך אחרת להתמודד עם הכאב והתסכול: אצל הקתולים אלה הווידויים המטהרים, אצל האנשים חסרי האל מנגד זהו מצפון המוסר המסתמך על התמודדות פסיכולוגית, התבוננות פנימית או הדחקה, וביהדות המנהג המבחין ביותר לטיהור הוא כמובן יום הכיפורים. כל המשותף למנהגים המזככים הוא הניסיון להתבונן פנימה. אבל אני טוען שאנו טועים בהבנה של מנהגי יום הכיפורים, ויש לנו להפוך את המנהג אחד ולתמיד, ולהעמידו ממשכבו ההיסטורי על רגליו ועל טיבו. אכן ההיטהרות הגופנית והנפשית קשורות זה בזה כמקשה אחת. לטענה זו יש גם תימוכין פואטיים, כי אין המשורר חפץ יותר מאשר לחבר את הנפש האדירה שבאדם אל הארץ, לאחד את המראות הזרים והמוכרים לאחד, וליצור את השיר הנשגב, שייצור דרך לטעום את התפוחים האדומים שצומחים על אדמות גן עדן, באדמה מוכת בצורת. השיר הנשגב תמיד יחיל בתוכו ארץ. כך גם האדם, מורכב מנפש וגוף, ואת הנפש אי אפשר לראות, אבל דווקא היא, הבלתי נראית, חשובה לנו משמעות כפולה ומכופלת מאשר הגוף עצמו, כמו שהגוף עצמו חשוב לנו חשיבות כפולה ומכופלת מאשר הבגדים שמעליו. לכן, הצום, חוסר האכילה והשתייה המוחלט, כניסיון לענות את הנפש הם הנחה רווחת אך שגויה, ודווקא ההפך הוא התהליך הראוי.

אני מציע שתכניסו לגופכם ביום אחד כמה שיותר מזון, שתו עד שיכרון מוחלט, האביסו את גופכם היחידי כך שגם האלים יקנאו בנהנתנות המופרזת של יום הכיפורים. עד שעם שלם ישכב על גבו בכבישים הריקים ויבלוס את עצמו לדעת, אותו ואת שכניו. עשרים וחמש שעות של בליעה אינסופית של מזון ושתייה. עד שהגוף הדק יתמלא מזון שלא נחוץ לו, מסרב להכיל אותו בעצמו, כמו שהוא מסרב להכיל את נשמתו שמשמינה ומתנערת מהגוף המתעלל בה, ומרוב מזון שממלא את גופנו לא נוכל אפילו לנשום את האוויר הנחוץ, בלי להרגיש את הנשמה לוחצת בדופנותינו המלאות, ורק האין ברירה הקיומי, הנחוץ לחיינו ייפלט החוצה, נשיפות כבדות ומכבידות. כך אחת ולתמיד נעמוד על מקור יום הכיפורים האמיתי – הכפרה היא לא על מה שאנו מכניסים לתוך גופנו אלא על הדברים שאנו מוציאים ממנו.

היום נראה יותר מתמיד שהדברים לא רק נאמרים ללא סינון, אלא גם נכתבים בקלות ובמהירות. האינטרנט, יותר ממהפכת הדפוס, מציף את עניינו הרים של מלל, כאילו מערכת העיכול עצמה הוחלפה במערכת פליטה מהירה ובלתי מרוסנת. נראה שטיבו של האדם הוא קודם כל לפלוט ורק אז לעכל. אני סבור שהצום לא רק שלא מכפר ומענה את הנשמה עינוי מוסרי, אלא דווקא מועיל ומקל על תהליך הפליטה הטבעי. אין משהו קשה יותר מאשר לדאוג שהדברים שנכנסים לתוכנו יישארו בתוכנו. אנחנו מאבדים זיכרונות, שירים ורגשות כל הזמן. אם ננסה לאגד את כל חיינו לאריג אחד גדול של דברים שאנו מסוגלים לשחזר מהזיכרון העמוס, לא יעטוף האריג יותר מגוף אדם אחד. ועם זאת כמות הבכי (הרגש) שאנו מונעים שוב ושוב מעצמנו, הפליטה הלא רציונלית, כבכיול, כלפי חוץ, יכולה לכסות עולם שלם. אנו נולדים פולטים, ואז גדלים לחנוק את הפליטה. ביום הכיפורים אנחנו צריכים לתהות על הטיב האנושי בנו שמונע מאיתנו להחזיק את הדברים וישר לשחררם. בכאב הבטן הקל ביותר לשחרר, כמו שמשחררים את הסליחות בקלות כציפורים שהוחזקו בכנפיים קפוצות שנפתחו לעולם, ואין זה מעניין כלל אם יש נמען פלוני כלשהו שמוכן להחזיק את הסליחה הזו בבטן. להחזיק דברים בבטן זה קשה, זה מכאיב, זאת הכפרה האמיתית. להחזיק דברים בתוך הבטן משאיר את ליבינו הולם, את דמעותינו רטובות ואת מילותינו בוגרות. כי כשהן יצאו לבסוף חופשיות וגדולות לעולם, הן כבר לבשו ופשטו מעצמן צורות רבות. אנחנו גדלים בחברה אפטית ואדישה שלא מסוגלת להתמודד עם הרגשות הרעים בעצמה, ולכן בוחרת להתעלם מהם כאילו שאינם קיימים, ואם אכן קיימים אז הם כמובן שאינם לגיטימיים וראויים לגינוי ולבוז. אבל ההכרה בטוב לא יכולה, ולא הייתה יכולה איי פעם להתקיים בלי אותם פחדים עמוקים ותהומיים. גם הזחל שפורץ באלימות את ביתו לפניי שיתעופף לאוויר, לא היה מסוגל לעוף לולא היה כואב את כאבו האינסופי. רק כשהכנפיים החדשות והפצועות פורצות בכוח שוב ושוב את הגולם, הן מצליחות להתחזק ולהטיס את גופו הכבד לחופשי. זהו פרדוקס האושר העילאי, והכאב העילאי. שניהם מייצגים קצוות דיכוטומיים אך נזילים. בין הקצוות  נמצאים כל בני האדם. לכיוון האושר העילאי מתגייסים כל כוחות החברה, מנסים לדחוף את האדם אליו. גם כשהאדם נמצא בזה הרגע, על הקו הדמיוני והארוך, בעמדת כאב, הוא מביט לעבר האושר ושואף אליו. חיי את חייו בעיניים עצומות, מת-חיי בקיום שהוא נוכח בו. לא סופג את מה שיש לכאב להציע. כאילו נגדע קו הרגשות הדמיוני בנקודת האפס, וגורם לחיים להיראות דיכוטומיים. כאילו מחצית מחיי האדם נמחקים בעת הגעתם לנקודת הכאב, שואפים אך ורק לצאת ממנו, מבלי לטעום את פרותיו, זהו האבסורד. יש לקבל את העובדה שחיי האדם מלאים ברגשות מחוספסים, ובמקום להלך בהם עיוור, לפקוח את העיניים, ולהבין שמבלי שתיית טעמם המר, אין הנשמה יכולה להתפתח ולהגיע להכרה עמוקה יותר של טיבה ושל טיב האושר, אליו כל אדם שואף. אין צורך לפחד שהנשמה לא תעמוד בעומס ריגשי. רגשותינו נועדו לפתח את שרירי ליבנו, כמו שגופנו נועד להתחזק מהעליות שעל הארץ. רק כשנכה את הגולם המכסה אותנו, בכנפינו הפצועות, שוב ושוב, נוכל לצאת לחופשי. אין ספק שמי שבאמת שואף לכיוון האושר העילאי, מוכרח לפקוח עיניים, לכאוב, אחרת, נמות בכנפיים קפוצות בתוך הגולם, כי פחדנו להכות אותו. אכן, רוב בני האדם שואפים לחוסר תזוזה, גם במחיר האושר העילאי, חיים באידאה שגויה שיש להתעלם מהכאב.

אנחנו מוכרחים להרגיש כמו התינוק שבוכה מהרגע הראשון שהוא נולד את כל הכאב ואת כל השמחה, בבת אחת להרגיש. עד שעניינו ינשרו ממקומותיהן, והמים יציפו את כל החדר סביבנו ויאיימו להטביע בזעמם אותנו חיים. אנחנו צריכים לדעת, שהכאב הזה, לא כאן בשביל להיעלם, אלא בשביל להשאיר אותנו נוכחים. בלי הכאב אנחנו רק גוף מת. יש להחזיק אותו בבטן, לא להוציא דבר, להרגיש את הנשמה נמתחת אל מחוץ לגופה המחזיק אותה, ונוגעת בכל קצוות העולם הקטן. רק כשתתעייף להימתח תלבש מעליה את חליפת הבשר, תאחד אותם למילה, לחיוך, למבט. כל האומנויות באשר הן מנסות לתת ביטוי לאותה שתיקה סוערת, בין אם זה האדם המתוודה ובין אם זה האדם הצם, אך הצום הוא החלק הקל. החלק הקשה הוא לדעת לאכול הכל, ולא להוציא את זה החוצה בפחדנות ובחרפה, אלא לצמוח מההריסות אדם חדש ומלא באהבה. אדם מודע, שגם הכאב הוא חלק מהווייתו, מבלי שהקשה את ליבו וויתר על האושר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s