הצעיר והים

"ועכשיו מחובר היה אל דג גדול מכל אשר ראה מעודו, גדול מכל אשר שמע מעודו." – ארנסט המינגווי

 

 

"זה מאוד פשוט ילד", האיש הזקן אמר לו, "כל מה שאתה צריך לעשות זה להחזיק פה ולא ליפול, פשוט מאוד, לא ליפול, אתם בישראל יודעים להחזיק בדברים חזק." אצבעו של הזקן הצביע על מעקה ברזל ישן שקליפות של צבע נשרו ממנו, השאירו אחריהן ציורים של אמנות מופשטת. "ואיך הבטן שלך ילד? אתה רגיש? אל תדאג, כולם רגישים בהתחלה, אתה רואה את הילד הזה?" הזקן הצביע על בחור שחום ורזה כבן שלושים, שהיה עסוק בלהאכיל צלצלים ארוכים וחדים מברזל בדגים מתים. "הילד הזה עד גיל עשר היה מקיא בכל פעם שהיינו חוזרים מהדיג, אל תדאג אתה תתרגל, אתה כבר לא בן עשר, חוץ מזה, בישראל בטח הבטן שלך למדה דבר או שניים." הזקן ראה שבעיניו של הבחור השקט נותרה חידה והוסיף "אנחנו צדים בעזרת מערכות ניווט, אנחנו לא פרימיטיביים כמו שאנחנו נראים לך ילד, הצלצלים זה לאחר כך." הזקן לא פירט יותר מזה, והבחור לא שאל דבר. הוא החזיק בידו המבוישת את המעקה הלח של הסירה בזמן שרגליו החלו להחליק. לא מיד, לא בבת אחת, אלא לאט-לאט. הוא הרגיש שהנעליים שלו מנסות לברוח מגופו בלי שיכול היה לעצור בעדן, לכן גם ברכיו החלו לכאוב. הוא לא ידע אם זה נורמלי, או שהוא פשוט למד כל חייו לעמוד כפי שעומדים אנשים שלא עומדים כראוי. ועכשיו, כשהוא כבר לא יכול ללמד את השרירים שלו לסגל לעצמן עמידה אחרת, הוא פשוט יצטרך לחיות עם ההרגשה שהוא נופל כל הזמן. תהה האם להתייעץ עם הזקן, אבל המחשבה מיד פרחה מראשו ושקעה כחולה ודקה למצולות. הסירה הייתה באורך של כעשרים וחמישה מטרים סך הכל, אבל הבחור הרגיש כאילו שהים לא יכול עליה. הסירה החליקה בין הגלים, וכשרצתה טיפסה על גבם כמו רוכב סוסים מנוסה. הם הגיעו למקום המיועד להשלכת רשתות הדייגים כעבור חצי שעה בלבד. הכפר היה ממוקם סמוך לחוף, כך שלא נדרשה נסיעה כלל, רק הליכה קצרה לכיוון מרינה ארוכה מעץ, שבערבים דם דגים היה ניגר עליה, בשובם של אנשי הכפר עם השלל. עד הבוקר הדם היה נשטף בעזרת מי המלח כאילו שלא היה. לעתים, בימים החמים, כלבי הכפר היו רצים לכיוון המרינה ומלקקים את הדם עד שהייתה נשמעת זעקת בעליהם. הבחור החל להרגיש ברע אך לא בגלל שבחילה נאגרת בגרונו. הוא פתאום ראה את עצמו על סירת הדייגים ולא הבין מה יש לו לחפש שם. הזקן צעק "אתה מתכוון לעזור לנו? או להחזיק במעקה כל היום?" הבחור ניגש לכיוון הזקן רחב הכתפיים, היה לפחות כבן שישים וחמש. עיניו החומות כבר דהו וצולקו בכאב שרק אדם מבוגר יכול היה לעמוד בו, תהה האם הכרחי שגם עיניו יהיו מצולקות. מצד אחד ראה בצלקות האלה נצחיות ועוצמה כמו של משברי הים שנתכים שוב ושוב באבנים העומדות בדרכן, מצד שני אלה כבר לא היו עיני אדם, אלה רק שאריותיהן המתמוססות לחול ואדווה. ידיו היו מכוסות בכתמי עור רבים. כך שבעורו החשוף כמעט ולא נשאר צבע הולדתו. הבחור החזיק במכמורת בידיים רפויות כשהזקן אמר "אתה מתכוון להמשיך להחזיק את זה? או שתעזור לנו להשליך את זה מהסיפון? קדימה, זרוק!" המכמורת לא עפה באוויר, היא הושלכה בכבדות לים המתעורר, בניגוד לזריחה העולה בקלילות, קלילות, כמו רגלי בלרינה מיומנות שעולות לפוינט. "עכשיו נעזוב את המקום ונחכה שהמחשב יסמן שהגיע משהו גדול, בינתיים, תנקה את הספינה."

 

הבחור לא ידע כמה זמן הוא יצטרך לחכות, אבל הוא לא מיהר לשום מקום. בבית לא חיכה לו אף אחד. אחרי הצבא הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, אבל אחרי השנה הראשונה אביו אמר לו שהוא צריך למצוא עבודה אמתית. הוא מפסיק לממן אותו, ופילוסופיה הוא יכול ללמוד אחרי שהוא יצליח להרוויח כסף. "מה תעשה בפילוסופיה?" הוא היה חוזר על המנטרה כאילו שאוזניו של הבחור היה שוכחות מידי יום את סדר המילים, וזאת הפעם הראשונה שהוא נחשף אליהן. "אתה חושב שלמישהו אכפת ממה שיש לך להגיד? אתה צריך כסף! כסף! איך תפרנס את עצמך? איך תמצא ככה מישהי? נכון, עכשיו אתה צעיר ויפה, אבל אתה לא יכול להיות צעיר ויפה לעוד הרבה זמן אתה מבין? אתה צריך כסף, כ ס ף." הבחור היה מקשיב בסבלנות, "תראה את אחיך! הלך ללמוד מחשבים, תראה איך הוא חי! איזה בית! עכשיו הוא יכול ללמוד פילוסופיה כמה שהוא רוצה." הבחור שהיה עייף מוויכוחים עם אביו, חשב, אחרי שנת לימודים אחת שהוא כבר מכיר דיי הוגים כדי לתת למצפונו מעט מנוחה. הוא החליט להשתמש בכישוריו כדי למכור את הידע שלו בתמורה לכסף, הוא הקים עסק של הכנת עבודות לסטודנטים שהפיץ מפה לאוזן. כך יכול היה לחזור שוב ושוב על מאמרים שקרא ושכח, ובאותו זמן לרענן את הידע שלו בהוגים חדשים, בזמן שמשלמים לו על זה, ובאותה ההזדמנות לכתוב את משנתו בצורה כזו או אחרת שוב ושוב, ולגלות איזה מבין כל המשנות שלו מזיזה ומשפיעה הכי הרבה באוניברסיטה. איזה חיבור מבין החיבורים שלו הצליח להדהים את אחד המרצים, שלא היו שותפים לתחבולה הזאת. החלום שלו היה למלא בכתב ידו ומחשבותיו את מגירת החוג לפילוסופיה, עד שהיא תתפוצץ ממיליוני מחברים אנונימיים שכולם הם הוא. וכשכל החוג לפילוסופיה יהפכו להיות אדם אחד, לא תהיה לאביו ברירה אלא להודות שטעה, וגם אם לא טעה, הוא זכה להמשיך וללמוד פילוסופיה ובאותו זמן לחיות מזה. העסק שלו הצליח לצבור יותר ויותר דורשים בלי שום מאמץ מצדו. מהר מאוד היה ביקוש לתחומי עניין נוספים: ספרות, בלשנות, היסטוריה, לשם כך הוא שכר שניים, שלושה אנשים נוספים, שיעזרו לו בכתיבת העבודות, כל אחד בתחומו. הציונים תמיד היו טובים, אחרת לא היו משלמים לו. אבל אף אחד מהחיבורים שלו לא שינו את העולם. למעשה, בכל פעם שהוא הרגיש שהוא אוחז בפריצת דרך, הוא שמר את הנקודה הסופית לעצמו, הוא חילק רק את סימני הפיסוק האחרים. עם זאת, הרגיש שהוא יכול לספר לאביו על כך שיש לו עסק משגשג, ודירה שכורה בדרום תל אביב. וכעת הוא יכול להניח לו ולתת לו להמשיך ללמוד. אחרי שנתיים של כתיבת עבודות הוא הרגיש צורך ללכת ולחפש את עצמו. אף מאמר שלו לא שינה את העולם, ובתוכו נוצרה תהום. תהום יש למלא במעשים, לא במילים, היה אומר לעצמו. אומנם אביו הפסיק להעיק עליו, אבל לא היה יום שהוא לא הרגיש את הניכור הגלוי כלפי שאיפותיו לידע. ניכור שהתבטא בכך שאביו בז לכל דעה, לכל משנה, ובכל דקדוק יצירתי שהבחור ייבחר לנאומו מלא הפתוס, עד שעיניו היו מתמלאות דמעות מעל שולחן הערב. הכסף היה שולי מבחינתו, ואדם שכסף שולי מבחינתו, לדעת אביו, הוא אדם בזוי.

 

כך הוא מצא את עצמו קונה כרטיס לכיוון אחד, בתחילה לגרמניה, אבל היא לא נראתה לו שונה במהותה מישראל, והוא לא יכול היה לגלות את עצמו אם יביט במראה. הוא רצה לראות דבר שהוא אינו ההשתקפות שחזו עיניו. הוא היה צריך להתרחק כמה שאפשר רחוק ממה שהכיר, לעשות מעשים שלא עשה בעבר, לכן מהר מאוד מצא את עצמו באזור חוף מרוחק, בצד האסייתי של כדור הארץ. ובגלל שנותר ללא כסף, נענה לאדם זקן שפגש במסבאה מקומית, שראה במבנה הגופני החסון של הבחור ובעיניים הנטושות שלו – דייג.

 

כמעט ולא דיבר עם אביו כל תקופת שהותו בחוץ לארץ, והמרחק החל לרעוד בתוכו ולהתנגש בעוצמה בזמן שהגלים מתנפצים בחרטום הסירה. הזקן אמר "הולך להגיע משהו גדול היום, אני מרגיש את זה", הבחור חייך ולא ידע למה לצפות. הוא תהה איך העולם יכול להיות כל כך שקט במקום אחד, וכל כך סוער במקום אחר, ודווקא בלב הים הוא היה השקט ביותר, רק שהשקט הזה הגיע בצורת בחילה חומה וחמה. כנראה בגלל עיקרון זה, העיר מלאה ברעשים, למנוע מהבחילה לעלות. הבחור היה רגיל לבדידות שלו, הוא לא מצא טעם להדביק את גופו לגופה של מישהי אחרת, בכלל ההדבקה הייתה נראית לו לא טבעית בניגוד למה שטוענים. אין שום דבר טבעי בלפרום את עצמך, באמצע חייך, ולתפור מחדש לבגד שיתאים לשני אנשים בו זמנית, הוא ניסה, אבל הבגד תמיד מצא את עצמו נפרם ונזרק. בכלל, חשב, זה נוגד את חוקי המין האנושי, בני אדם הם נזילים ושקופים כמו המים, זהים זה לזה בצורה איומה, ועם זאת, תכניס אותם למיכל בצורת כוכב, הם יהיו בטוחים שכל חייהם נידונו להיות כוכב, עד שהאהבה הקופחת בפניהם, תאדה אותם לרגע אחד אל מחוץ לממדם הארצי, והם יפסיקו לאהוב את הכוכב שהיו, ברגע שיבינו שהם לא הכוכב, הם יפרמו את הבגד, ושירות הלקוחות יסרב לקחת אחריות על התפירה הקלוקלת, והיא, כמנהג העולם המודרני, תעדיף לתפור לעצמה בגד אחר, ולו נותר קר. הידית הלחה החלה להתחמם ככל שהשמש ננעצה גבוה יותר בלב הים של מעלה. בנו של הזקן הגיש לבחור צלצל ארוך ולא הוסיף דבר, בזמן שהוא ניגש לכיוון של הכננת שתעלה את המכמורת חזרה לסירה. הזקן יצא מתאו בקדמת הסירה וצעק לבנו "קדימה, תעלה את זה!" בזמן שהזקן מביט בעיניים בוטחות בבחור שעומד עם הצלצל בידו. הבחור כבר עמד זקוף ולא נאחז יותר במעקה, הוא שכח מרגליו המתחלקות וחיכה בדריכות למה שהולך להגיע. בראשו יכול היה לדמיין כל דבר בתוך הרשת העולה, אפילו את אבא שלו. הרשת עלתה בהדרגה ורשרוש המים של הסירה המתנועעת כנגדה מסווה את מה שהולך להגיע לסיפון, "אנחנו ספינת כרישים" אמר הזקן כדרך אגב לבחור "תכף יגיע כריש, אתה תצטרך לחבוט בו עד שימות, אבל תעשה את זה מהר, אנחנו לא אכזריים, אנחנו הורגים אותם רק בשביל הפרנסה, אנחנו לא ברברים" אמר, כאילו שדבר זה מובן מאיליו. הבחור ששמע את דבריו חשב שאולי כריש בשפת הזקן זה בעצם דג גדול. "אתם בישראל לא מפחדים מכרישים, בגלל זה הבאתי אותך" הוסיף, הבחור אחז בצלצל בעוצמה, כשהצלקת על ידו שגרמה לו האחת שלו מישראל, כשבגחמה ניסתה לאחוז את ידו במהירות, כאילו שמובן מאיליו שמחכה היא רק לה, ושרטה את אצבעו בחוזקה, חדרה את בשרה הדק, עד שהיא דיממה על ריצפת החדר, החלה לנצנץ במי המלח, והקשיחה את ידו.

 

העלייה האיטית של המכמורת גרמה לבחור לאבד את הסבלנות, הוא חשב שכל מה שלא ייתפס שם, הוא יהיה מוכן לקראתו, כל דבר. בטוח היה שהוא דג כעת את החיים עצמם, הוא הרגיש בן אלוהים באותו הרגע והחל לשיר בקול עמוס וחיוור שירה לפוסידון, שאגות המים הניחו למחשבותיו להפסיק לחשוב עליה, הוא הרגיש אדם. ראשו היה רפוי וממוקד, אך כשהמכמורת הגיעה לשיא גובהה, חוט הברזל נקרע מכובד היצור שתלוי עליו והיא הוטחה במהירות ובעוצמה ביחד איתו. המכה תלתלה מעט את הבחור שראה שהחל לקפוץ בתוך הסירה כריש בגודל שני מטרים שזנבו מצליף בעוצמה, ועיניו של הדג שלפני רגע היה מלך הים, מביטות בו בחוסר עונים. "קדימה תחבוט בו!" צעק הזקן, "קדימה! לפני שישבור את ריצפת הסיפון" הוסיף, כשראה שהבחור לא מצליח לזוז. הבחור החל מתקרב ומגיע לקרבת ראשו של הכריש שראה בפעם הראשונה לא מאחורי זכוכית תצוגה, למול עיניו, וידיו שותקו. "תחבוט בו! אתה לא רואה שהוא סובל?" הזקן הטיח בבחור, וכשזה לא עזר הוסיף "אם לא תחבוט בו אתה לא תקבל כסף, ברור? אתה לא עובד פה בחינם!" הבחור עצם את עיניו וידע שאם לא יחבוט בדג יצטרך להתקשר לאביו, לבקש עזרה כספית, ולחזור הביתה. בזמן שהוא הרים את הצלצל הוא דמיין שהוא הדג הענק בעצמו, ובמכה הראשונה בכריש המפרפר לא פתח אותן, הוא הרגיש את הצלצל חודר מעט את עורו העבה של הדג ונתז של דם שוגר לעבר חולצתו האדומה והדהויה שקיבל בסוף מסלול צנחנים. הזעם על הדג שהעז ללכלך את החולצה שלו, מילא אותו, הקל עליו במכות הבאות, בהן הוא כבר כיוון היטב בעיניים פקוחות. הוא לא סבל עכשיו את הדג הענק והמתחנן על חייו, הזכיר לו את עצמו. הזקן אמר "כל הכבוד ילד, ידעתי שאתה מסוגל, היינו צריכים בריון כמוך, זה באמת נכון מה ששמענו עליכם הישראלים, אתם חזקים!" הבחור המשיך להכות את הדג כעשרים פעמים נוספות באמוק, כאילו שהוא מנסה להסיר מעליו קללה, עד שהזקן גער בו להפסיק, אחרת בשר הדג לא יימכר עם כל כך הרבה פגיעות. "אל תדאג" אמר הזקן "יגיעו תכף עוד כרישים, תשמור את הכוחות שלך, קח פרוסת בשר, תאכל" ובעוד הזקן חותך מזנב הכריש מעט בשר נע, הבחור יכול היה לשמוע את אביו גוער בו להפסיק לבזבז את זמנו, ולהביט בחייו המפרפרים, ולחבוט בהם בשיא כוחו. "תעשה איתם משהו!" האדרנלין שזרם בגופו ביחד עם מחלת הים ההולכת ונצברת ייבשו את גרונו בבת אחת "אתה לא תהיה צעיר ויפה לנצח, בחורות לא מחפשות צעירים ויפים, אתה צריך כסף למשפחה, משפחה זה הדבר הכי חשוב. ה כ י חשוב" הריח של הדג המת נדבק לשפתו המלוחה של הבחור שנצצה בשמש הקופחת, החיים עלו לקצה גרונו של הבחור שהסתובב והקיא את נשמתו לים השקט והארוך. הזקן וילדיו צחקו ומחאו כפיים, "מזל טוב, אף פעם לא שוכחים את הפעם הראשונה" הזקן אמר וטפח על גבו של הבחור. "מספיק לך להיום, נחזיר אותך לחוף, תחזור מחר", עיניו של הבחור לא אמרו דבר, אך הזקן הבין. גופת הדג הענק התבוננה בבחור שהסיר את החולצה מעליו וניגב את מצחו מזיעה ומקיא . "הדבר הכי חושב, ילד, כשאתה קופץ, אל תתבונן למטה, פשוט תקפוץ!" קולו של המפקד מהעבר התערבב בקולו האוהד של הזקן, "הכריש הזה יספיק לנו לשבוע" הבחור התפקס מקולו החייכן של הזקן שפנה לבניו, קולו הצלול והבהיר אחז בהם, הזקן הניח את ידיו הרחבות על כתפיהם לרגע, ואז ניגש עם בקבוק מים חמים לכיוונו של הבחור, רכן לעברו, ולחש באוזנו העייפה "הצלת את המשפחה שלי". עיניו הדהויות והעמוקות לא אפשרו לבחור לבהות בהן יותר מידי, לכן הביט על רגליו החזקות, עד שהן התרחקו לקצה הסירה בחזרה.

 

הסירה החזירה את גופות הדייגים והדג כחצי שעה מהרגע שהבחור הקיא, הוא הרגיש טוב יותר, ואסיר תודה. הבחור סחב את גופת הכריש החלקה על החוף בידיים חשופות, עד שהגיעו לפתח מקרר בקרבת שוק הדייגים שלא היה רחוק מהמרינה, ובו מצבות על גבי מצבות של כרישים בדיוק כמו זה. הזקן שיפד את ראשו של הדג על וו ברזל ותלה אותו לצד הכרישים האחרים, בזמן שהבחור תומך בגופו בחלק התחתון של הדג. כאילו שריח הדגים כבר לא זר לבחור, הוא הלך מיד עם הזקן לכיוון חדרו, ומבלי להתקלח עלה למיטתו המרופדת במזרן דק וחשוף, שאלפי מטיילים ישנו עליו לפניו. "אל תדאג, מחר יהיה יותר קל", הבחור לא הגיב. הזקן חיכה שיירדם וכשזה נכנע לגופו העייף במהירות, הוציא מתחת למיטתו את תיק התרמילאים שבו הדרכון והכסף שעוד נשאר. הזקן ידע שמראה המוות היה קשה לבחור, בתחילה היה קשה גם לו, ידע שהזר לא יקיים את הבטחתו להישאר, עם זאת ידע שהבחור הישראלי הוא בחור הגון ובודד, ולכן, אחרי כמה ימים בלב הים הוא יידע לחיות בשלום עם המוות, כולם לומדים, זה בדם של הישראלים, ושל בני האדם בכלל, את זה ידע היטב. רק כשילמד לחיות בשלום עם המוות, ימצא את מה שהוא מחפש בחיים. עורו החיוור של הבחור נצנץ בחדר החשוך, גופו היה רפוי ומלא עוצמה. הזקן אחז בתיקו של הבחור מספר רגעים, באיטיות ובכבדות הרים אותו על כתפיו הרחבות והחל לצאת מהחדר. כשיתעורר הבחור, יפגשו הוא והזקן שוב על הסירה.

 

הבחור חלם את חלומותיו שהיו עמוקים,

 

עמוקים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s