ארץ ערפילית

ערפל סמיך גדוש ירוק כהה מאד מכסה את אדמת ישראל. הערפל מזמזם על כינורות איברי האדם את מנגינת הפחד והשנאה. ערפל סמיך וכמעט נוזלי, אפשר כמעט לטעום את השחור האפרורי שלו בקצה הלשון, מכסה מעלה ומטה, מכל הצדדים, חודר דרך הנחיריים האפלים ואוחז את גוף האדם. נראה שהערפל הזה היה כאן מאז ומעולם ואנחנו הם אלה שתכף נחלוף, נפנה את מקומנו לשמש, הד זמני. בעת הזאת לא נדע לעולם האם אנחנו הם אלה שעלו לגובה השמיים, או שהשמיים ירדו לגובה האדם, כל המציאויות מתמזגות לאחת. נראה שדווקא כשגן עדן יורד לגובה דשא ומאפשר לנו להלך בין טיפותיו הגדושות, ליפול אחורנית על ענן חשוך וסמיך, אנחנו נעשה כל מה שביכולתנו כדי להביא את משב הרוח במהירות, להחזיר כל דבר למקומו, את העננים לשמיים, את בני האדם לאדמה. חלילה שלא נתבלבל, שלא נשכח מאיפה הגענו.

ונראה שדווקא דרך ענן הערפל שנתפר מעל ראשינו באיטיות עד שנהפך לסריג ארוך ועבה, כשקיימת הפרצה לתקווה, כי חושי האדם מסוגלים לשבש את מוחו האיום והמפוחד, ברגע שקול יחדור את הענן החשוך ויגיע לאוזנו של אדם נוסף, האדם לא יוכל לשאת את הצליל האחר מבלי לנפנף בידיו בכל עוצמתו, יקרע בכוחניות את הערפל לשרידים קטנים כדי לברר אחת ולתמיד, מי אתה?

מתוך שירת המשורר האיטלקי פאסקולי

סתיו עצים דומם ולא נע

בערפל האוורירי: יללות

מתמשכות של ספינה.

ערפל חמקמק וחיוור,

בגינך היקום חבוי ונעלם,

אתה, עשן הבוקע בשחר

פה ושם…

הערפל נאנק, פולט הבל סמיך

שגודש תעלות בעלים כמושים;

אדום החזה עוף מנמיך

בשיחים היבשים;

מבעד לערפל תרטיט שריקה

של קנה סוף קודח קמעה, רועד;

ומעל לערפל ממרחק יבקע

צליל פעמון בודד…

וזה לא משנה אם זה פעמון, או דפיקות ליבו הקצובות של אדם זר, נראה שמקור הצליל יותר חשוב מצלצול הצליל עצמו. האבל הנוראי שחש הלב כאשר אין ביכולתו לזהות את מקור הצליל מוכיח שוב כמה שהאדם מסרב לחיות את חייו לצלילי גן העדן של ליבו הערפילי אלא בוחר שוב ושוב לחזור לשכלו מלא הברק המזויף והמעוור. למה כל כך חשוב לנו הזיהוי? האם לא נוכל להתקיים על סמך האהבה עצמה בלבד? האם ליבו של אדם לא יתרכך מיד כשידע שקול זר זה, יכול להיות קול אימו? האם ליבו של אב לא יצא ברגשנות יבבנית כלפי אותו צליל לא מוכר, כשיכול להיות שזהו צליל בנו המתבגר שקולו כבר פשט את מדיו. ואם זה אויבם הנוראי, יחדלו להיות אויבם בין רגע, כי לא את האויב הם רואים, אלא רק את הערפל, בעיניהם הם יכולים לראות כל דבר שיבחרו לראות. ואילו את הבחירה עצמה הם יכולים לעשות יום-יום עם הערפל או בלעדיו. כשערפל כבד וסמיך יכסה שדה קרב, גם הטנקים יצטרכו להתנשק נשיקה ממושכת בכדי לדעת במי הם יורים, ובמצב של חוסר וודאות זו אם בחירת עיניהם מקשה עליהם, שיעצמו את עיניהם, ומיד ישימו לב לאבק החום תחת גלגלי הטנקים הכבדים, אבק שנאגר שנים על גבי שנים וכבר התעייף לחכות שיהלך מעליו אדם שיחוש בו, ואם נתכופף מתחת לערפל אולי גם נוכל לדמיין את מראה גן השעשועים מלא החול של ילדותנו. אולי אפילו את אותו החול ממש העברנו בין אצבעותינו ומשם הוא נדד וחיכה בציפייה בשדה הקרב כדי שנרכך את ליבנו, ונתאהב בו מחדש, ובמותנו החול יגיע כואב ובוכה מכסה את הילד המקומט והעייף שרק לפני רגע עיצב את צורתו למגדל וכעת יתהלך הוא בתוך חדריו של החול שנדד מרחק רב, לכסות את משכבו של המת. והטנק שמתקרב לבית זר, האם דרך הערפל יוכל להבדיל בין בית אדם, לבין בית המקדש, האם לא בשוגג של שנאה ירה מטח על ביתו של האל שהוא חפץ לשמור יותר מאשר על ביתו שלו. האם בית אויבו לא ידמה דמיון מפחיד בערפל הכבד לבית הוריו?

אין ספק שארץ יהודה היא מדינת היהודים, כמו שצרפת היא מדינת הצרפתים, וכמו שגרמניה היא מדינה הגרמנים, אבל מתי תוקם מדינה לבני אדם ולא בני אדם למדינה? מדינות פשיסטיות-לאומיות היו קיימות מאז ומעולם והביאו רק הרס וחורבן, האם הקמת מדינת ישראל לא היוותה חלום להפיכה של העולם למקלט אנטי לאומני, אנטי גזעני, אנטי מעמדי, האם סופו של הכוח להוביל כל מדינה לחורבן לאומני של עצמה? האם לא ניסינו לעשות זאת בכל כוחנו באדמות גרמניה, וקיבלנו את האסון הלאומני הגדול ביותר באנושות איי פעם? אין ליהודים ארץ אחרת מלבד ארץ ישראל, עם זאת, ארץ ישראל אינה יהודית, היא עשויה מחול ובוץ ואף גורדי שחקים מרשימים ואסור לנו בשום אופן לפזר את הערפל מעל ליבנו ולשלח את האנשים שזוהי אדמתם באותה נבזיות ששולחנו אנו מארצות מולדתנו. היו אתם הערפל המגיע בעדינות לטפוח על כתפיהם של הרומסים אותו בנעליהם הכבדות והמצחינות. אטמו את החד-משמעות הארורה שכולאת את האהבה הרחק ממנה. משכו בכל הכוח את השמיכה האפורה מעל ראש אלה שרוצים שכולנו נלך לאבדון אחד ארוך ומתמשך במקום להבין את הפריבילגיה שניתנה לדור הזה, בכוח הלב, הצדק והחלום ניתנה, ובכוחה של הנבזיות מנסה למשוך את האוהבים לפיקחון שיקרי והרסני שהוביל את החורבן מלכתחילה. האין-ברירה הקיומי יכול להפוך מיד ליש-ברירה, אם נבין שאנחנו, בעזרת כוחו הדל של ההיגיון, בחרנו לארח את השנאה כבת בית ואם תאמר השנאה "אני משלכם" יאמינו לה, ויגנו עליה בחירוף נפש כי לצדנו היא נלחמת, ולמעננו היא מקריבה את חייה. אבל השנאה לא מבדילה בין אדם לאדם, ובזמן שאנו מחכים לראות את הזר מפקפק במקומו, מביא תרעומת ניבזי, או מנסה, חלילה, לעלות על הסולם הערפילי גבוה עד שיצא מראש הענן, מיד יתפסו אותו בכוחניות ויגידו לו, זהו לא מקומך, אנא חזור לאדמה, ודרוך עליה בזהירות רבה, זוהי זכות שאיננה שייכת לך, ואנו אלה שבטוב ליבנו מעיזים לתת לך לפסוע עליה צעדים עדינים.

אנחנו יושבים ומחכים, ומצפים שיקרה מעשה נוראי, נושפים בחוזקה על הערפל המלגלג על האדם המתהלך בתוכו ומנסה להיבלע ולהיפלט בבת אחת. אם היו יודעים שני האנשים בבטן הערפל שהם דומים זה לזה בצורה איומה, אולי כלל לא היו דוחפים זה את זה אל מחוץ לגבולות גן עדן מעונן זה. אם היו יודעים שכל מה שהם צריכים כדי לגור זה לצד זה, הוא להפסיק לשאול מבעד לעננים השחורים והכואבים "מי אתה?"  אלא לשאול את עצמם למה חשוב להם לדעת? למה לא פשוט לכסות את ליבנו ערפל, וכל אדם יתהלך על האדמה כאדם. ליבנו מלא האימה מחכה לשמוע מבעד לערפל קול מוכר, חזק וקוהרנטי, ואם במקרה הקול חלוש, וזר, ומדבר לאט ובשגיאות רבות, אנחנו מיד נחכה לרגע הראשון שיטעה, שישכח שמקומו נתון בחסד וברחמנות, נשכח שילדנו גדלו וצמחו אנשים טובים הרבה יותר אחרי ששגו, אחרי שטעו, אחרי שנרמסו ממילים קשות, כי אהבנו, אהבנו בכל ליבנו, ולא הפסקנו לאהוב, ולא פקפקנו, ולא בישרנו בשורה ולא הצבנו תנאים לאהבה זאת, לא שלחנו צבאות ולא מחקנו ערים, אהבנו, כי זה היה מובן מאיליו.

יכול להיות שגורמי הכוח נהנים מהעמדת פנים שפניהם הם לאהבה, אבל עמדת פנים זו עשויה להניע רק את גלגלי הבלתי נמנע, ואם אכן הדבר הוא בלתי נמנע, האם לא עדיף שכל כוחנו יוטמע לעשיית אהבה ולא להמתנה ממושכת לרגע שנצטרך להניף את השוט, לכבות את האור, להוביל את הסוף אל דלת ביתנו, ולפתוח לו קלות את הדלת, לפסק את רגליו, לחפש על גופו כל סימן מחשיד, להסיר אותו מבגדיו, להסיר חששנו ממטעני חבלה, וכשזה ישלוף ברוע את הסוף, האם אז נוכל להפסיק לשאול "מי אתה?" או שעדיין נמצא את עצמנו מגנים על זכותנו להיות מבודדים, בודדים, חד משמעיים, פוסקי פסוקים, מבשרי בשורה, מרעימי רעמים, מציירי מעגלים, מצביאי צבאות, מחריבי ערים, רק כי אנחנו פוחדים שעוד רגע אחד, תשמע דפיקה בדלת, וכשנשאל "מי אתה?" בחולשתנו הניצחית, יענה הקול הטוב, "הסוף".


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s