קומדיה רומנטית

בפינת השולחן בחדרי יושבת לה בחוסר נוחות מוחלט מנורה משעממת אפורה ארוכת צוואר כאילו מנסה היא ללחך עשב מהצבע הירקרק בקומה השנייה במיטת הקומתיים כבר שנים רבות. מיטה שלא משמשת גוף אדם כבר שנים ארוכות, אלא מחסן של נעליים ובגדים שלא נוח להן בארון. אני מדליק אותה בחוסר אכפתיות, בהרגל, כמו ארבעת כוסות המים שאני שותה בין השעה שלוש לחמש בכל יום, אם חלילה אפספס אחת מהן ארגיש את האבק נאגר בדפנות הגרון, כאילו גופי עשוי מדבריות גדולות שמחכות לרגע שיצליחו להעפיל על הגוף הערמומי שהצליח לחשב בדיוק מרבי את הדרוש לו כדי להמשיך ולשרוד למרות החום, האובך שבכל העולם כולו מחכה לי יום-יום באותן הצלליות של אחר הצהריים, מסרב להיכנע, מסרב להיעלם. יש לי גם מנורת תיקרה חזקה ולבנה, אבל לה אני לא קורא כמעט אף פעם. אחרים קוראים לה, אני הזנחתי אותה לחלוטין. היא חזקה לי ורעשנית כמו אוטובוס שממהר להפיל נוסעים ביום ראשון בבוקר, בוערת ואוחזת חזק בכל פינה חשוכה כאילו נמתחת משינה ארוכה ארוכה ולא יודעת מתי תחזור להימתח מחדש. בימים האחרונים בנוסף לחדר גם הבית כולו חשוך ובודד. כמו הלב שלי חשוך. חשיכה כהה וארוכה בתוך גוף חשוך בעצמו. חושך שרואים דרכו חושך בהיר יותר.

בזמן האחרון אני מוצא את עצמי נאבק עם קומדיות רומנטיות ערמומיות בצורתן הקיטשית ששוות לי את הלב בקלות מכעיסה, כאילו כל מה שצריך בשביל לגרום לי להתאהב הוא עצם קיום האהבה עצמה, מספיקה לי נדיבות פשוטה של אישה זרה כדי לגרום לי לטבוע בתוך הדמעות של עצמי. כל מה שנדרש מהגיבורים לא גיבורים הללו הוא להביט אחד בעיניי השנייה להבטיח את אותן הבטחות נצחיות שאודיסאוס כבר הבטיח לפנלופה לפני אלפי שנים שלא יתקיימו לעולם ותו לא. לא מאבקים גדולים, לא חיילים עוצמתיים שהופכים קרביים לפרחים אלא פשוט מבט אחד עמוק ואני לכוד בתוך הלולאה. אבל למה? אני, שממרק את נשמתי יום אחרי יום ומנסה לנסח את העולם בתחביר צבעוני ודהוי, ליצור מציאות כנה ואחרת, מוצא את עצמי ניבט מעיניים זרות וחשיכה. ניבט ותכף ומיד זה כבר לא מספיק, תכף ומיד יש למלא את השקט במילים או במעשים על אמת, לעולם הרגע הזה לא יישאר טהור ויש לנפץ את החלום מיד, אסור ולו לרגע אחד לשקוע בפנטזיה כי היא ממכרת יותר מהגילוי הנוראי וההכרחי אבל אני מודע לגילוי ולפער ואני משתוקק אליו כאילו מדובר במהות חיי. ואילו אנשים לא באמת רוצים להכיר אנשים כי להכיר זה קשה. אז הם שואלים את עצמם "איפה הם האנשים ההם?" במקום זה הם רוצים לאמץ כלב, כזה שיאהב אותך ויהי מה. הם באים עם אוסף של דרישות והבחנות פסיכולוגיות שקריות כמו: שיהיה אופטימי במידה, כאילו מדובר בנוזל ואהבה היא הנפיחות המעיקה בבטן אם חלילה במידה הופך ליותר מידי הם לא יצליחו לעמוד בזה כאילו שעל כתפיהם זה נערם לבנה על לבנה. או "חשוב שיאהב חיות", אבל למה זה "חשוב שיאהב חיות" אולי חשוב אפילו הרבה יותר שיאהב בני אדם? אולי אדם שאוהב בני אדם, בעצם, בלית ברירה אוהב גם חיות ורק הבלבול וההפרדה היהירה מקשה עליו לקבוע האם הוא ראוי באמת להיקרא "אוהב חיות", או, אולי האהוב עליי ביותר "שיהיה לו חיוך יפה" כיצד עליי לדעת האם החיוך שלי עומד במדד האסתטיקה של בני אדם זרים? וגם אם החיוך שלי מזוויע, נגיד, בנורא שבחיוכים שאיי פעם חויכו על פלנטה זו או על כל פלנטה אחרת אבל הלב שלי מחייך המון, ובאיזה צורה שלא אבחר, כל הזמן, האם ז א ת בעצם השאלה החשובה יותר? אולי הגיע הזמן שנפסיק להעביר בני אדם בגלאי תכונות בכניסה לקניון הרגשות שלנו, מפחדים פחד מוות מהרגע שמישהו ישלוף את הלב ויתפוצץ לנו בפנים וחלילה יהיו נפגעים ויותר גרוע מזה, הרוגים. אנחנו לא מעלים על דעתנו אפילו לרגע, ש"ההם" אולי בכלל לא מעוניינים באוסף התכונות ההרואי שלנו אולי ל"הם" נמאס שמנסים לבדוק עד כמה הם נכונים. אני בז לאנשים שמפחדים לגסוס ולאהוב זה לגסוס, ולגסוס זה לא לדעת אם תצליח לחזור להיות "אופטימי במידה" או בכלל לחזור. לחזור זה בלתי אפשרי, כמעט. אז אנשים עוזבים בבת אחת, ואני מוצא את עצמי יושב מול קומדיות רומנטיות זולות ומתפלא על הקלות שהדמעות חונקות אותי, באיזו חרפה ופתטיות הן מזכירות לי שגם אני לא עומד מעל הקסם של העולם אלא שבוי בו, אני רק הזיה בתוך רוח חזקה ממני. האובך מכסה את העיניים שלי וככל שאני מתקדם בדרכי הוא הולך ונעשה סמיך יותר, החול הצהוב והגדוש ממלא את הריאות עד שקשה לי לנשום. החדר עוטף אותי בנשיקות שנישקת אותי, את מזמן כבר לא פה, אבל צלך חזק ועיקש. האהבה עצמה נקברה עמוק תחת מרצפות אלה שבהן שפתנו רטטו זה על שפתיי זו, הן חודרות לתוך הטירוף שמתחולל בתוכי מתערבבות עם המחשבות החדשות. אני אדם אחר שמתבונן באדם זר לו ורואה את הנשיקות כמו בסרט, ההזיות גורמות לי לדמוע, אני שומע את הצער בקול שלך כשאת אומרת אל תרפה, ואני מרפה, ומתרחק אחורה וצעדיי ארוכים ומהירים עד שהגעתי לסוף החדר ואני נופל מיד לתוך תהום ארוכה ואינסופית, השחור מקיף אותי מכל הצדדים, אף אחד לא מגיע להציל אותי, והבדידות מנחמת אותי כמו שמיכה חמה כשהגשם מנגן את שמך על החלון. טיפות נערמות אחת על גבן של השנייה מתבוננות לתוך החדר שבו אדם נקבר בעורו בעודו חיי. האם ישנם עוד אנשים שמסוגלים להוציא אותי מקברי? האם ישנים אנשים שמסוגלים לקרוא לי ממעל הבור? ואם יקראו, האם אוכל לשמוע את קולם או שעד שיזדחל הצליל באיטיות לאוזניי יתמוסס ברוח ויהפוך להיות חלום אפל ומאיים.
באמצע הלילה בסביבות שתיים, כשכל המחשבות המגוחכות ביותר קופצות להן לבקר אחת אחרי השניה דוחפות והודפות כמו בתור למגלשה קצרה ומהירה בגן צפוף. מנורת השולחן ארוכת הצוואר החלה למצמץ, בכוחות עצמה, כך פתאום, כשאני כבר מזמן הנחתי לה ולכל שאר האורות בבית. הבטתי בה ממצמצת ורגע אחרי שחטפתי בהלת מוות כאילו שהקוצר חיכה שאהיה לבדי לחלוטין לבוא ולקחת אותי בידי, מלמלתי משהו כמו "הלו?" שנחרד מעצמו אבל אסרטיבי כמו נהג מונית שאיבד בקשר את הכתובת של הלקוח ומנסה להשיג אותו בחזרה, ובעודי קופא במקום, שעון מעורר מרוחק ואנלוגי שלא דיבר כבר שנים רבות, בחדר ריק לחלוטין החליט להתחיל לנשנש משהו באמצע הלילה וליילל. השמיעה את הצליל העייף בקולו הדק והחוזר על עצמו. קמתי והתהלכתי בחדר, בלי סיבה התהלכתי. חשבתי אם משהו קופץ לבקר לפחות אהיה במצב עמידה. דקה אחרי שהדם זרם לי לכל אורך הגוף, הרגשתי כבר מגוחך, כאילו שהחדר המשעמם הזה יכול באמת לאכלס עכשיו כנס מפלצות בינלאומי, וחזרתי לשכב. מתעטף בחום של אוגוסט עד קצה הצוואר בשמיכת האביר שלי. שיטפחו לי על הגב מקסימום אם יחליטו להופיע. אני עייף מידיי לפגוש רוחות רפאים עכשיו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s