אובך

חבטה אחת לא הספיקה לה כדי שכל החול שנאגר בין אצבעותיה, ענפים דקים וארוכים מאד שנמתחו עד למעמקי קרקעית האדמה ועלו ישירות עד לצינורות ליבה יתפרקו לחתיכות קטנות של אובך זהוב. אז היא המשיכה לחבוט שוב ושוב, חבטה בים, חבטה ברקיע, חבטה בכל כוכב שהיה בהישג ידיה החזקות, עד שמן הצבע השחור נתלשו אפורים קופסאות קופסאות, אותן אחזה בידיה ומן הקופסה הראשונה צץ ספר תפילה (רומן) שכתב בן אדם, שאת אותיותיו כבש אבק עקשן וזקן כמעט כמוה, אבק שיצר את העולם, יש שאומרים שאותו אבק הוא הקיא של האהבה עצמה. אלוהים הביטה בספר בעיניה הרכות אחרי שנים ארוכות מאד שלא נקרא, ונשבה עליו רוח חזקה ואדירה שהולידה דף בתולי. מאז העולם נהיה צהוב ודהוי, קופסת חול שממנה נוצרת האנושות והאדמה, ואילו הספרים, לבנים.

בימי אובך אפשר לראות את פניה של האלוהים נגלות בבירור באותיות הממורקות של כתבי האדם הסוגר את עצמו בתוכו. ואילו העולם לוקח את שמיכת החול מעליו ופורס אותו כצעיף על צווארה של האלה כדי להראות לאדם – מהאבק שבשמיים הגעתם, לכן הוא נאחז בספרים ובלב. הבט, אלה כל קרוביך המתים שהפכו בעינייך להד אחד דהוי, ואתה ממהר להסיר אותם מעליך כמחלה, לשפשף חזק את התאים המתים שיצטרפו להצטופף מת לצד חי. השמיים אטומים וצמיגיים, והרוח מנסה להדוף את זכרם מהנוף החום בהיר של האנשים החיים. להחזיר את הכחול הרגיל. אך מאחורי הכחול ישנו האבק ואילו מאחורי האבק ישנו עוד אבק, ומאחורי האבק הנוסף, מסתתר במעמקי ארגז החול, אבק שחור וסמיך בולע כוכבים, כי האנשים שהלכו עליהם אהבו מאד, ובמותם, האהבה הפכה אבק, וכיסתה חלקים גדולים ביקום בשחור חזק. כל החלקים החשוכים ביקום, בעצם, הם החלקים שהאהבה מיצתה את דינה איתם, הטילה את מרותה, ולכן, הפכו כל היצורים החיים לאחד עמוק, שחור וכהה. אפילו האור החזק ביותר, היהיר ביותר, שורף ממלכות ומחריב ערים לא יכול אלא לטבוע בו.

ואנחנו, צל לאותה שושלת מפוארת של אוהבים, אולי כורים במו לבנו את סופנו. אולי, בכל פעם שאני נזכר בך, האבק שיוצא מתוך מוחי מטעין את האוויר בצהוב חזק שקשה לנשום אותו, הצהוב עוטף את העולם כמו שאת עטפת אותי, צהוב נבול ובהיר כמו פניהם של מלאכים. צהוב שצובע את הגוף מבחוץ ומבפנים, ממלא את הריאות בהבל פה כתום. הליכתי אשר בטח, מזכירה בדבר מה את הליכתו של האדם שהלך לצידך כשידו שלובה בידך נעטפת אבק וזוהמה, ואנחנו מטיחים את ידנו באלפי חלקיקים חומים כאילו ששילוב ידנו הוא המעשה הראוי ביותר להיעשות על פני העולם, ודאי הליכה זו ממיתה בצעדיי החומים עוד פיסת חשיכה. אולי ביהירות אני ממהר להתאהב ולהביא על העולם עוד ועוד אבק. אני נשכב על החול ומצליח לאהוב אותך בלי שתהי נוכחת, אני רק הזיה בתוך מוחי. כמו זיקית, האבק צובע אותי בצבעיו וכל אחת שיוצאת דרך הענן מזכירה לי אותך – זו בהליכה, זו בחמלה, האבק נספג בתוכי ועובר דרך קנה הנשימה שלי עד שהצלילים כולם נרדמים. האובך מפסיק את פעולת החושים ונדמה שהקול לא מצליח לעבור יותר בענן המאובק הזה, האימה אוחזת בשקט. כשהלכת, חלקים מגופנו יחדיו ודאי טיפסו על הקירות ומהקירות קפצו קפיצה נועזת ונאחזו גם בקורות של הבניין הגבוה, ומקומה שמינית ודאי היה להם קל ביותר לטפס על גבה של הרוח הלילית ולהגיע גם לצווארם של העננים, להיצמד אליהם כמו שנצמדת אליי בלילות סוערים ומלאי מפלצות ולהאיר את החשיכה שמסרבת להתגלות לעיניי אדם. ודאי מהעננים הם קפצו הישר לחלל השחור ונאבקו באוהבים אחרים כמונו, שזכרם התעופף לחלל המאובק. ודאי שהאבק עצמו ניפץ את החלל לאלף ואחת חתיכות שזכרם כבה בתוך עצמו שחור ועייף. ודאי אם יתמזל מזלנו, ולו לשעה אחת האהבה תצליח לחמוק מעיניי ולהיספג בבני אדם ולא בקירות המקיפים אותם. לעיתים נדמה לי שהבתים קורסים לא מתשישות, לא מרעידות אדמה אלא מלב שבור שספוג בהם, לוחשים לאנשים הנמצאים בניהם, חדלו לאהוב. אז, גם האובך הכבד בשמיים יצליח לשקוע לאט על קרקע צבעונית, והעולם יחדל מלהיות צהוב, וישוב להיות שחור.

הינה הביטו, מבעד לחומת האבק ישנם בני אדם שיוצרים אותו, ומבעד לאותם בני אדם, בעומק המעמקים, שוכנת גם את. לשווא אנחנו ממלאים את כיסי המתים במטבעות יקרים ומחכים לקוצר בגלימתו השחורה שיעביר אותם בנהר הנשמות בריאים ושלמים. האבק נמצא גם בתוך המים הסוערים של הגיהינום. במקום זה, עלינו לצייד את המתים בחשיכה, אולי, אם יפסיק להאיר האדם את עצמו ואת זולתו, יישאר מספיק אור כדי שהיקום לא יקרוס לתוך תוכו, הרי גם הוא, לא יצליח לעמוד בעומס הרגשי. ייטול מעצמו את האחריות ויתאהב וכשהיקום יתאהב לא נוכל לעשות דבר פרט לרחף באבק הסמיך.

אי אפשר להאשים אותו, כל כך קל להתאהב בך. ומה יש לאהבה להפוך אחרי מותה פרט לאבק, האבק שיוצר אותי ואותך, האבק שעטף את ידנו כשאחזתי בידייך, אותו אבק שיצר את הארץ שעליה אהבנו, אותו אבק שניפץ את כל העולמות כדי להפוך אדמה למוצקה מספיק שבני אדם יאהבו מעלייה ולא יטבעו בחול. כשהאהבה מתה, נולד האדם, בצלמה.

*

במותי לא אנוח על משכבי בשלום.
למעשה את כל חיי אני מקדיש לאסוף כוחות ובדידות,
אני מתכוון להיאחז באדמה סביבי ולרעוד בעקשנות,
שוב ושוב לרעוד, כמנסה לסבן ממני את החיים
להימלט מהרחם
להדוף מעליי את הרוח
כשמלאכים יעירו את המתים ואת האהבה
יטעו לחשוב שאני עולם.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s