כשלימדתי את אחותי איך לעוף

בכל פעם שהחורף מתפרץ אל תוך הלב של אמא ומבשיל מתוך האדמה מרקים כתומים, אני נזכר, איך לפני מספר שנים, נשארתי עם אחותי הקטנה שקיבתה עשויה זהב טהור, וכמעט שום דבר זר אינו נכנס לתוכו, פרט כמובן לתפריט בלתי מתחלף של אורז, תפוחי אדמה וטונה מקופסאות שימורים רבות, דומות לעצמן עד שיממון – מביטה לעבר סיר מרק כתום שדומה היה בנפשה של בת החמש כנראה למיץ ביצות ובוץ מלא בפטריות ובתנינים. ריחו שהתפשט בחלל המטבח חדר לאפה כריח עובש ספוג במים שהוזלפו הישר ממרום עצים ירוקים וטריים כמו צבע שהתערבב ביחד עם ענני גשם שחלפו באזור במקרה לפני כמה שעות וזכרן דהה לבן ועמום בכחול הרחוק. היא סירבה לאכול את מיץ הביצות הזה, בכל תוקף. אני שנשארתי להשגיח עליה הבטתי בה, עומדת עקשנית וצעירה, שמעתי את סירובה החד משמעי, ואז אמרתי ברכות שהמרק הכתום הזה, לא סתם מקבל את צבעו הזהוב כפרווה של אריה מסורק בכתמי שמש טבע, אלא הוא נולד מהטבע, ולמעשה, אדרבה, רק אל תגלי לאף-אחד-בעולם-כולו, צבעו כתום בגלל ששמתי בו אבקת פיות. אם תאכלי לפחות צלחת מרק אחת, יש סיכוי כזה, עם כי לא גדול במיוחד, אבל הוא ישנו, שבלילה, כשתרפי את הגוף, ותתחילי להירדם, בלי לשים לב, תוכלי אפילו לעוף. אחותי, שנשבתה בקסם, מיד אכלה את כל צלחת המרק ואפילו ביקשה ממני עוד. אני הייתי צריך להזדרז לרסן את נפשה ההרפתקנית, שיותר מידי ממרק-אבקת-פיות הזה לא טוב בכלל לבטן, ופיות, כמו כל דבר, צריך לאכול במידה. אני לא בטוח כמה לילות עברו עליה עם שברון לב על כך שהגוף לא ניתק מאחיזת כוח המשיכה. אבל אני זוכר את המבט מלא התקווה שלה, כשאמרתי לה, לא משנה מה יקרה, לעולם אל תפסיקי להאמין שאת יכולה לעוף. היא אוחזת בכף שגדולה ממד ידיה הדהויות עם עיני אגוז לוז בוהקות ואני מוסיף, את מבטיחה לי?

היא הבטיחה. מדי פעם אני עוד שואל אותה בחשש, אם היא זוכרת להמשיך להאמין שהיא עוד יכולה לעוף? היא כבר לא מתפתה לחלום את אותם החלומות, והמרקים הכתומים כבר מזמן לא חודרים לתוך גופה הקטן והמצומק. אבל כשהיא לא מסתכלת, אני רואה שהיא אוחזת בספרים חזק יותר משהיא אוחזת בידי אנשים, ולא מרפה, כאילו, שפוחדת שעוד רק-רגע-אחד משהו יגיע מתחתיה ויאסוף אותה גבוה לאוויר, ומשם הדרך להביט למטה ולראות שאת מרחפת מעל העולם כולו קצרה כל כך עד אימה, עד שאין ברירה, אלא לבטוח שאת עוד יכולה לשוב לקרקע. אז היא מעלה את עיניה מעל הדפים הנצבעים במוחה בעדינות ושואלת אותי, "מה?" ואני עונה, "כלום" ומחייך חיוך נבוך, כי אני מזהה את עצמי בתוכה וממשיך להגות במהירות עוד מספר הברות, "רק בדקתי שאת בסדר." מתעקש לוודא שהיא יודעת שגם אם הגוף מסרב לעלות גבוה לשמיים, ומשקלו נהיה כבד ועמוס יותר מיום ליום, עמוס במחשבות, עמוס רגשות, עמוס בחשבונות ובטפסים ובצעקות שהשאירו בגרון מחוות גני זרים אדומים, ונראה שעל הגוף נערמים מיום ליום עוד ועוד משקולות בלתי נראים עד כי לרגע אחד היא בטח תשכח, את מרק-אבקת-פיות הזה. לכן אני אדאג להשיב אותה לצידי שוב, ואלחש לה בעדינות שהמציאות היא בתוכה, ושכדי לעוף, צריך אך ורק להפסיק לאחוז בקרקע חזק. למעשה, אין שום מרק בעולם שיכול ללמד אותך להפסיק להחזיק בקרקע חזק אלא רק את עצמך.

היא תגלגל את עיניה בכוונה של בסדר-פבל-מה-שתגיד, ואני אמשיך עם חיוך חצי ציני וחצי כואב לקוות שהיא לעולם, אבל לעולם לא תפסיק להאמין שכל מה שצריך בשביל להינתק מהקרקע אחת ולתמיד, הוא פשוט להפסיק להיאחז בה, לקפוץ קפיצה גבוה, ולא לחזור. כן, זה אומר שאת תצטרכי להיפרד מכל מה שאת מכירה, כן, יש מחיר לחלומות, אבל את תהי אישה-מעופפת ולא אדם חולם. אלא אם כן, כל מה שאת רוצה להיות זה אדם חולם, וזאת זכותך, יש מקומות יפים מאד לחולמים. כאילו, מנסה במילים שלי אליה לשכנע את עצמי שהאוויר החם על פניי מגיע מכיוון השמיים, ולא מתחתית הר געש ממעבה האדמה. אבל אני כבר באוויר, וזה מה שרציתי, לא?

וכאילו אף אדם שבעולם לא חשש שברגע שינתק מהקרקע ויתחיל להלך על העננים, לא יוכל לעולם לחזור יותר. ומה יש שם, בעננים, שכל כך חשוב לראות אם לא את הבדידות בכבודה ובעצמה לוגמת בעיניה הסקרניות את האדם המטורף שהצליח בימי חייו להוליך שולל את חוקי הכבידה כדי לפגוש אותה, זקנה ויפה כפי שנולדה, ומה לו לאדם הזה, לתת לבדידות שהיא כבר קיבלה גם כך שוב ושוב מאנשים זרים? האם מנשמות אנשים מעופפים היא מורכבת? האם בעצם לא את הבדידות האדם פוגש במעופו אלא את עצמו? ככל שאעוף גבוה יותר, כך גם פחות מספר האנשים שיוכלו להצטרף. לא כי אינם יכולים, אלא כי הוויתור לא מהווה חלק מהטירוף שבהם. הטירוף שבהם נעוץ באדמה. פעם, כמו שאת שמעת ממני פעמים רבות, ניסיתי אני לתפוס בידי אישה שרצתה לעוף, והרמתי אותה לגובה העולם. מיד צרחה נשמעה מליבה כי לא זיהתה יותר את העולם וגם לא את מי שאוחז בידה, העולם היה מלא ברוחות חזקות ואדירות והעננים סחררו את ליבה בלבן בוהק שהחשיך את עיניה. היא חשבה פעמים רבות שהיא רוצה לעוף אבל לא חשבה על הקור והרוחות, והציפורים הצווחות. אז, במקום לבקש בעדינות לשוב לקרקע, היא נעצה את שיניה בבשר הכנפיים של הזר שרק לפני רגע ביקשה ממנו לעלות לשמיים, ושניהם הוטחו באלימות לקרקע. זה שיודע לעוף וזאת שרצתה לעוף. לי, המעופף, לא נשארה ברירה אלא להלך על קרקעית העולם עד שאתחזק ואצליח להמריא מחדש. לה, הקרקע הייתה כמזרן דק ומלא בנוצות רבות, שבלם את נפילתה החזקה, והוליכה אל עבר קרקע מוצקה עוד יותר משהייתה.

אולי לעוף, אחותי הקטנה, זה לא מה שצריך להדאיג אותך. ואני מניח את ידי בעדינות על גבה המקשיבה והזקופה, קולה עוד רפה ועף קליל באוויר החדר, עוד לא נצבע יגון, יודע שהיא כבר מזמן כבר עפה גבוה, שלא באשמתה, כנראה אהבה אחזה בליבה כבר חודשים ארוכים. כמה אנחנו דומים, אני ואת, אני חושב לעצמי ולא מוציא הגה. כמה קל לנו להתאהב, כמה קל לנו לעוף גבוה לשמיים, אולי יום לא רחוק מהיום, אצליח למצוא בשביל שנינו, מרק ראוי, עם אבקת פיות, שיצליח להחזיר אותנו אל הקרקע הבטוחה, שם, רגלנו יתייצבו זה לצד זו, ושרירנו יוכלו לשוב ולהתחזק. עד אז, שמרי על עצמך. כאבי את חייך, ואל תדאגי, אני מחכה לך בשמיים.

*

העולם מחולק לשני אנשים!

שמחולקים גם הם לשניים,

וגם חלקיהם המחולקים מתחלקים זה בזו פעם אחר פעם,

עד אין סוף

בלתי אפשרי

לדעת,

גם אם סכום הספרות מתחלק בשלוש,

(אם פתאום אחד יהפוך בשגגה לאחר)

אם תישאר שארית

לא נדע לעולם

של מי.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s