רץ אל סופי

"בנקודה מסוימת בחיינו, כשההכרח דוחק בנו ולכן אנו זקוקים למשהו הדומה למסקנה ברורה, מי שנוקש על דלת ביתנו ברוב המקרים הוא שליח הנושא עמו בשורה רעה." – הארוקי מורקמי

*

קמתי בעצבנות, הרגשתי שפספסתי את זה. הבטתי בשעון, ארבע ארבעים וחמש בבוקר. הכל בסדר. יש לי עוד רבע שעה לישון. משעין את הראש חזרה אל הכרית, מתחיל לתכנן את מסלול הריצה בראשי. האדרנלין שזורם בי ישאיר אותי דרוך עד לצליל השעון. את הטייץ והחולצה המנדפת השארתי על הכיסא שלצד מיטתי עוד אתמול. כשהשעון מעורר יתעורר זה יהיה רשמית, יום שבת, טרום בוקר. אני יודע שהיא בדיוק חוזרת מהפאב. היא תמיד הייתה נוהגת לחזור שיכורה בשעות האלה ולגעור בי שאני עייף כל כך ולא רוצה לזיין אותה כאן ועכשיו, ורק רוצה להתמוטט על המיטה במקום לחיות את החיים לדבריה. המחשבה הזאת העלתה בי כעס. הזיכרונות האלה תמיד תוקפים אותי בערבי שישי, לכן אני גם נרדם רק אחרי שהירח כבר נמצא באמצע השמיים. מציץ בחזרה אל הספרות הזוהרות האלה, עוד עשר דקות. אני מחליט להעריך את המסלול ומתיישב במיטתי במהירות. לא הייתי אדם שמתקשה לקום בשעות מוקדמות, להפך, העובדה שעוד חשוך בחוץ קרצה לי. לסקור את כל העולם לבדי. מוריד את התחתונים, עומד רגע חשוף, לפני שאני לובש את הטייץ. שותה בדיוק שלוש כוסות מים, זה כל מה שאני צריך בשביל הריצה שלי היום. יודע שיכול להיות שזה לא יספיק לי, וארגיש יבש כל כך עד ששאריות של מלח יופיעו על פניי, אבל לא אכפת לי. כי לא תכננתי לחזור. אף מספר לא חייג אליי במהלך השעות הספורות שעצמתי את עיניי, ומראה הנעליים כבר התחיל לגרות אותי. שרכתי את השרוכים בעדינות וככל שהידקתי אותם לרגליי רק רציתי להימלט מהבית הזה. המראות שלה עוד רודפים אותו. מחפש את שעון הגרמין שלי, ולא מצליח לזכור איפה שמתי אותו אחרי הריצה של אתמול. בינתיים אני מכין את הפלייליסט שילווה אותי היום, אני מרגיש שהבוקר אני צריך משהו חדש שיוציא ממני את העצב שתקף אותי מהמחשבות שמישהו מנשק את השפתיים שלה שרק לפניי רגע עוד היו רטובות מהאהבה שלי. פלייליסט שרק אמינם היה יכול למלא, הבמה שלך ידידי. מהדק את הנגן לרצועת היד בצד שמאל בזמן שאני מוצא את הגרמין מתחת לשולחן. כנראה נפילתו נבלמה על ידי תיק הצד שהיה מונח תחת השולחן. מהדק את הרצועה לחור החמישי. ארבע חמישים ושמונה. ניגש אל שעון המעורר שלי ומכבה אותו, מלטף אותו בעדינות ולוחש לו שזה בסדר. גם הבוקר אני לא אצטרך את עזרתו כדי לקום. ניגש למטבח, לוקח שלוש שקיות ג'ל, ומכניס לתוך הכיס היחידי שיש עליי, אחרי שעה של ריצה זה מקור האנרגיה היחידי שיכנס אליי לגוף, יודע שבלעדיהם לא הייתי מצליח למשוך את זה כל כך הרבה. יוצא מהבית, זה בוקר קריר, אבל יודע שעוד רגע ולא ארגיש גם את הקרירות הזאת, לכן אני מתענג רגע על הרעד שעובר בי, ארבע חמישים ותשע. לוחץ לחיצה ארוכה על הכפתור שיסנכרן את הלוויין הראשון שהגרמין יתקל בו. זה ייקח בערך שלושים שניות. מספיק כדי לראות את הרכב שלה עובר לנגד עיניי ולראות אותה ישובה ליד בחור שאני לא מכיר. היא לא שמה לב שאני עומד שם, היא לא מכירה אותי יותר. אני מצליח לתפוס במבטי את התשוקה שעוברת שם, לא מעניין אותי בכלל שלא דיברנו כבר חצי שנה. אני מתחיל להרגיש חנוק והלב שפועם בתוכי במהירות רק מעורר בי תחושה חזקה לצאת לדרך, נו גראמין תתאפס כבר, נו לעזאזל למה אתה לא מתאפס כבר. תתאפס יא חתיכת מזדיין, תתאפס! ובדיוק לפניי שאני עומד להתפוצץ, שני צפצופים קלים שמעוררים אותי מודיעים לי שאפשר לצאת לדרך. חמש אפס אפס. לוחץ פליי על הנגן, קצב סאב ארבע, אני מתחיל בספרינט. עד שאחזור הביתה, כבר לא ארגיש בתוכי דבר. חוץ מעקצוץ זיכרון קטן, לרצות לצאת לשם מחדש. עוד כמה חודשים ואצא לשם. עד אז אני בונה את הבן אדם שיצא לשם. זה הדבר היחיד שהוא רק שלי עכשיו. נשחק ביחד עם הנעליים שעליי.

שמונה עשרה זוגות נעליים נשחקו מאז שזה נגמר. כולן שמורות בארון מדיפים ריח של ניצחון קטן בכל פעם שאני מביט בדרך שעברתי. ארבע בבוקר, אני פותח בעדינות את הקופסא החדשה, זוג נעליים שקניתי אתמול ואני משתוקק כבר להרגיש אותם על עורי. שלוש שנים שאני מחכה לרגע הזה. תיק גב קטן עם כמה ליטרים של מים, ושקיות ג'לים בתוך פאוצ'ים קטנים מקדימה. נגן מפוצץ בשירים מתקופות שונות. טייץ קצר וגופייה מנדפת, כובע ופנס. שעון הגרמין שלי כבר טעון לחלוטין. אני לא יודע כמה שעות אני עומד לרוץ היום. אבל אתמול אחריי ארוחת הבוקר קיבלתי הודעה לטלפון: "אני מתחתנת, אשמח שנדבר" היה כתוב שם. בת זונה. למה לעזאזל היא טרחה להגיד לי את זה? כבר הספקתי לשכוח איך הלב שלי היה מתהפך בכל פעם שהייתי חושב עליה. שלושה זוגות אחרונים של נעליים בכלל לא חשבתי עליה קונקרטית, רק מין בבואה של מרירות שעוטפת אותי מאותו רגע לפני שלוש שנים כשלא היה לה את האומץ להגיד לי שזה לא זה בעיניה כבר. לא הייתי בן אדם מאוד חברותי לפניה, ומאז שהתחלתי לרוץ כבר לא הייתי צריך אף אחד יותר. מצאתי את עצמי טובע בתוך כאב שחסם ממני את הרצון להכיר מישהו חדש. הריצה הפכה אותי לעל אנושי, כזה שיכול לנצח את הכאב של עצמו למרות שהוא לא באמת עובר, רק מוסווה לכמה שעות. ואני יודע שזאת הייתה אשליה, וגם לא הייתי בן אדם ספורטיבי לפניה. אבל עכשיו כשהרגליים שלי בוערות לצאת לדרך-ולדעת שהיא מתחנת ולא איתי- גרמה לי לשכוח לשתות את כוס המים הקבועה שלי לפני היציאה לדרך הבוקר. היובש בפה לא הטריד אותי כמו הפחד שתפס אותי לפתע כשידעתי שאין לי יותר בשביל מה לחזור. יום שבת, ארבע וחמישה בבוקר, מגביר את הווליום בנגן שמחובר לידי השמאלית שיכסה את שכבת המחשבות המעיקה. אולי הכאב הזה הוא מה שגרם לי להתמכר לריצה מינימליסטית. לא הרבה אוהבים להרגיש את כל הגוף שלהם צורח ומוציא שלפוחיות לבנות של לחץ על רגליים שמוכנות להמשיך. אבל ככה אני אוהב אות זה. כמה שיותר אני. לא צריך לעטוף את האני שלי בשום דבר אחר, זה מה שיש. מעולם לא נפצעתי. לא פיזית. היו רגעים שלא יכולתי להחזיק את עצמי יותר ובכיתי, בכיתי בלי סוף בקילומטרים הארוכים כשאתה כבר מתרוקן לגמרי מעצמך וכל דבר בך רוצה לבכות. לא כי הוא לא מסוגל להמשיך, אלא כי אז, האמת שבך מוכרחה להיראות, אין לה יותר תאי שומן להיאחז בהם. לא הייתי בנוי כמו רץ, לא הייתי גבוה, ורגליי היו קצרות, אבל זה בכלל לא משנה עד כמה מהר אתה רץ, אלא רק כמה רחוק היית מסוגל להגיע. עדיין חשוך בחוץ, ואין בי שום רצון לשקוע בחלומות מחדש. דבר לא מחכה לי שם. מסנכרן את הגרמין עם הלוויינים, עוד שלושים שניות ואצא לדרך. שני צפצופים ואני מתחיל לרוץ. בלי לשים לב אני עדיין מחזיק את הטלפון שלי, נפתחה ההודעה שלה מחדש, אני מטיח את הטלפון על הבטון בכל כוחי, "לכי להזדיין" אני צועק, ומגביר את הקצב מעט יותר. סאב ארבע חמישים, יודע שאני צריך להאט כדי להחזיק מעמד אבל אין בי שום רצון לתת למחשבות שלי לרוץ כרגע, לוגם מהמים שעל גבי. מקווה שהדרך תוביל אותי למקום טוב יותר. את הבקרים שלי בשנים האחרונות הייתי מתחיל עם פרוסת שוקולד דקה עם בננות חתוכות מעליה ומעט מיץ תפוזים. כשגרנו יחד היא היתה אומרת לי שמיץ התפוזים היה הדבר הזה שהסריח לי את הפה כל כך שהיא נגעלה לנשק אותי עד שהייתי מצחצח שיניים מחדש. היא הייתה מקמטת את פרצופה יודעת שלא אוכל לסרב למגע שפתיה ואכנע ללחץ הרומנטי שלה. אחריה, מיץ התפוזים בבוקר הוא הדבר המתוק ביותר שנוגע בשפתיים שלי.
הגרמין מצפצף צפצוף צווחני שמוציא אותי מהחלום בהקיץ מודיע לי שאני מהיר בשלושים שניות מהקצב שאני אמור להיות בו כדי לסיים את הריצה שלי בחיים. אני נותן לעצמי לטבוע בחושך ובקרירות של הבוקר ואני מצליח להאט, לפניי שדמעה זולגת לי מהעין מציירת שביל ריצה סופי, מהריסים השחורים שלי אל תוך בית החזה שהסדיר כבר את נשימתו, לוחש לעצמי, אני יכול לעשות את זה גם בלעדיה.
בק"מ העשרים בדרך כלל היה מגיע המשבר הראשון. רגע של חוסר ריכוז והדופק עולה מעל הממוצע. גם אם היית עדיין מרוכז , ברגע הזה שהיית מוציא את שקית הג'ל ובולע אותו עם מעט מים לא הייתה ברירה אלא להתמסר לעלייה המידית בדופק בגלל התנועות העודפות. ברגע המשבר אתה מתנתק מכל המחשבות שהיו יכולות להיות לך ומתמסר לתחושת הבלבול, אלה הרגעים שהייתי מרגיש חיי מחדש. הייתי מכבה את המוזיקה לא נותן לגוף שלי להתעלם מחוסר האוריינטציה הזה. המשבר הראשון תמיד עובר אחרי דקות בודדות, לא לוקח לו יותר מידיי זמן, לגוף, להבין שאין האטה בקצב והוא חוזר להלום בתוף החזה בקצב סדיר. זה תמיד היה מחזיר אותי לפגישות הראשונות שלנו. תמיד הרגשתי שאם אהפוך את הרגעים האלה לבלתי נשכחים אין סיכוי שיום אחד היא תצליח להתעלם מהם כאילו שלא היו כלל.
הייתי משאיר לה פתקים קטנים אחרי כל דייט שלא היו אומרים שום דבר בנפרד, למשל המילה "אני" ואז המילה "אולי" ורק אם היא מחזיקה איתי כמה חודשים היא באמת תגלה את המשפט הסופי "אולי כבר אז ידעתי שאת ואני זה לנצח". נאיבי מצידי אני יודע, אבל אי אפשר לזלזל בשום אופן בריצות הקצרות. הן אלא שבונות את היכולות לרוץ במשך שעות לאחר מכן. הריצות האלה שנדמה לכן שהן כל כך קטנות עליך עד שאתה מזלזל בארוחת הצהריים ואוכל פחות ממה שהיית אוכל אם הייתי יודע שלמחרת אתה מתכוון לרוץ כדי לשכוח אותה. אבל דווקא הריצות האלה יכולות להפתיע אותך, ולהפיל אותך על הריצפה בגלל הנאיביות שלך. וכמו הדופק שהיה שוקט כשהייתי ממשיך לרוץ בעקשנות באותו הקצב, גם היא המשיכה בדרכה שכחה שרק לפניי רגע הדופק שלנו הלם בקצב מסחרר, בשנינו, מנסה להראות לה שאסור להתעלם ממה שמתרחש, מנסה לרמוז לה שתקשיב לו. אבל היא התעלמה.
אני זוכר כשרק התחלתי לרוץ, אחרי השיחה האחרונה שלנו. התיישבתי לידה ושאלתי אותה מה השתנה ביננו, היא הביטה בי בפנים חמוצות, כמעט לא הורידה את העיניים ממני, במין נבזיות פיקחית ואמרה לי, שהיא לא יודעת. לא מספרת לי שרק לפניי רגע היא נישקה בחור אחר ונתנה לי לגלות את זה רק אחרי שהיא כביכול לא ידעה למה היא הפסיקה לאהוב אותי. זונה. נעלתי נעליים מגושמות וכבדות ופשוט ברחתי מהבית והתחלתי לרוץ, בצורה מגושמת ועילגת. האוויר מילא לי את בית החזה ורגע לפני שנחנקתי לחלוטין, עצרתי בצד הדרך והתחלתי להקיא. לא עברו עשר דקות מאז שהתחלתי לרוץ והקאתי הכל. הקיא הזה אני זוכר, שחרר לחצים אדירים, וביחד עם מי המלח שזלגו מעיניי יצרו תערובת של חוסר שליטה גופנית שהסוותה לרגע את מה שקרה, ושחררה אותי לחופשי, עד שהכאב עלה מחדש והייתי צריך לרוץ מרחק רב יותר כדי להגיע לאותו אפקט. מאותו הרגע גיליתי שיש קסם מסוים בריצה שאי אפשר לתאר אותו במילים. ולמה צריך בכלל לתאר הכל במילים? למה אנשים פשוט לא מסוגלים להרגיש. הסתכלתי על השעון אני בקילומטר העשרים וחמישה. לוקח שלוק מהמים. ותיק הגב נעשה קל בצורה משמעותית. עוד חמישה קילומטרים אקח ג'ל, לעת עתה אינני זקוק לו. המשבר הראשון כבר מאחוריי, אני סוטה מהמסלול שמאלה, נכנס לתוך קרחת יער חדשה לי. תמיד קינאתי ברצי השטח שיש להם את המרחבים הפתוחים של הטבע לעצמם, לחזור להיות מי שהם באמת. הפעם רציתי שהריצה הזאת תהיה רחוקה ככל שאפשר מהמראות שהייתי רגיל אליהם. האטתי את הקצב מעט, התחלתי לשאוף את האוויר הממכר של הטבע. מבט זריז לאחור, עוד מזהה את שדרת הפאבים שהיינו הולכים אליה בפגישות הראשונות שלנו. עוד לא התרחקתי מספיק. אבל אין לי ספק, שאני בדרך הנכונה.
הסקורפיונס התחילו להתנגן לי באוזניות, גיטרה חשמלית במיקס עם ציפורי שיר ופריחה שעומדת לבצבץ כל רגע. המוזיקה הייתה היחידה שמלווה אותי בריצות האלה מכוונת את הדופק שלי למקצב הנכון. אם אהיה קשוב מספיק אוכל לשמוע הכל, בום בום, בום בום, בום בום. הטחת הרגליים על האדמה עם מעט הנעליים שיש עליי, אני מרגיש. אני מביט על השעון אני בקילומטר השלושים, הגיע הרגע להוציא עוד שקית ג'יל ולמלא את הגוף במאה חמישים גרם פחמימות שמחזיקות לי את הרגליים, אני מכניס את היד לתוך כיסיי התיק מקדימה ומגלה שהכול בפנים הפך להיות עיסה גדולה של נוזל לא נוזלי. לעזאזל. כל השקיות נקרעו לי, אני מוציא אותן לתא נפרד מגרד עם האצבע את הנוזל שנשאר מרוח, מנסה לאגור כמה שיותר, ממלא מתוך כיסיי התיק בעזרת הפקק של הבקבוק את שאריות הג'ל, מצליח לאגור כשקית אחת לתוך הגוף. לוקח לגימה מהבקבוק כדי להעביר את הטעם. הבטן משמיעה רעשים של סיפוק, השרירים והלוחמה הפסיכולוגית מתחילים להירגע לאט לאט. הייתי כבר רגיל ללוחמה הפסיכולוגית של השרירים. את כל הרצים זה תוקף באופן דומה. השרירים שולחים סימן למוח שהם מתחילים להתעייף, ואז מבט מהיר על השעון, אם אכן החישוב וההרגשה מסונכרנים אחד לאחד אז רץ מנושא כבר יודע האם הוא באמת צריך לאגור פחמימות מחדש או שזה רק תעלול של הגוף. מצחיק אותי שאומרים לי שזה לא בריא לרוץ כל כך הרבה, מצטטים מחקר שהם קראו בעיתון יומי, כאילו מה היום כן בריא, "לאהוב זה בריא"? אני שואל אותם בחזרה במרירות. "לאהוב" הם אומרים לי גאים בעצמם "המצב שלך היה הרבה יותר גרוע בלי לאהוב", "אתם כמו נרקומנים", אני משיב, "אתם לא יודעים אם המצב שלכם היה טוב יותר או לא בלעדיו, אתם תחת השפעת סם כרגע, חסרים משהו, ומתגעגעים לזה, אני רץ, אתם מבינים, כי אני לא צריך לחכות לזה. כשרגליי צמודות, אני אנושי, אני מדמם כמו שאתם מדממים, ואוהב כמו שבני אדם רק מסוגלים לאהוב. כשיש רווח בין רגליי, בחצי מאית השנייה ההיא כששני כפות רגליי מרחפות באוויר, אני שונה, הכאב שלי שונה, אני מצליח להחיל את העולם הזה עד לסוף קצות אצבעותיי. ברווח שיוצרות רגליי, אני מצליח לאהוב מחדש את מי שאני היום, וכשרגליי נסגרות, אני חוזר להיות איש כואב, פתטי, ועלוב שלא מסוגל להפסיק לאהוב אותה".
כשחגגנו שנתיים ביחד, לקחתי אותה לצימר רחוק. בהפתעה, היא לא הייתה נראית מתרגשת במיוחד. הכנתי לה ארוחה רומנטית ואפילו כתבתי לה מכתב ארוך שיספר עד כמה היא חשובה לי. היא עיקמה את פרצופה במשך כל הזמן הזה, לא אהבה לצאת לטיולים רחוקים במיוחד, לפחות לא איתי. בהתחלה חשבתי שהיא מתבאסת כי היא הכינה לי משהו משל עצמה, אבל אז היא סיפרה לי שהיא חוששת שאני אוהב אותה יותר מידיי. "יותר מידיי?" שאלתי אותה תמוה, "מה זה לעזאזל אוהב אותך יותר מידיי? ולמה היה חשוב לך להגיד לי את זה עכשיו?" אמרתי "לא יודעת, זה פשוט נראה כאילו אתה ממש מתאמץ, וחוץ מזה לא קניתי לך שום דבר הרי אמרנו שלא נקנה אחד לשני דברים לאירועים האלה. רק לימי הולדת" היא התיישבה על המיטה באמצע החדר ולא הביטה בי, מתחילה לזפזפ בטלוויזיה "מה הקשר? לא ביקשתי ממך שום דבר בתמורה, אני עשיתי את זה כי אני אוהב אותך, ואכפת לי, לא כי ציפתי שתעשי לי משהו בתמורה, אולי תכבי את הטלוויזיה המחורבנת הזאת ותדברי איתי" לקחתי את השלט בלי לחכות לתשובה. "בסדר אתה לא צריך להתעצבן, אתה צודק, בוא נכנס לתוך הג'קוזי" היא הורידה את הבגדים ונכנסה למים החמים, הסתכלה עליי, לא באמת הבינה אם אני עדיין המום ממה שהיא אמרה, או פשוט מאוכזב. כנראה הרגשתי את שני הדברים בו זמנית. "תקשיב בוא תיכנס, המים ממש חמים, אני מחכה לך מאמי". אם הייתי מספיק מנוסה כבר אז, הייתי יכול לדעת שהשרירים לא משקרים לי. שמשהו פה רקוב מהיסוד. נכנסתי לתוך הג'קוזי , היא הגישה לי כוס יין ואמרה "דיי. תודה רבה על המתנה המתוקה הזאת, בוא נרים כוסית לחיי זה שאתה מתוק, איזה יין זה? אהא מרלו, טוב לא נורא גם זה יהיה בסדר." הכוסות פרטו אחת על השניה בצליל שובר לב והטיפות ייבשו לי את הגרון כך שהייתי חייב לשתות משהו. לא נשארו לי עוד הרבה מים, מעט פחות מחצי ליטר אחרונים. לוגם לגימה אחת עדינה שתוריד את שקית הג'ל ומטפטף כמה טיפות על ידיי ומשפשף את הפנים. מחזיר את הבקבוק לתיק. אם הייתי מנוסה כבר אז, הייתי רואה בבירור שהשרירים שלי לא משקרים לי, ושהייתי זקוק לפחמימות. בלי ספק הייתי זקוק לפחמימות. לא נשארו לי מספיק מים כדי להמשיך לעוד הרבה זמן, התרחקתי יותר מידיי גם ככה. זיכרון הג'קוזי עורר בי בחילה קלה לחשוב שזאת האישה שהייתי מאוהב בה, כמה שיכור מאהבה הייתי כדי להתפשר על בחורה שטחית כל כך. לא נורא. למדתי את הלקח שלי, מילמלתי לעצמי. השירים בנגן התחילו להכאיב לי באוזניים, זמזמו בי כאב חד. אז כיביתי אותו והורדתי את האוזניות ,בינתיים, והתחלתי לנשום את הטבע. הרגשתי טוב יותר. אז הגברתי את המהירות, אבל באופן מחושב מספיק כדי לדעת שעוד מעט אצטרך כבר להסתובב.
האוויר מילא לי את הריאות והרגשתי שאני מתחיל להתנפח מאוויר נקי יותר. הגוף שלי עוד לא כואב ומנופץ לרסיסים קטנים. אני בשיא שלי, יודע שזה שיא דמיוני שכן בכל רגע המשבר הבא יכול לבוא לעטוף את כל כולי ואני אשכח את הרגע הזה שהרגשתי כל כך טוב. אני מביט על השעון, חצות היום, שישים קילומטר, מעולם לא חציתי את קו החמישים והייתי גאה בעצמי כל כך, שהצלחתי לעבור את זה רק עם משבר קל, אני מרגיש טוב יותר, הגיע הזמן להסתובב. אני מחליט לשים את האוזניות מחדש כשלפתע אני שומע רעשים של זרדים נשברים מלפניי, אני סקרן לראות איזה חיה מסתתרת שם. מראה הזנב המתנודד מצד לצד של השועלים היה מראה מוכר שאהבתי להתבונן בו. ככל שהתקרבתי למקור הרעש התחלתי לשמוע גם מלמולים ושריקות מוזרות. המלמולים התגברו ולרגע היה נדמה לי שאולי מסתתרת שם להקה שלמה של זאבים מייללים, והריגוש הזה הפעים אותי. ואז הם יצאו מהשיחים. שני רצים מפריחים נשיקות באוויר ומדברים על משהו שנשמע לי כמו חתונה מתקרבת. הוא שם את ידו על גבה בעדינות כאילו הוא תומך בה שלא תיפול. וכשהוא מוריד אותה מגבה, היא מוציאה מהתיק מצלמה קטנה ומצלמת את שניהם רצים. הם מחייכים אחד לשנייה, ומפריחים שוב נשיקה קלה. כשהם חולפים לידיי אני עוד שומע "אני אוהבת לרוץ איתך" או לפחות הייתי בטוח שזה מה שאני שומע.
היא אף פעם לא אהבה לעשות איתי שום דבר. תמיד טענה שהעובדה שאנחנו לא אוהבים לעשות את אותם הדברים היא זאת שמוכיחה כמה שאנחנו ראויים אחד לשנייה. בכל פעם שהייתי מנסה להזמין אותה להצטרף לפעילות הגופנית שלי היא הייתה מקמטת את פנייה בזלזול וממשיכה לאכול את החטיפים שלה בסלון בזמן שהיא זורקת הערה כמו "לך, לך תתאמן, אני אחכה לך פה על הספה." היא מעולם לא הבינה שזה הרבה מעבר לאימון עצמו. כאב ראש קל התחיל לתקוף אותי לעזאזל. שותה מעט מהמים שנותרו לי, צליל סף הבקבוק מתחיל להיות דומיננטי באוזניי. "בוקר טוב לך!" הם חולפים לנגד עיניי במתיקות שמחרידה לי את השרירים, חשמל עובר בניהם. אני מרגיש את קצות האצבעות שלי נמקים, ואני מועד קלות. אך! זה כאב , "כוסעמק!" אני מרגיש את הכאב מחלחל לאיטו מתוך צינורות אוזניי עד ללב ליבו של שריר ירך ימין שלי. השריר נתפס. הכאב החד הזה משחרר אותי ממחשבות לרגע, ואז אני פשוט נעלם לתוך המרחק. ממשיך להתמסר אליו. לא חוזר עכשיו.
הלהט של החום החל לפזר את אותותיו על היער שצילו היווה רק הזיה למקום מוצל עכשיו. המעלות נערמו להן אחת על השנייה, כאילו שהן מנסות לבנות מגדל, מכבידות על הדרך. החזה החל להתנפח ועד שהיה מתכווץ מחדש תחושה של קיא נערמה ושקי העיניים שלי נעשו כבדות יותר ויותר. עד שכבר לא החזקתי את העיניים, פשוט נתתי להן לשכב שם, לוגם ממעט המים שנשארו , והחום שלהם חודר את כל האיברים הפנימיים שבי מצליחים לעטוף את כל תוכי בחמימות לא נעימה, אני מחזיר את האוזניות לתוך האוזניים. מסתכל על השעון זה כבר קילומטר תשעים ותשעה. אני פולט אנחת רווחה עמוקה והבטן שלי לא עומדת בזה ומתחילה לכעוס עליי, לתקוף אותי מבפנים. ואז מתנגן still lovling you של הסקורפיונס ואני נחרד לגלות שלא מחקתי אותו מהנגן. הייתי בטוח שעשיתי את זה, איך לא עשיתי את זה? אבל לעזאזל אני זוכר שעשיתי את זה , והתמונה שלה עולה לנגד עיניי בגדול, ואני חלש מידיי להחליף שיר, ואז אני טובע בתוך החום של עצמי , זה השיר שחשבתי שיוביל אותנו לחופה. אחרי השנה הרביעית שלנו ביחד, הסתכלתי לה בעיניים ושאלתי אותה למה שלא נתחתן פשוט? היא הביטה בי במבט מזועזע "אני צריכה לספר לך משהו" ואני שאולי הייתי מאוהב מידיי לחשוב שמשהו כזה יכול ליקרות, הרגשתי איך הלב שלי תוקף אותי בפתאומיות ומפיל אותי על האדמה, שם את ידו על גרוני ומלטף לאט את הוריד הראשי כך שאני נחנק אבל לא מהר מספיק כדי למות. הרגל שלי נתקעה בסלע קטן שעיקם אותה, המאמץ שלי להתיישר גבל בכך שאני אאבד אנרגיות מועטות שעוד נשארו לי "מה קרה?" שאלתי כשהיא מביטה בי בעיניים שנדמו לי כמו עיניים שמרגישות אשמה "אני חושבת שאני לא אוהבת אותך" ואני מנסה לקחת עוד שלוק מהמים שעל גבי ולא נשארה אפילו טיפה אחת. מרגיש כאילו שהריאות שלי מכרסמות בתוכי את דרכן החוצה ,עדיין ללא הצלחה והמסור הזה חודר עמוק ועמוק יותר לתוכי, "תקשיב, אני מרגישה שאנחנו רבים כל הזמן, אז לא יכולתי להמשיך עם זה, אני מקווה שאתה מבין אותי, לא יכולתי להמשיך עם זה, הרגשתי חנוקה, אז הרשתי לעצמי להיות עם מישהו אחר, רק כדי לדעת איך זה מרגיש, רק כדי לדעת אם נשאר בי משהו בשבילך, ואני חושבת שלא נשאר בי כלום" והשרירים ברגליים החלו לבעור כאילו שאני בתוך הכבשן של הגיהנום עצמו, ומקלפים ממני את העור בחתיכות קטנות בעזרת סכין, הדמעות שהחלו לזלוג מתוך עיניי שרפו את פניי כאילו שהן עשויות חומצה רעילה. "איך העזת לעשות לי את זה? איך העזת לעשות לי את זה עכשיו אחרי כל מה שעברנו ביחד?" צעקתי כשזרקתי את הכיסא לצד השני של החדר "אני מצטערת" , כאילו שאני צריך את ההתנצלות שלך זונה. הלב שלי החל לפעום לפי קצב ההברות, תרגע, תרגע אני צועק לעצמי, זה עבר, עבר! מביט על השעון מחדש, אני בקילומטר המאה ועשר, והלב מתחיל לחזור לתפקודו התקין. כמה טיפש הייתי, כמה טיפש. אני נושף, צמא כל כך, וחוסר הנעימות בכפות הרגליים החל להיות נוכח , מרגיש את עצמי דורך על שלפוחיות שהחלו לבצבץ מהגוף שלי, כמה מהר הוא מוציא שלפוחיות האפס הזה, כמה מהר הוא נכנע לה, "אני לא רוצה לשמוע ממך יותר" והשרירים בידיים כל כך רופפים עד שאני בקושי מצליח להחזיק אותן לצידי מבלי שהם ימשכו את כל משקל גופי כלפי מטה. הדמעות כבר הגיעו חצי דרך לתוך החולצה והתערבבו עם הזיעה שלי עד שלא ידעתי מה מסריח יותר, הצחנה תקפה אותי, והרגליים שהחלו לגרור את הגוף שלי התמלאו בזעם מחדש, החלו להכות את עצמם ולהתנגש אחת בשנייה כאילו שאני רק רץ מתחיל. מכה, ועוד מכה, ועוד מכה, ואני צריך להפסיק את זה, חייב להפסיק להכות את עצמי, תתרכז, לעזאזל תתרכז , זאת הריצה של החיים שלי עכשיו, את זה כבר ידעתי עכשיו, לא תכננתי לרוץ כל כך הרבה והינה אני כבר אחרי מאה קילומטרים, אני חייב להיות גאה בזה, חייב להיות גאה בזה, היא לעולם לא הייתה מצליחה לעמוד בקצב שלי. לעולם לא.
תתרכז גוף בבקשה תתרכז, תן לי כוח להמשיך, תן לי כוח בבקשה, אני מתחנן, תן לי לעבור את הריצה הזאת ואני אהיה בן אדם יותר טוב לעצמי, אני יודע שאני מתעלל בך גוף, אבל אתה חייב להיות חזק בשבילי עכשיו, אתה חייב לי את זה אחרי שבגדת בי כשהיא הלכה, אתה חייב לי את זה , אתה מבין, אתה חייב לי את זה. "אל תחפשי אותי יותר" מלמלתי לפני שנבלעתי בתוכי, וכשהרגליים מלאות השלפוחיות פוגעות באדמה הבוצית פשוט קורסות אחת לפניי השנייה במכות קטנות ואיטיות, מובילות גוף מת על דרך לא ברורה, אתה מרגיש כל מכה בהילוך איטי, תחושת הקלילות כבר לא תחזור ואתה רק מקווה שהמשקל הנסוג שלך יאפשר לך להמשיך, תציל אותי גוף, בבקשה תציל אותי. מוח כל כך חלש, כמה פתטי אתה מוח, תעלים את הכאב הזה, תעלים אותו כבר, והשקיעה הביאה איתה רוח קרה לרגע אחד כששאבה אותי לתוכה, וליטפה את שיערי , נתנה לי ליפול לרגע על הקור הקטיפתי שלה. לשכב עלייה במערומיי ולזון ממנה. ארובות העיניים שכבר היו כבדות כל כך עד שבקושי הייתי ממצמץ, נפקחו לרגע כשבתוך השקט של הכאב שלי התחלתי לשמוע בעוברי את סף שדרת העצים אל תוך כביש המחבר עיר כפרית, זוג רגליים ממרחק, השיער השחור שלה קיפץ מצד לצד והיה נדמה לי שהיא עושה את דרכה לכיווני אבל היתה עוד רחוקה מידיי מכדי שחושיי יצליחו לזהות אותה. ההתרגשות לקראת אדם חדש מילאה לי את החזה ומבט קצר על השעון שלא אמר לי דבר רק שאני רחוק, רחוק מאוד, והשמש השוקעת, כשעד שהרמתי את עיניי הכבדות מחדש עבר כל כך הרבה זמן, כשבעודני רץ לנשק את סף היער, כבר הגעתי אליו ואני רואה.
מוריד לרגע את העיניים לאדמה, טיפש , מה אתה מוריד את העיניים על האדמה, תביט, תביט בה! עוד רגע היא כבר לא תהיה פה, תנצור את זה, תביט בה טיפש, והאנושיות שבי גברה על הרצון למלא את החלל של הסקרנות ואני שומע שהיא עומדת לחלוף לצידי עוד רגע, נו כבר תסתכל עליה, נו כבר, נו!, ואז אני מרים את ראשי רק לרגע אחד לפני שהיא חולפת על פניי, ועיניה נושקות לעיניי ואני שוכח הכל. אני הייתי עירום לחלוטין והיא הייתה ערה מספיק כדי ללבוש את גופי. וכשהבטתי בפנייה היה נדמה לי ברגע השבור ההוא שהיא מחייכת והלב שלי התחיל לדבר איתי מחדש ולפניי שהספקתי להחזיר לה חיוך היא כבר חלפה אל תוך היער, והשלהוב הזה מתפשט בתוך גופי, הרגליים ננעצו באדמה וזרם של דם מהיר עד עילפון, חלף עד לקודקוד ראשי, מתפרס בתוכי כמו זיכרון שלא יכולת לדעת מה הפעיל אותו. ואז אני עומד.
כשהצלחתי להביט לאחור היא כבר לא היתה שם. אבל כבר ידעתי, שהגיע הזמן לחזור הביתה. אבל אני שקוע בנקודה הזאת. וכל תחושת הכובד חולפת ממני. מתחיל לחשב את הדרך המהירה ביותר הביתה, לברזייה הקרובה ביותר. והצעד הראשון מעורר אותי מחדש מביט על השעון זהו הקילומטר המאה וחמישים, אני אהיה בסדר.
היער נפתח לנגד עיניי לראשונה, וצבעו המחשיך התחיל לאיים עליי, אבל הרגשתי נחוש מאי פעם לחזור הביתה. כל הזמן הזה רצתי בשביל לחזור הביתה, סוף סוף אני יכול לעשות את זה. המחשבה הזאת ניחמה אותי בקילומטרים הראשונים שהשתרכו לאטם מאחוריי מרגיש כל אחד ואחד מהם לראשונה בחיי, והפזיזות שבה רצתי אותם נראתה לי מיותרת עכשיו, אבל מה זה חשוב עכשיו, אני כבר באמצע הדרך, וככל שהיער החשיך יותר ויותר היה נדמה לי שאני רץ כבר שנים, שנים שאני כבר מניח את הרגליים בפזיזות אחת לפניי השנייה ולא מצליח לראות את מה שקורה מסביבי, מוציא פנס ראש קטן ומאיר לעצמי את הדרך הביתה. אני חזק, אני מנסה לשכנע אות עצמי, אני חזק. אני אגיע הביתה. אם זה תלוי בי, וברגליים שלי, אני אגיע הביתה, רגליים שלי, אל תאכזבו אותי , והמחשבות החלו להתנקז לתוכי אחת אחרי השנייה כבר לא זוכר בכלל מה כל כך אהבתי בה. זה טירוף , טירוף הוא זה שהביא אותי אליה, כמו הטירוף שהביא אותי לסוף היער הזה, אבל החיוך. החיוך של הרצה ההיא, הוא זה שהחזיר אותי בחזרה, האם היא בכלל אמיתית? או רק טשטוש שנגרם מההתייבשות שלי, לא. היא אמיתית, אין לי ספק שהיא אמיתית, היא מחזירה אותי הביתה, לא משנה מי היא, אני אראה אותה כשהיא תסתובב הביתה, ואבקש ממנה מים, וככה אני אדבר איתה, וכשאדבר איתה, היא תגלה לי מי היא. אני בטוח בזה.
המראות של הסביבה הפכו מטשטשים מחדש, חלש כל כך, אבל משכנע את עצמי שאלה הם רק תעתועי היום, עברתי מסע קשה אבל אני חזק מספיק כדי להצליח. רק תחזיר אותי הביתה גוף, תחזיר אותי הביתה, אני אהיה טוב אליך, אני מבטיח, אני אהיה טוב אליך. מבט חטוף על השעון זה כבר אמצע הלילה אני יודע את זה הירח מאיר עליי מאמצע השמיים ואני בקילומטר המאה תשעים ותשעה, עוד קצת. רק עוד קצת. הפנים שלי מלאים במלח שהתייבש מהשעות הקרירות של הערב, והפה החל לבלוע כל טיפת רוק שהגוף עוד מייצר. למה עשיתי את זה , לעזאזל, למה בכלל עשיתי את זה, ולפתע הבנתי שגם הנגן שלי הפסיק להשמיע שירים, כמה זמן אני כבר לא שומע אותו? אני לא יודע, לא מצליח להיזכר מתי הפסקתי לשמוע אותו, והידיעה שהוא כבר לא שם החרידה אותי.
זה רק אני ואתן רגליים שלי, בבקשה תביאו אותי הביתה. החול שעטף אותי מהצעדים הכבדים כבר היה מרוח על כל חלק גופי התחתון, אל תעשה לי את זה עכשיו מוח, בבקשה אל תעשה לי את זה עכשיו אני עוד מעט מגיע, רק עוד מעט. זורק את התיק שעטף אותי לצד, מוריד את השעון ומעיף אותו לעזאזל, משיל את החולצה וכל דבר שיכול היה להכביד עליי. תחזיק אותי רק עוד קצת, בוא נעשה עסק מה אתה אומר גוף, בוא נעשה עסק. אתה תחזיר אותי הביתה, ואני אפסיק לענות אותך, איך זה בתור עסקה גוף? אתה מוכן לקבל את ההצעה שלי? תשקול את זה לפחות. אני יודע שעיניתי אותך, אני יודע שניסיתי להשתמש בך כשפן ניסוי בניסיון להעלים את החלק שלא יכולתי לגעת בו, איך אפשר לגעת בנשמה? אי אפשר גוף אתה מבין אי אפשר, הייתי חייב לענות אותך כדי להגיע לשכבות העמוקות שבי, ואתה יודע מה? ניצחת, ניצחת אותי, אבל אנחנו ביחד בזה, אז תחזיק אותי ואני אחזיק אותך, מבטיח. אתה רוקנת אותי ואני רוקנתי אותך, והדבר היחיד שנשאר לנו זה רק אתה ואני גוף. אל תוותר עליי עכשיו. והיה נדמה לי שהוא לוחש לי "אז תעצור, בבקשה תעצור" ואני ששנים לא יכולתי לסבול שהוא שולט בי, כבר נמצא בשליטה מלאה עליו, ויכול לשחרר. מניח את מי שהייתי בצעדים האלה שקוע כאן באמצע היער שנהיה לי בית. רק אתה גוף יכול להבין כמה אני אוהב אותך, תחזיק בשבילי מעמד, אני לא צריך לרוץ יותר, הבנתי את זה. ואז יד שמאל החלה לאבד תחושה, הורדתי אותה, מחזיק אותה לצד גופי. רץ כאיש קשור, צעד איטי ועוד צעד איטי, וכשאני מביט לרגע למעלה אני כבר רואה ממרחק רב, את אורות העיר, והם מסיבים בי עונג, ותחושת ריחוף קלה משתלטת עליי בזמן שאני מועד.
כאב חד תופס אותי והלב שלי שלא עומד בעומס הזה יותר. מוטח על האדמה, הלחי נחה על אחד מהעקבות שהשאירו נעליי. ובזמן שגופי רועד על האדמה כמו דג שמשו אותו מהמים למקום לא מוכר, אני חושב רק על זה, שעוד רגע היא תבוא להציל אותי, הבחורה שחייכה אליי תבוא להציל אותי, תיתן לי מעט מים, תגיד לי את שמה, תזעיק עזרה, העיר לא רחוקה מפה, אני יכולתי לראות את האור ממרחק. הם כבר ימצאו אותי. ימצאו. יצילו. לרוץ. עוד קצת. לעצור. זהו. אין לי ברירה. עצרתי. אני חיי. לרגע אחד. נקישה בדלת.
נושם
נושף
נושם
נושף
נושם
נושף.


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s