דיאלוג של רגע

תמונת מצב / פבל 'פטריוט' מובשוביץ'

חייל : "הפעם אחי אני אומר לך כשזה נגמר אני מזמין אותך לבירה."
חייל 2: "איזה בירה יא שקרן, אמרת לי את זה עוד בעופרת יצוקה אין לך מילה אתה. בגללך אני אמות לפני שאני אשתכר."
חייל: "מה זה? אתה לא מתבייש להאשים אותי בזה שאתה קמצן ושת'מחכה שאני אזמין אותך לבירה בשביל להיפגש?"
חייל 2: "בסדר בסדר, אז הפעם הבירה עליי, אפילו שהבני זונות בממשלה עשו אותה כל כך יקרה."
חייל: "זה בגללך, כי אתה קמצן, תלמד לקח."
חייל 2: "וואלה התגעגעתי אלייך עד שראיתי אותך עכשיו, אתה יודע." החיילים פורצים בצחוק
חייל: "שמע אחי אני הולך לכבדה משהו לא מהעולם הזה, אין לי מושג מה לעזאזל הם הכניסו למנות קרב האלה אבל עדיף לי לאכול את האוכל של חמותי."
חייל 2: "יאללה זריז משעמם פה רצח." החייל הלך לשירותים בזמן שהחייל השני מתבונן בנוף המדברי. חיילים זרוקים סביבו בתנוחות יוגה משונות, כשהוא נשכב על הקיטבג שלו לראשונה מאז שהוא הגיע לפני יומיים, נח לרגע עד שנשמעת הזעקה
חייל: "זובי שאני יוצא! אני אמות עם החרא שלי!"
חייל 2: "בוא כבר יא אידיוט תצא!"
חייל: "זובי יוצא!"
חייל 2: "נו תצא כבר יא מפגר זה לא משחק! " קול הפיצוץ החריש לרגע את האוזניים, האבק התפזר לו לאיטו סביבם. החייל יצא מהשירותים במבט מבוהל וחיבק את החייל השני החייל ראה את הפנים הכועסות של החייל השני ואמר "בונא אחי. לא צריך כדורים נגד עצירות, תן לי פיצוץ אחד כזה פותח לי את הסתימה לשבוע." שניהם צחקו למרות שהחייל בליבו הבין שזה היה יכול לעלות לו בחייו, הניף את ידו בסלחנות עצורה וטפח על הכתף של חברו.
חייל: "או…תראו מי זה הגיע!!"
חייל 3: "שמעתי שהפיצוץ תפס אותך מחרבן"
חייל: "בונא יא זונות רכלניות איך זה הגיע אלייך כל כך מהר? אבל וואלה אתה יודע הם מחכים שאני אוריד את הנשק הם מפחדים ממני…"
חייל 3: "מי מפחד ממך יא מסכן, שמעתי שרקדת בחתונה שלך טנגו, נראה לך הם מתרגשים מחייל שרוקד טנגו"
חייל: "מאיפה להם לדעת את זה?"
חייל 3: "תאמין לי שהם יודעים הכל"
חייל 4: "אתם באים להניח תפילין אחים שלי?"
חייל 2: "איזה תפילין אין אלוהים אתה גנוב, נראה לך שאלוהים נמצא פה?"
חייל 4: "בטח שהוא נמצא פה, מה זאת אומרת, אתה יהודי , הוא תמיד נמצא פה"
חייל 2: "שטויות במיץ, רוצה הוכחה שאלוהים לא קיים?"
חייל 4: "נו…"
חייל 2: "הגרמנים, ימך שימם, עשו לנו את החרא הכי גדול עד היום נכון?" החייל מביט בו מחכה שימשיך.
חייל 2: "אז איך תגיד שיש אלוהים כשהבני זונות האלה ניצחו את ברזיל שבע אחת? למה הוא נתן להם את הגמר למה?" החיילים פרצו בצחוק וכמה מהם קמו להניח תפילין בצד, בינתיים אחד מהם מסתכל על תמונות בפלאפון
חייל: "מי זאת? הבת שלך? ואוו! איך היא גדלה."
חייל 5: "כן היא ממש גדולה עכשיו, השנה היא מתחילה ללכת לגן. ואישתי בהיריון עם עוד אחד."
חייל: "בונא! עכשיו אני מבין למה קוראים למבצע 'צוק איתן!' יא שובב תשכיב אותו לישון קצת."
חייל 3: "תאמין לי אם היינו מפסיקים עם הכיבוש היית יכול להסתכל על התמונות האלה בלי להעצב"
חייל 6: "עוד פעם התחלת עם הכיבוש? מי כובש יא מסכן אנחנו מתחננים פה לכיבוש וכל מה שנותנים לנו פה זה חופשה לא רצונית במדבר"
חייל 3: " תקשיב, לפני שאתה מתהפך עליי. הרי נראה לך באמת שאין שם אנשים שרוצים לישון בשקט, ולא לארוז עכשיו תיק קטן עם כל החיים שלהם עליהם. החמאס מחזיק אותם כבני ערובה איך אתה לא רואה את זה, וכל מה שנשאר להם זה למות, או למות עם החמאס, או למות ולהפוך לגיבורים בעיניי החמאס."
חייל 6: "שיחזיק אותם כמה שהוא רוצה זאת לא בעיה שלי"
חייל 3: "אז בעיה של מי זה? אנחנו אלה שהולכים לירות בהם. דרכם, לידם. איך שלא תקרא לזה."
חייל 5: "תשמע יש משהו במה שהוא אומר."
חייל 6: "אז מה אתה מציע שנעשה עם כל הטילים האלה שזורקים על הילדים שלנו?"
חייל 3: "בוא נתחיל מזה שזה לא 'הם' ו'אנחנו' אלא 'כולנו', כולנו במצב חרא, במדינה הקטנה הזאת שאני יורק בה ואני מגיע לסוף המדינה, אבל וואלה אתה לא יכול לשכוח שאלפיים שנה היו פה אנשים. לא מצפה שתלטף אותם, אבל אל תצפה שילד שעוזב את הבית שלו יזכור את הכרזות שהצילו את החיים שלו ולא את הפנים הבוכות של אמא שלו כשהיא משאירה מאחורה את החיים שלהם."
חייל 6: "מה אני אשם שהם לא רוצים מדינה, היתה להם הזדמנות, אתה יודע מה? הייתי אפילו שמח אם הייתה להם מדינה, ככה היה לי מקום לנסוע אליו לחופשה מידיי פעם בלי כל האירופאים הפלצנים האלה עם הלובר שמובר שלהם. קצת קזינו, קצת חומוס אבל אין מה לעשות הם רוצחים בדם קר לא ילמדו אחרת."
חייל 3: "אז בוא נמחק אותם, למה אנחנו פשוט לא מוחקים אותם? אחת ולתמיד, נשמיד את כולם כמו מקקים, כמו ששורפים ספרים, נעלים אותם אחת ולתמיד בלי שיהיה זכר. או שפשוט נעשה שלום, נוותר על הכל, כל מה שהם רוצים שלהם, ואז או שנחזור להילחם או שנחזור לשתות בירה. למה שזה לא יקרה?"
חייל 6: "כי ראש הממשלה אפס."
חייל 3: "אז אנחנו אשמים?"
חייל 6: "לא זאת הממשלה שלנו זונה."
חייל 3: "תחשוב על זה"
חייל 6: "על מה?"
חייל: "בונא ייבשתם לי את המצב רוח המיובש אחושרמוטה."
חייל 2: "לא נורא, ככה אני רואה את התחת המכוער שלכם כל כמה חודשים"
מפקד: "יאללה חלאס עם הקייטנה! אנחנו פה במצב רציני! באו, מתנדבים הביאו לנו ארטיקים , לכו תתפנקו יא לוזרים."
חייל : "בונא הצבא הכי טוב בעולם וארטיק לימון איך זה מסתדר?"
חייל 2: "יאללה סתום יא מפונק חופש גדול פה".


הזקן ליד הגשר / ארנסט המינגווי

(תרגום: פבל 'פטריוט' מובשוביץ')

איש זקן בעל משקפיים ממוסגרות פלדה ובגדים ספוגים באבק ישב בצד הדרך. היה שם גשר צף לאורך הנהר ועגלות, משאיות, ואיש, אישה וילדים חצו אותו. הפרדים שמשכו עגלות התנדנדו במעלה הגדה התלולה על הגשר לצד החיילים שעזרו בדוחפם כנגד החישור בגלגלים. המשאיות המשיכו במעלה הדרך מתרחקים מהכול והאיכרים הלכו בכבדות לצידן בתוך אבק בגובה הקרסוליים. אבל האיש הזקן ישב שם ללא נוע. הוא היה יותר מידי עייף להמשיך.
זה היה התפקיד שלי לחצות את הגשר, להשקיף אל מעבר קצותיו ולגלות עד לאיזו נקודה האויב התקדם. עשיתי זאת וחזרתי לאורכו של הגשר. לא היו כל כך הרבה עגלות ומעט מאוד אנשים צעדו ברגל, אבל האיש הזקן עדיין היה כאן.
"מאיפה אתה מגיע?" שאלתי אותו.
"מסאן קרלוס" הוא אומר, וחייך.
הוא חייך כי זאת היתה עיר הולדתו וזה גרם לו עונג להזכיר אותה.
"אני טיפלתי בחיות", הוא מסביר.
"אה" אמרתי, לא בדיוק הבנתי.
"כן," הוא אמר, "אני נשארתי, אתה מבין, לטפל בחיות. הייתי האחרון לעזוב את סאן קרלוס."
הוא לא נראה כמו רעה צאן ואני הסתכלתי על בגדיו המאובקים והשחורים ופניו האפורים והמאובקים ומשקפיו ממוסגרות הפלדה ואמרתי, "איזה מין חיות הן היו?"
"מסוגים שונים", הוא אמר, ונדנד את ראשו. "נאלצתי לעזוב אותם". צפיתי בגשר שנמצא באיברו דלתא הנראית אפריקאית ותהיתי כמה זמן ייקח עד שנראה את האויב, והקשבתי בה בעת לרעש הראשון שיסמן את האירוע המסתורי הזה שנקרא היתקלות, והאיש הזקן עדיין ישב פה.
"איזה חיות הן היו?" שאלתי.
"היו בסך הכל שלושה סוגי בעלי חיים," הוא הסביר. "היו שני עזים וחתול והיו גם ארבעה זוגות של יונים."
"ואתה נאלצת לעזוב אותם?" שאלתי.
"כן. בגלל הארטילריה. הקפטן אמר לי לעזוב בגלל הארטילריה."
"ואין לך משפחה?" שאלתי, מתבונן הרחק לסוף הגשר כשמספר עגלות ממהרות לרדת במורד הגדה.
"לא", הוא אמר, "רק את החיות יש לי. החתול, כמובן, יהיה בסדר גמור. חתול יכול לדאוג לעצמו, אבל אני לא יכול להעלות בדעתי מה יעלה בגורל השאר."
"באיזה צד אתה?" שאלתי
"אין לי צד", הוא אמר. "אני בן שבעים ושש. הלכתי שנים עשר קילומטר ואני לא חושב שאני יכול להמשיך יותר."
"זה לא מקום טוב לעצור", אמרתי. "אם אתה יכול, יש משאיות בהמשך איפה שהדרך מצטלבת לטורסה."
"אני אנוח לרגע", הוא אמר, "ואז אמשיך. לאן המשאיות מגיעות?"

"לכיוון ברצלונה", אמרתי לו.
"אני לא מכיר אף אחד בכיוון הזה," הוא אמר, "אבל תודה רבה, באמת תודה רבה לך."
הוא הביט בי בעייפות חסר הבעה, ואז אמר, רצה לשתף את דאגתו עם מישהו, "החתול יהיה בסדר, אני בטוח, לא צריך להיות מודאג לגבי החתול. אבל האחרים. מה אתה חושב לגבי האחרים?"
"הם כנראה יעברו את זה בשלום"
"אתה באמת חושב ככה?"
"למה לא" אמרתי, מביט בקצה הגדה, כבר אין שם עגלות.
"אבל מה הם יעשו בזמן הארטילריה שאני התבקשתי לעזוב בגללה?"
"השארת את כלוב היונים פתוח?" שאלתי.
"כן."
"אז הם יעופו."
"כן, הם יעופו בלי ספק. אבל האחרים. מוטב שלא לחשוב על האחרים," הוא אמר.
"אם נחת מספיק אני אלך," דחקתי בו. "תקום ותנסה ללכת."
"תודה לך," הוא אמר וקם על רגליו, התנדנד מצד לצד ואז התיישב במהופך באבק.
"אני טיפלתי בחיות," הוא דיבר במהומהם, אבל כבר לא איתי. "אני רק טיפלתי בחיות".
לא היה מה לעשות לגביו. זה היה יום ראשון של הפסחא והפשיסטים התקדמו לעבר איברו. זה היה יום קודר עם תקרת עננים נמוכה כך שהמטוסים לא יכלו לטוס. זה והעובדה שהחתולים יודעים איך לדאוג לעצמם הם המזל הכי טוב שהזקן יזכה לו איי פעם.


 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s