בפעם המאה

אני שומר את כל הדברים שהכאיבו לי, את כולם. אני שומר כריות של לב עם השם שלי תפור עליהן לצד שם שהפך להיות זר לי. אני שומר מילים על גבי מילים של אהבה שנשלחו רחוק בכתב יד מגמגם ולח ללב של אחרת, בדרך כלל הם היו חוזרים אליי ריקים במעטפה חצי פתוחה ועם חיוך מגחך של "זה לא הזמן הנכון, תחכה לשלכת הבאה". ואני שומר עלבונות והשפלות בבטן בנקודה ממשית, בצד השמאלי של הגוף, וכל חורף (או כשאני ממש מתעייף) אני משתמש בחומר הזה כחומר בעירה של ממש.

את העלבון הקשה ביותר קיבלתי מצד מערכת חינוך אטומה, בבית ספר תיכון, שלא היה אכפת לו בכלל מה אני מכיל בתוכי, את הזומבי שהייתי בגיל שש עשרה בגלל דברים שהרסו אותי, ויצרו אותי. ואת האכזבה הבלתי נתפסת של ההורים שאי אפשר היה למחוק מהפנים שלהם ומהלב שלהם, אבל מהלב שלהם זה היה הרבה יותר גרוע. כי הלב שלהם לא ידע מה אני עובר. ואילו בעוד עור הפנים ישיל את כל האטומים שמכסים אותו, ויתכסו באטומים חדשים שלא התאכזבו ממני, ולא הכירו אותי בכלל עד אז ובשבילם אני יכול להיות גם האדם הנפלא ביותר ביקום, ואילו מתוך הלב האטומים לא ינשרו, כי הם הפכו לרעיון ולתחושה. ותחושות, כמו שלמדתי בהמשך החיים, נאחזות בכל הכוח חזק. בשביל מערכת החינוך הייתי רק ציון ריק בשביל מערכת רקובה שהתייחסה אליי בתור מספר סימבולי לסטטיסטיקה חסרת משמעות שצריך להעביר בסוף שנת לימודים. הרי העמודים בעיתון יתקשו לעקל אנשים ממוצעים ורגילים בבתי הספר, "קיימים רק אנשים גאונים במחזותינו" יתגאו אחרי שהנשירו בחרפה את כל שבורי הלב.

אז מאה – הציון שאף פעם לא קיבלתי (עד לאוניברסיטה); מספר ימי הלימוד הממוצע במערכת החינוך דאז בגלל ריבוי השביתות והחגים (שזה אומר שכל יום מישהו דאג לשלוח לי מכתב, מעניין שאין לי מאה מכתבים); מספר הימים שספרתי לאחור עד לשחרור; האדם שהייתי בשביל המנהלים ותתי מנהלים ומחנכות, שני אפסים ואחד, בלי פרצוף, בלי נשמה; הפעמים שלחשתי את השם שלה עד שהוא הפסיק להיות השם שלה והפך להיות סתם צליל; מספר הימים שחשבתי שעוד רגע ואני מצליח לקום מהדיכאון; מספר הימים שלקח לי לחזור להאמין בעצמי שאני מסוגל, שהם אלה העיוורים.

זה לא סוד – שמערכת החינוך לא חפה מטעויות, מגזענות, מדעות קדמות ומרצון למשטר את כל התלמידים להיראות כמו תמונות ראי זה של זה. אבל איך זה שדווקא שם נמצאים אנשים שלא מנסים לאהוב בני אדם, איך זה ייתכן? זה לא סוד שמערכת החינוך מקובעת וממשטרת שיח שלא רלוונטי לעידן של היום שיותר מתמיד דורש חשיבה מחוץ לקופסה, מחוץ למפעלי הטילים ויצור הנשק. מחוץ לגדרות הברזל והריגת החי, יש יותר מתמיד לתת השראה ומרחב כדי להציל את העולם מלקרוס לתוך כאוס של בדידות. החרפה שהרגשתי יכלה להיות הרבה יותר קטנה אם למישהו היה אכפת מהאדם שאני. אך דווקא עובדה זו היא שממשיכה לדרבן אותי לשמור את כל מה שהכאיב לי, ולהמשיך לא להתיישר עם קו אחיד ומגמתי. להטיל ספק בהכל, להישאר בהופעה המרושלת שלי, ולהמשיך לרוץ עד שיהיה נדמה שרק בכח רגליי כדור הארץ ממשיך להסתובב תחתיי, ולכן אסור עליי לעצור יותר גם כשהרוח הנגדית הולכת ומתחזקת ככל שאני מתקדם. חיי אדם תלויים בזה. אני תלוי בזה.

אז חוסר תפקודו* (מורה זועמת יקרה, שימי לב להגהה להבא, אני עוד לא משחק בתאטרון) של פבל – בפעם המאה (כמובן) , הביאה אותי להוציא שני אלבומים, עוד רגע לסיים תואר ראשון באוניברסיטה ולהתקדם לתואר שני שאני מלא תשוקה לגביו, כמו שאני מלא תשוקה לגבי הכל. ובכלל זה לא משנה שום דבר, כי צמח בי לב,

מי צריך יותר מזה?


 

שוב / פבל "פטריוט" מובשוביץ'

שוב החושך כיסה את שמש הבוקר
מלטף ברכות את פצעי החלל
לוחש: לא בוכים על חלב שנשפך על האושר
מכסה צווארה בצעיף מעורפל

וחנוק הגרון שבוהה על החושך
קשת צבעים ברחמו של ענן
מזכיר לאדם ההולך שוב בקושי
הגשם יכה על ראשה ועליו


מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s