עלייתה של הספרות הבינונית

בזמן האחרון עלתה לגדולתה תהילתה של הספרות הבינונית. גדולה שנמדדת במכירות ספרים בעזרת תמיכת המונים ופחות דרך דלתות ביורוקרטיה מקצועית של אנשי מילים כאלה ואחרים. 'ספרות הקהל' או ספרות ה'ככה-ככה', או הספרות ה'אל פלצנית', הספרות הקלישיאתית, שיוצאת כנגד טעמה 'הממוסד' של האקדמיה, במסווה של ספרות עממית. לדעתי יש לדון בנסיבות האפשריות שהביאו לכך.

  1. ישנן אופציות –  אנשים הפסיקו לקרוא ספרים. אז אין להם כלל במאגרי המידע המנטליים למה להשוות את הטקסטים המודרניים שלא באשמתם, או שכן באשמתם, שהם נתקלים בהם בעל כורחם, במדיות חברתיות כמו הפייסבוק למשל. לכן, אם פעם, ספרים, והמילה הכתובה היוו האופציה היחידה לקבל מידע כלשהו על העולם, על עצמך, על רגשות וכו' היום הדרכים לקבל את המידע עוברות באמצעות מדיות רבות ומגוונות, ואולי אפילו חוסכות באנרגיה מנטלית ו'חסכוניות' יותר. לקרוא זה קשה. לשבת מול טקסט גדוש, זה כמו להיכנס למעבה היער, ולרצות לראות את החורשה הפתוחה, את רקיע העולם, את הכחול הניצחי והאינסופי כשיש מולך מסך של גזעים, זה בלתי אפשרי. יש לעבור מסע, היטלטלות, עד ששדה הראיה יפתח מחדש. זה מאיים. שלא כמו במדיות ויזואליות שמגרות ומקלות על כלל החושים והחוויה האנושית את החושים הללו. בספרות עליך לתת את עצמך למילים. ולחשוב. אין איש שחושב בשבילך. גם לא הסופר או המשורר עצמו, אלא רק פרשנותך את אותן המילים הוא-הוא שמקיימת אותן.
  2. תהילת עולם – היכולת לפרסם מילים, כל סוג של מילים, במדיה החשופה לקהל רחב מאד, גרמה לכך שיש זילות בחיבור 'המטהר' של תחביר יומיומי שהופך להיות תחביר בעל רובדי משמעות מרובים. בפשטות, מילים שנבחרות בקפידה לעומת מילים שנבחרות כי כך הן עלו לראשונה לראש, במקרה. הופעת הדפוס במאה החמש עשרה לא רק גרמה לכך שטקסטים שהם לא רק בעלי חשיבות מדעית ודתית יודפסו, אלא נוצר פתח רחב לטקסטים ספרותיים ותרבותיים. אלה היו טקסטים שהם למטרת הטקסט בלבד (אם לוקחים את זה כהשוואה לטקסט מדעי גרידא). כך האינטרנט יצר מרחב, שבו לראשונה כל טקסט באשר הוא, פונה לקהל כלשהו. מופנה לקוראים. נוצרה מדיה חדשה ל'מילה הכתובה', הנגישות של כל טקסט באשר הוא טקסט הפך נגיש, בצורה כזאת או אחרת. אפשר גם לראות בתהילתו של המשורר, והשירה עצמה דוגמה להתנוונות המעמד התרבותי של הטקסט הכתוב. אם למשל נשווה את מעמדם של משוררי ספרד שראו באומנות השירה מלאכת מחשבת בעלת כללים פואטיים ברורים, מקצוע של ממש, שהיווה תחום ידע, משוררים איישו תפקיד חשוב בחצר המלוכה. לעומת תפיסה זו עומדת תפיסת המשורר והסופר המודרני, שעיסוקו נראה לציבור הרחב כמו עוד תחביב גחמני של אנשים שיכולים באמצעות עצמם לגעת בעצמם בלבד. ואין למשורר או לסופר, בטח אם אינו פריבילגי, מבוסס כלכלית ומקושר, יכולת לחיות מספרות בלבד. זה אינו מקצוע של מילים עוד. מעמד המילה עצמה נתערער שוב ושוב באמצעות המדיום החברתי; זילות המילה וזלזול במילה ממש.
  3. מציאות חדשה – כמיהת הקהל למשהו קליל, מהיר, ריאליסטי, שהוא כלל לא ריאלסטי (האם במקום כזה, משוררת כמו לאה גולדברג, היתה יכולה בכלל לזכות להכרה רחבה? האם היה מקום בלבם של האנשים להכיל סיפור יחידי וקטן ואחד לאורך זמן פואטי ממושך? או שנפשותיהם המתרוצצות של האנשים היו חולפות מעליה בלי להבחין בעומקה וחשיבותה הפואטית לספרות העברית). מין ניסיון נואש ושובה לב לקבל אמת אחת יחידה וברורה של רובדי הנפש שאין להם סוף, או תחתית או מסקנה סופית, ואין רק רובד אחד או אמת אחת ויחידה המתארת אותם. ועם זאת, רצון להתבונן בנפשם של אנשים אחרים, לרדד אותן, לדון בהן. ישנה אי הלימה או אף סתירה בעומק הרבדים הנפשיים לעומת הרידוד של המדיה. גילוי הרבדים הנפשיים האמיתיים שיש לאדם לעומת הרידוד של המדיה. ולכן קיימת התנערות מן הקושי של 'קילוף הבצל', המילה הלא ברורה, התחביר המיוחד, החריג, אהבת האומנות באשר היא אומנות. למשל, הרגל פשוט כמו פתיחת המילון, גם הוא למרות שהוא נגיש בצורתו המודרנית גם ברשת עצמה, מצטייר כמועקה לאדם הקורא. על אף 'הגילוי' שמוביל לידע וטיהור כלשהו, ישנה העדפה לתחביר יומיומי, פשוט, עם כמה שפחות רובדי משמעות, ורמיזות. הרבדים הפנימיים של נפש אדם, כמו אלה הבאים לידי ביטוי בספרות, הם מורכבים, ולעיתים (לעיתים רבות) הרבדים סותרים ומתנגשים זה בזה ויוצרים רעידת אדמה בלתי הפיכה בנשמת האדם. וזה מאיים.

 

לכן גם אם אמונה שיקרית זאת (לפיה, הטקסטים המתפרסמים במדיה החברתית וזוכים לפופולאריות הם אכן ספרות) רווחת בתפיסות המנטליות הקולקטיביות המודרנית, עליי להאמין, בעצם אני מוכרח להאמין בכל ליבי, שלא אבד הכלח על המילה הכתובה. אלה, למעשה, רק הפנים החשופות של הנפש האנושית הצעירה, שקיבלה הזדמנות לצעוק את צעקתה הילדותית שהמדיה הפופולרית, שהיתה תמיד, פופולרית, נותנת לה בפעם הראשונה אחרי שהממסד כפה את טעמו האישי בספרות. וגם אם בגחמנות היא צועקת, אינני מאמין שאיננו מסוגלים יותר לקרוא, או לצרוך ספרות כספרות או לאהוב אותה. היא איתנו הרי מאז קם האדם על רגליו וקרא בצרידות לקרני השמש 'אהבות קטנות וצהובות' ואחר קרא להן 'בוגדות ושקרניות' ושלישי קרא להן 'אימי המנוחה'. ולאהוב אנחנו מוכרחים. ואני, חוטא שוב ושוב ואמשיך לחטוא, ברצינות באמונה שלמה ותהומית, במחשבה שהספרות חשובה מדי לנפש האדם מכדי להעדר זמן רב מידי מלבבות האנשים, ושהיא, כמו הרוח, תישאר כאן, גם אם ישנה רגרסיה כלשהי. בין אם נרצה ובין אם לאו, היא תלטף את הפנים החלקות, ותקמט אותן מעט יותר כל פעם. הרוח תשאיר את עקבותיה הברורים על פני האנשים. ובתוך העקבות אפשר, וראוי יהיה לצקת ממאגר המים הטוב ביותר. באמצעות ידיו הקטנות והצבעוניות של משורר כותב זה או אחר. שיודע ומכיר בחשיבותן של מילים. עד שכל המילים הנכונות והנכונות יותר יאמרו.

האם מציאות מודרנית זאת מאפשרת בכלל מרחב לספרות מורכבת? שכלתנית? פואטית? או שמציאות זו נידונה לכלות כל איש מילים, במצוקה רגשית אדירה, שיעז להעלות על בדל שפתיו, ובמחשבותיו, את המורכבות הבלתי נתפסת שבקיום, ובספרות.


 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s