על העיוורון

אני מאמין לאייל גולן שחושב את עצמו "האיש הכי מוסרי שיש בעולם" הרי למה שלא יאמין? מערכות המשפט מאמינים לו, מערכות אכיפת החוק מאמינים לו, הציבור כולו מאמין להוד רוממותו אדון המוסר, הרי לא מפסיקים לתת לו פרסים ופרסום. ומי מאמין לשקרניות הקטנות האלה, המוזרות, ההיסטריות, המעריצות, צלע מצלעותיו, אפילו שם אין להן, רק אותיות. שיגידו תודה בכלל שידו הכבדה והמלוכלכת של הגבר הישראלי הממוצע, שטרח לשים דאודורנט ובושם מסופר פארם, בכלל נוגעת בהן. הן הרי כאן בשבילו. אני מאמין לכל איש שחושב את עצמו האיש הכי מוסרי בעולם, הרי למה שלא יאמין? אתם מפחדים פחד מוות מהמעשים של עצמכם, עד שאין לכם אומץ להתבונן לתוך נפשכם פנימה ולהגיד, לא בטוח כאן, טעינו. כמו שאומרות מילות השיר: מי שמאמין לא מפחד. לא מפחד לאנוס, לשדל קטינות לזנות, להטריד מינית, ואז לטעון שעשו לו עוול בטלוויזיה. ואפילו לבקש חנינה.

ולמה שיפחד? תרבות האונס חוזרת על אותה רוטינה כל פעם, כמו מורה סכיזואידי ליוגה שמשנן את המנטרה באוזניי תלמידיו שוב ושוב – 'רק עוד שלושים שניות, רק עוד שלושים שניות' – מתלוננות משוגעת, מתלוננת משוגעת ואדם תמים חף משפע. כל הגברים תמימים, וכל הנשים – שקרניות. אבל אני מסרב לקבל את העובדה שכולם כל כך עיוורים, אלא בדיוק להפך. דווקא בכלל שהעיוורון כל כך גלוי – כולם רואים. הרי זה שקוף ומורגש כמו השמש המשכירה את דירתה באוגוסט, בבית קפה על הטיילת באילת, כשהמלצר אפילו לא יציע 'מגיע לך עם זה קפה חם בצד אולי, או מיץ קר, מה תעדיף?' כי זה כל כך מובן מאיליו שהזיעה על הפנים שמכינה פופקורן לעוברים ושבים, אינה משכירה את דירתה לשותפים, ובחיי, יש יותר מידי שותפים.

החברה, אנחנו, פשוט מפחדים פחד מוות על התחת של עצמנו. מפחדים עם דמעות ילדותיות בעיניים ובכעס על כך שאמא שוב נוזפת בנו לעמוד בפינה, ובצדק, בגלל שצבענו עם טוש על הקירות הלבנים. האצבע ששתקה עד היום, כי הייתה קפאה, או מכל סיבה לגיטימית אחרת, מתרוממת ופונה בחזרה אלינו, אל החברה, ואומרת באומץ ובתקיפות לכולנו, 'אתם אשמים! – לא אנחנו.' בשביל למצות את התהליך הזה נדרש חשבון נפש, וחשבון חברתי נוקב. אך יותר מהכול נדרשת הכרה באשמה ולא רק היכולת לראות אותה. גם מראה גופות נערמות בשדה הקרב לא שווה ערך להבנה שגופות אלה, היו פעם בני אדם, בני אדם כמוני. הרי אחרי שהן נערמו בקלות רבה כל כך, אפשר בשגגה לחשוב שמאז ומעולם היו פה, ורק אנחנו חלפנו לידם חיים, במקרה.

לכן גם אחרי שכבוד השופט מרשיע את האנס המחליא על תפקודו החברתי הלקוי ומעניק לו במתנה על הדרך – כמה חודשים של עבודות שירות. החברה כולה עדיין, ממשיכה לעמוד מאחוריו. כי היא רואה את השתקפות פנייה בבבותיו הלבנים. רק אחרי שתכיר בהשתקפות זאת ותיצור מרחב בטוח לכל אלפי-מיליוני-טריליוני תלונות לגיטימיות אלה, אפשר יהיה סוף סוף לפתוח דף מוסרי חדש.

בני ציפר ודומיו המפחדים פחד מוות מכל מילה, ומכל מעשה שיוצא מפיהם הפריבילגי, ובלי לשקול פעמיים, כי הרי מדובר בנשים, ובנשים אפשר לעשות כעולה על רוחך, מטיחים מילים קשות ומאשימות. שולחים את אותן אצבעות אשר ליטפו את צווארה של הנערה בת השבע-עשרה, שהביטה בהערצה באליל שלה ותהתה כיצד הערצה זו הובילה אותה לגיהינום. הרי רק לפני רגע היא היתה בהיכל התרבות, אולי טעתה בפניה? אולי היא – ולא השטן – האחראית. אך זאת, בניגוד לפעולת האינוס, הייתה הערצה טהורה ולגטימית, עם מרחק. והמרחק צומצם מבלי לשאול את הגורם האנושי הנוסף, האם היא מעוניינת בצמצום זה, כי המרחב הציבורי נותן את היד לצמצום הזה. וכשמנסות אותן נשים אמיצות, אחת מתוך אחת, לקחת אוויר ולנשום מרחק בטן – לא הריונית אחת מלאה – קדימה, ישר יעמדו הגברים הרואים, אשר אין לי ספק שבבירור רואים, את המציאות, ויצעקו בחוזקה, 'הלו! את לוקחת לי את כ ל המקום.'

שני גברים לעולם לא מפחדים לפנות זה לזה 'בטעות' במילים מטרידות. המילים יהיו לרוב, שקולות, ענייניות, גם כשהן הומוריסטיות הן יטיילו על גבול המרחב, ידפקו בדלת, וישאלו, 'אפשר להיכנס?' אם יסרב הגבר הנוסף, יתרחק הגבר הראשון וימשיך הלאה בחייו. אם תסרב אישה, לרוב, ידאג הראשון להעמיד אותה על "מקומה". ומקומה איננו קיים, זאת לפי כבוד השופט, מערכת המשפט, הנשיא, קציני צה"ל – ונכבדי החברה הישראלית כולה. המבהירה את זה מדי יום מחדש.

תתביישו.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s