לאחר שקנדריק למאר עשה מהפכה וזכה בפרס הפוליצר, ובעוד שקנייה ווסט מאשים, במספר ראיונות וציוצים מביכים, את האפרו־אמריקאים בעבדות של עצמם – ובכך מצדד בעליונות לבנה – הוציא ביום שבת הראפר צ'ילדיש גמבינו (Childish Gambino), או בשמו דונלד גלובר, קליפ ושיר מבריק, "זאת אמריקה", שמתכתב בחדות הבחנה וברגישות עם הניואנסים הפוליטיים והחברתיים של החברה האמריקאית ועם חוקי הנשק המתירניים עד אבסורד – קח רובה ותתגונן; בפני מי, בפני מה? בפני אמריקה עצמה, כמובן, אמריקה השחורה, החשוכה, המפחידה.
גלובר, שבין היתר, כותב, משחק את אחת הדמויות הראשויות ומביים את סדרת הטלוויזיה הביקורתית המבריקה שלו "אטלנטה", שעליה זכה בפרס גלובוס הזהב ובפרס האמי, מתכתב גם בסינגל הזה עם המציאות הגזענית של אמריקה הלבנה. בשיר מעמיד גלובר את האבסורד של הפופוליזם התקשורתי שמאמץ, מצד אחד, את התרבות השחורה והופך אותה למוצר צריכה רדוד – ראפ, שהפך בשנת 2017 לז'אנר הפופולרי ביותר בארה"ב, נעשה יותר ויותר לבן ופונה לקהלים לבנים, ומשום כך, מתנתק משורשיו, מקצין במיינסטרים התודעתי עד כדי רדידות והתרחקות מכוונת מתודעתו הפוליטית.
אך, מצד שני, מבעבעת בחברה האמריקאית, מתחת לפני השטח, אותה עליונות לבנה מתנשאת שגוזלת בכוח מה שהיא רוצה, ככובשת תרבותית מיומנת, ולא מתעסקת עם חוקי הנשק, האלימות והגזענות שמבעבעים בחברה האמריקאית, פוגעים בחלקיה המוחלשים ושומרים על הסדר החברתי הישן.
נשמע מוכר? כמו כל שירה טובה, האוניברסליות של גמבינו מכאיבה ומצלקת.
גלובר הוציא, נכון להיום, שלושה אלבומים, והאלבום האחרוון – !Awaken, My Love – היה מעומד לאלבום השנה בפרסי הגראמי.
ב־2017 טען גלובר שיפסיק לעשות מוזיקה, אך הסינגל החדש מוכיח אחרת. אין ספק, הדרך אל הראפר הראשון שזוכה בפרס נובל מתקצרת.
הראפר שלא יודע שובע. בגיל 45 מארשל מאת'רס השלישי או בשם הראפ שלו אמינם, מראה שהלהבה הספרותית בוערת בו כמו הבחור בן ה-24 שהוציא לעולם את האלבום הראשון שלו "אינסופי" (Infinite) לפני 21 שנה. למאת'רס אין כבר מה להוכיח, בקהילת הראפ הוא כבר מזמן נחשב לאחד מהאם.סיז (Emceein הוא תואר בתרבות ההיפ הופ. בדומה לתואר משורר, האם.סי כותב שירה, אך שיריו מבוצעים בקול, פ.מ.) הגדולים ביותר אי פעם, עד כדי כך שאפילו המילה "Stan", מתוך האלבום הנמכר ביותר שלו "האלבום של מארשל מאת'רס" מ-2001, הוכנסה למילון אוקספורד.
סטן הוא מעריץ אובססיבי, ובשיר "סטן" התייחס אמינם אל תופעת ההערצה הבלתי נתפסת שנרקמה סביבו, שהפכה את "האלבום של מארשל מאת'רס" להיות אלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם עם מכירות של מעל ל-11 מיליון עותקים, וקהילה חדשה של מעריצים – "אמריקה הלבנה", שלראשונה אימצה את התרבות השחורה. אבל נראה שדווקא אמינם הוא הסטן המקורי, כפי שגם הוא מעיד בראיונות רבים, הסטן של ההיפ-הופ. וככזה, הוא פיתח את תורת החריזה לרמת רזולוציה בלתי נתפסת של דיוק, ומזמן כבר אינו רק חורז מילה במילה אלא צליל בצליל, ועם זאת שומר על בהירות קונספטואלית-פואטית, ובקו אחיד של משמעות.
היפ-הופ צמח מתוך חברה אלימה של עוני והתנגדות לממסד דרך עשיית תרבות, כי תרבות, בניגוד לאלימות של ממש, משנה אנשים באמצעות הזדהות, אהבה ותפיסת עולם. היפ זה להיות בעל תודעה חברתית, תבונה מצפונית, והופ זה ניטור. לכן היפ-הופ זאת תודעה מנטרת, שעוברת הלאה, שרוצה לנוע ולהניע. בניגוד להיפ-הופ הישראלי שהולך יד ביד עם הממסד והפוליטיקה השלטת, היפ-הופ אמריקאי, שורשי, לעולם לא יכול לקבל את המציאות כמות שהיא כי מציאות עומדת, מציאות סטטית, תמיד תוביל לעוולות חברתיות.
אמינם: "איוונקה טראמפ בתא המטען שלי"; "טראמפ הוא נאצי"
היבחרו של טראמפ לנשיאות ארה"ב גרם לזעזוע חברתי עמוק בחברה האמריקאית. הנשיא שרוצה "לתפוס אותן בכוס" ולהעלות את קרנה של אמריקה הלבנה מחדש, מעורר מחלוקת פנים תרבותית וחברתית שמאת'רס לא יכול להתעלם ממנה מפני שגדל על היפ-הופ כתפיסת עולם, וטראמפ, רואה בחלק גדול בציבור האמריקאי כציבור נחות. הראפר המשפיע ביותר על הקהילה הלבנה הוציא כבר לפני שנה שיר שבו התייחס לטראמפ בזלזול, כשהשיא הגיע בפריסטייל ב-BET (ערוץ המוזיקה השחורה) באוקטובר האחרון שבו כינה אותו במפורשות "סבא גזעני" וקרא למעריצים שלו, תומכי טראמפ "ללכת להזדיין" ולבחור בין האם.סי לבין הנשיא.
מאת'רס הוא לא הראפר הראשון שהתייחס לעניין טראמפ, אך מאת'רס, בניגוד לאחרים, הוא מאבני היסוד של התרבות, ולכן אמירה כזו שלו היא לא מובנת מאליה. הרעב, התשוקה וההערצה העיוורת כלפיו התפוצצו בבת אחת בסינגל הראשון שלו עם ביונסה מהאלבום "תחייה" (Revival). "התחייה" נחשף על ידי מעריצים אחרי שהמנהל שלו, פול רוזנברג, העלה תמונה לאינסטגרם כשברקע מודעה על תרופה מזויפת חדשה, כשהליתוגרפיה של המילה "תחייה" חשפה את ה-E ההפוכה שמשמת כבר שנים כסמל מסחרי עבור הראפר מדטרויט.
מתוך עמוד האינסטגרם של פול רוזנברג, המנהל האישי של אמינם. על הבניין מאחורה המודעה שחשפה את האלבום.
בסינגל, השיר הפותח של האלבום, מאת'רס מתייחס אל הציפייה הספרותית ממנו לעשות משהו מהפכני בכל פעם שהוא מוציא אלבום. ציפייה שהתממשה פעמים רבות בעבר, אבל גם גורמת לו לחרדות. "למה הציפייה שלכם כל כך גדולה?", שואל מאת'רס, והתשובה לשאלה הזאת נענית בסינגל השני, והשיר הרביעי באלבום, "שלא ניתן לגעת בו" שמדבר על הפריבילגיה להיוולד לבן. בשיר הזה, מאת'רס אוחז בחברת טראמפ בידיו ומנער אותה מהיסוד. השיר מורכב משלושה בתי שיר ושני ביטים (מקצבים) מתחלפים שבאים לסמן את ההפרדה הקונספטואלית בין חלקי השיר שמנסה לתת פרספקטיבה רחבה על החברה הגזענית האמריקאית.
עולם הנצח הפואטי
הבית הפותח של השיר מסופר מפרספקטיבה של איש לבן, שוטר לבן שעוצר בחור שחור בקריאה "ידיים למעלה, אל תירה" (Hands up, don't shoot) שהייתה גם סיסמת המחאה ב-2014 של הקהילה השחורה כנגד שוטר לבן שרצח בחור בן 18 על אף שהרים את הידיים ולא התנגד למעצר לאחר שוד שביצע לכאורה, אך לא היה חמוש או היווה סכנה. השיר נפתח בהצגת הפריבילגיה של איש לבן לחמוק מעונש, כל עונש, אף הנורא ביותר כמו רצח.
מתוך הפגנות המחאה בארה"ב
מאת'רס, כאמור, הוא לא הראשון שנוגע בנושא, כבר ב-2015 האלבום המופתי של קנדריק למאר "לסרסר פרפר" מתייחס בדיוק לנושאים האלה, אבל קנדריק פונה לאוכלוסייה שבעיקרה מרוכבת ממאזינים שחורים ואילו מאת'רס מדבר אל קהילה לבנה מובהקת. הבית השני כבר מתייחס אל התרבות השחורה כזרה, כאחרת, כבלתי מובנת או נחותה. מילותיו של מאת'רס המובאים באירוניה בהכרח לא יכולים שלא לגרום לחוסר נעימות למאזין הלבן, שכן אלה טקסטים שפעמים רבות בעבר ובהווה נאמרים ברצינות ובנימה פטרונית פסדו-מדעית על ידי גורמים קיצוניים לבנים. בבית השלישי מאת'רס כבר מדבר על אותם הנושאים בדיוק אך מפרספקטיבה של בחור שחור. את כל זה עושה מאת'רס במורכבות פואטית אדירה. אם בשיר הפותח את האלבום הוא "הולך על המים רק כשהם קופאים", אז בשיר הרביעי קל להבין למה הציפייה ממנו היא כל כך גדולה.
מאת'רס לא רק מהדק את הקונספט של השיר על ידי החלפת ביטים, אלא גם שומר על קו עלילתי ברור המלא בחריזות מורכבות שמאפיינות מאז ומתמיד את שירתו. השורות המוצגות להלן, הן השורות הפותחות את הבית השלישי. יכולתי להציג כל ארבע שורות אחרות ולמצוא בהן את אותה מורכבות פואטית. אפשר למצוא אצלו קו מצלולי מובהק המפריד את חלקי המשפט, ומאחד אותם בה-בעת במין קסם אקרובטי מילולי. בדומה לשירה הקלאסית השקולה, מאת'רס שומע את מצלול המילים ומנגן אותן בקולו בו בזמן שהוא שומר על קונספט עלילתי. בכך, הוא הופך את שירתו הרלוונטית לזמננו, לבעלת איכויות ספרותיות השייכות אל עולם הנצח הפואטי.
מתוך השיר "Untouchable" (הצבעים מסמלים את סוגי החריזה השונים, פ.מ.)
מכתבים שאמינם כותב לעצמו
בשלב הזה בקריירה שלו, אף אחד לא מופתע שהראפר שרצח את האקסית שלו, קים, בשיר שגם נושא את שמה, שהופיע באלבום הראפ הנמכר ביותר אי פעם, שם את איוונקה טראמפ בתא המטען של האוטו, או קורא לטראמפ אדולף היטלר. לא פחות. מה שכן מפתיע, זה לשמוע אם.סי בשלב השלישי בקריירה שלו. זה הדור הראשון של האם.סיז הגדולים באמת, ששורד להגיע לפתח הגיל השלישי, מה שלא היה מובן מאליו גם למאת'רס שכמעט מת מכמות יתר של כדורי שינה.
מאת'רס הוא כנראה הראפר הרטרוספקטיבי ביותר. וככזה, הוא גם הצליח לחבר באמצעות כישרון יוצא דופן ותשוקה, את סיפור חייו לעלילה קולנועית של ממש. והנה, אם ב"אלבום של מארשל מאת'רס 2" הוא התנצל בפניי אמו, כעת הוא מתנצל בפניי קים, "הייתי עושה הרבה דברים אחרת", הוא חורז.
כן. האלבום מלא בכוכבי פופ וזה מורגש בסגנון העיבוד המוזיקלי ועל כך הוא חטף ביקורות צולבות ברחבי הרשת. באלבום תמצאו את אד שירן, פינק, אלישה קיז וביונסה וגם שיתוף פעולה עם ראפר חצי אלמוני "פרשר" ששר רק את הפזמון. לכך יש כמה פרשנויות לטעמי, האחת, מאת'רס כבר הגיע לגיל שהוא יכול לעשות אלבום לעצמו כפי שלא עשה בעבר. ועם נושאים קשים וחשובים כמו גזענות לא מגיעים לרדיו בלי רוטב פופ.
הפרשנות השנייה, והעדיפה לטעמי, היא שמאת'רס לא מנתק את האלבום הזה משאר יצירתו. ובתוך הסבך הגדול הזה שנקרא "אמינם", "התחייה" היא רכיב נוסף לפסיפס, שאם נזכה להאזין לו בסבלנות – נשמע אדם שבור ופגוע, שכל מה שהוא רוצה בסך הכל, זה שיאהבו אותו ללא תנאים מוקדמים.
כן, יש ראפרים טובים ממנו כדי לגעת בנושאים פוליטיים. כן, יש ראפרים שנשמעים טוב יותר כשהם עושים פופ. כן, האלבום הזה נוגע גם בנורא-ואיום אם מנתקים אותו מפסיפס יצירתו. אבל לאף אחד אין את המילה "סטן" או השפעה על קהל אינסופי כמו לבחור הלבן מדטרויט, בטח כשרוצים להגיע לרדיו עם שירים שעוסקים בתודעה חברתית, על אף כל מגרעותיו. והכי חשוב, מאת'רס הוא, לטוב ולרע, היפ-הופ. וככזה הוא עוסק בכל הנושאים לעיל בשינויי הגשה ובחריזה מורכבת להפליא על סימפולים מגוונים בהפקות מינימליסטיות ששמות את השירה במרכז. אני בטוח שיהיה מועיל להעלות על כתב דיון מעמיק על המורכבות הפואטית של מאת'רס, מה שיעמיד את שירתו לצד גדולי המשוררים באשר הם אם יצליח לסבול זאת הקורא.
מאת'רס מבקש: הביטו בי. וכשתביטו תראו שאם תנתקו את האלבום הזה ממכלול עבודתו תשמעו סיפור לא קוהרנטי, מבולגן וכאוטי. אבל מאחורי הכאוס המילולי הענק נמצא אדם שנוגע ברגעים טהורים של ממשיות, והיא חובטת, ומכוערת ויפה כל כך. "התחייה" היא ירידה אל הבטן הרכה ומלאת הסתירות של בן האנוש, הצטיידו בהתאם.
צילן של אלף מילים שקופות 